השבט

מאת: נחמן וונדי

א.

רוח פתאומית מצננת את הזיעה על המצח, אני נעצרת מתנשפת, מביטה בנוף המדברי שנפרס מאופק לאופק, חולות אינסופיים בוהקים בארגמן של שקיעה. אני מביטה בו ורואה עיניים. עיניים ירוקות, עיניים טובות, מחייכות, מביטות אליי מכל מקום.

 ליז נעצרת על ידי, מסדירה את הנשימה. "שקיעה מדהימה, אה?"

"כן" אני מהנהנת, אבל לא באמת מצליחה להתרכז בשקיעה. אני רואה אותו יושב ליד המזרקה ומנגן בגיטרה והקול שלו יציב והידיים רוקדות על המיתרים במיומנות שמעולם לא ראיתי כמוה ולרגע, רק לרגע המבט שלו נשלח אליי, עיניים ירוקות, מובכות, והלב שלי כמעט פרץ מכלוב הצלעות כמו מגנט עוצמתי שמאבד שליטה ו-

"כמו שאבא שלי היה אומר" ליז קוטעת את הדמיון שלי בחדות "מי שסגור בעולם צר, לעולם ישאף אל המרחב. בואי נמשיך?" המדבר תמיד יפה, זה נכון, אבל ליז הייתה מתלהבת ממנו יותר אם היא הייתה שומעת את הצחוק המתוק הזה ברוח, אם היא הייתה מריחה את הריח שלו באוויר, אם הצוקים הרחוקים היו השתקפות מוגשמת של הביטחון הפשוט שקורן ממנו כשהוא מזמין אותי לארוחת ערב.

אנחנו פותחות שוב בריצה קלה, קצב נוח של קילומטר בחמש דקות, שזה מספיק כדי להעלות את הדופק, אבל עדיין מאפשר דיבור.

"את יודעת שאת זורחת היום בטי, נכון? כלומר, מילולית, העור של הפנים שלך מאיר כמו נורת לד".

"אוף, את מגזימה ליז, כלומר, אני שמחה, כן, אבל-" והצעת הנישואים הכל כך מתוקה הזאת. הטיול אל שפת הים, הגלים, הכריעה על ברך ימין, איך שהשפתיים החזקות האלו חוצבות מהאוויר את המילים- אני אוהב אותך בטי.

"זה ווילי ג'יי, נכון?" ליז מחייכת חיוך של יודעים ואני שותקת. אפילו לא טורחת להנהן. השביל יורד לאיזה וואדי קטן, קצב הריצה מתגבר עם המדרון, האוויר נהיה חשוך יותר לרגע ושוב השביל מטפס מהצד השני.

"אני לא מפסיקה לחשוב עליו, ליז" השיער השחור הפרוע, המצח הגבוה, הדרך שבה הוא מניח יד על הכתף שלי, שילוב בלתי אפשרי של עוצמה ורכות.

"הוא באמת חמוד ווילי" ליז מסכימה, "וגם אחד הטבחים הטובים בעולם. את הולכת לאכול טוב, בטי".

אני צוחקת, לא מסוגלת לחשוב על אוכל. המעיים שלי רועדים כמו מיתר של גיטרה.

ליז שותקת, הרגליים ממשיכות לרקוד על החול והתמונות ממשיכות לרוץ. הטיול הרומנטי שעשינו אתמול ביער טרופי, השיר שהוא כתב לי, הגיטרה. הדרך שבה הוא מלמד את הנערים בבית הספר של השבט.

רטט קל על שורש כף יד שמאל. אני מביטה בשעון.

"קיבלתי הודעה, ליז".

"מווילי?"

אני נעצרת ומסתכלת בשעון, "לא. זה מהצ'יף. הוא רוצה לפגוש אותי. עכשיו".

"טוב" היא נעצרת על ידי "אם זה מהצ'יף, כדאי שתחזרי לארץ" ליז מביטה בשעון שלה "נראה לי שאני אחזור איתך, גם ככה כבר עשינו שמונה קילומטר".

"או-קיי ליז" אני עוצמת עיניים "מוכנה?"

"מוכנה"

אני נושמת עמוק ולוחצת על הכפתור האדום בשעון. אגרוף עדין חודר לי אל תוך המוח. המחשבה מתערפלת לרגע, העיניים נעצמות מעצמן, הרגליים מאבדות את האחיזה בקרקע, בחילה קלה, כאילו מישהו הכניס כף ענקית לתוך הקיבה והתחיל לערבב במרץ, אני חורקת שיניים, זה תכף יעבור. כל העולם מסתובב לרגע, רעש צורם כמו נייר שנקרע ואז שקט. נשימות עמוקות. כמה שניות של התאקלמות, עוד נשימה עמוקה אחת ואני פוקחת עיניים.

אור ירוק עדין, אוויר קריר, צפצוף של מכונות. חדר בגודל של אולי שבע על שבע מטר. שנים עשר הליכונים בעלי תנועה דו ממדית, שניים מהם מאוישים. על אחד מהם אני עומדת, על השני ליז.

אני מורידה את קסדת האלקטרודות מהראש ויורדת מההליכון. הארץ שלנו היא לא יותר מעשר דונם בסך הכל, כך שחייבים להשתמש במציאות מדומה אם רוצים קצת מרחב, קצת פרטיות או מסלול ריצה שלא כולל שבע מאות חזרות על סיבוב אחד קטן. ליז מלווה אותי ויחד אנחנו יוצאות אל מרכז הארץ. מרכז הארץ הוא בעצם חדר מרכזי בגודל של חמש ומשהו דונם עם תקרה גבוהה, ספסלים, שולחנות, דשא סינטטי ומזרקה אחת ישנה. ממרכז הארץ יוצאים חמישים ושניים דירות או חדרים שונים. חדרי אוכל, שירותים, חדרי תכנות, חדרי ישיבות, חדרי ספורט. מחוץ לכל זה, ובכן… אני לא יודעת. אף פעם לא הייתי בחוץ. אף אחד מהשבט לא היה, אבל יש שם משהו בחוץ. יש שם איזשהו עולם מוזר וגם עוד בני אדם. אני יודעת בוודאות שיש עוד בני אדם בחוץ. הצ'יף עצמו מגיע משם.

"טוב בטי" ליז מניחה  יד מזיעה על הכתף שלי, "כמו תמיד היה כיף מאוד, את אחת האצניות הטובות שיש. אני חוזרת לילדים, מקווה שלצ'יף אין רעיונות מוזרים מדי".

"תודה" אני מחייכת וצועדת במהירות ישירות אל החדר של צ'יף אדוארד השלישי. אני גם מקווה שהוא לא קם הבוקר במצב רוח יצירתי מדי. יש בו משהו מוזר בצי'ף, ואני לא מדברת על הרעיונות המוזרים שלו, או העיניים הרוטטות, או החיוך הלא באמת שמח, אבל קצת מלגלג, או כל האווירה הזאת הקרירה שנקשרת אליו כמו ענן. זה משהו אחר, הוא פשוט לא ממש חלק מהשבט.

 

ב.

"בואי שבי" צ'יף אדוארד השלישי אומר בטון עמוק. קירות המשרד לבנים בוהקים, שולחן מעץ מלא, מסכים מפוזרים, מבטים מפוזרים, משקפיים עבות מסתירות עיניים חומות רכות.

אני מתיישבת בכיסא מרופד מול הצ'יף והוא מניח את המרפקים על השולחן, נותן למבט המיימי שלו להתמקד בי. הוא כנראה בן חמישים או שישים, גבוה, שמנמן, לבוש בבגדים מגוהצים ומיושנים. 

"הבנתי שאת מתחתנת עם ווילי ג'יי" הוא אומר בטון סתמי.

"אה?" אני מרימה מבט שואל. הצ'יף מעולם לא התעניין בחיים האישיים שלנו. רק בעבודה, בתכנות, בפרויקטים וצ'יפים ומערכות שונות שיצרנו, "כ-כן, אנחנו מתחתנים בקרוב, למה?"

"אה… סתם, את מבינה בטי? אני מנסה מדי פעם להיות נחמד. למה לעזאזל את מתחתנת איתו?"

"אה…" הייתי מתעצבנת אם זה לא היה הצ'יף שיושב מולי, "רק בגלל שהוא, נניח, הגבר הכי חתיך בגלקסיה. ובגלל שיש לו אינטלגנציה רגשית שאף פעם לא תוכל אפילו להבין. ובגלל שיש לו ביטחון עצמי ושיקול דעת שבחיים שלי לא ראיתי ובגלל שיש לו הומור משובח שיכול לגלגל אותי מצחוק. ועל הדרך כמובן, הוא אלוף בגיטרה, וירטואוז, הייתי אומרת, וגם כנראה המורה הכי מדהים בעולם. ראית איך הוא מסביר את משוואות מקסוול לנערים בבית הספר השבטי? חוץ מזה כמובן, אני אוהבת אותו. מקווה שזה מותר".

"אההממ" הצ'יף מהמהם לעצמו, "אני מניח שזה באמת די מרשים, כן. אז למה הוא מתחתן איתך? סתם סקרנות, כן? מעניין אותי מה גורם לאנשים לקבל החלטה כזאת. אני מעולם לא עשיתי את זה, מבינה?"

"את זה תצטרך לשאול אותו, צ'יף, אבל אני מניחה שהוא אוהב אותי. ובלי להשוויץ, אני גם יכולה להבין למה".

"למה?"

"כי-" אני עוצמת עיניים, בולעת את המבוכה "אני אישה ד מרשימה. יש לי יחסי אנוש מצוינים, אני מסתדרת עם כולם, אני מציבה יעדים גבוהים לעצמי, אבל סלחנית מאוד לסביבה. אני אחת האצניות הכי טובות בשבט והמתכנתת הכי טובה שיש. את זה לפחות אני מניחה שאתה יודע צ'יף, נכון?"

"את זה אני יודע, כן".

"וחוץ מזה" אני מחייכת. לא הייתי מרגישה בנוח לדבר ככה מול אף אחד אחר, אבל עם הצ'יף זה יותר קל. הוא לא חלק מהשבט, לא אכפת לי מה הוא יחשוב "חוץ מזה, הוא חושב שאני יפהפיה".

"יפהפיה?!" הצ'יף מתפלא, מוריד את המשקפיים שלו ובוחן אותי, כאילו זאת הפעם הראשונה שהוא מסתכל עליי. "אהמממ… אני מניח שיש לך מראה סביר, בכל אופן בטי, נוכל לסיים עם הקטע של הנחמדות ולדבר לעניין?"

הוא נראה כמו דג מחוץ למים שרק מחכה לגל שיסחוף אותו חזרה.

"בוודאי צ'יף, אתה מחליט".

"אה, זה נכון, כמובן. אני רק מנסה כמו תמיד להיות נחמד. בכל אופן, אני צריך אותך לכמה ימים". 

"צריך אותי?!" הראש שלי נרתע כמה סנטימטרים אחורנית, "א-אבל" דמיינתי קצת אחרת את הימים הבאים שלי, "למה אתה צריך אותי?"

"כי כמו שאמרת את המתכנתת הכי טובה שיש" הוא נשען פתאום אחורנית, מניח ידיים מאחורי העורף, מתמתח, "יש לנו איזשהו פרויקט ש-"

"שוב פרויקט?"

"בטי" הוא מנענע בראש כמו הורה שלו מצליח להסביר לילד קטן איך לחבר קסדת אלקטרודות בסיסית, "כמו שאת כבר יודעת, הארץ הזאת, היא לא יותר מחתיכת מחלקה מצ'וקמקת בחברת הייטק אפרורית בשם-"

"WRD" אני קוטעת אותו, "כן, אני מכירה את הזבל הזה, אתה טורח להסביר לנו לפחות פעם בשבוע אבל הארץ הזאת היא לא מחלקה והיא לא מצ'וקמקת. היא החיים של כולנו".

"טוב, טוב, סליחה" הצ'יף מגלגל עיניים, "וואו, כל כך הרבה אמוציות באדם אחד קטן. אני לא אמרתי שהיא לא החיים שלכם, אבל… אוף, בכל אופן, לעניינינו הדירקטוריון של WRD החליט להיכנס לאיזשהו פרויקט של  צוללות רובוטיות זעירות שמנקות את האוקיינוסים מפלסטיק וממחזרות אותו. זה… דבר שקיים כבר בשוק, אבל יש בו כמה בעיות, כמו לדוגמה, איך את יכולה להגן על מוצר שנמצא במרחק עשרות או מאות קילומטרים ממך".

הצבע חזר לו לפנים. הוא שוב מדבר על דברים שבהם הוא מבין יותר מכולם. תכנות. עבודה. העולם שבחוץ.

"אז למה אתה צריך אותי?"

"כי WRD הולכת לעבוד במרץ על הפרויקט הזה בחודשים הקרובים ויש איזשהו צ'יפ די חשוב שנמצא תחת האחריות שלי, כלומר של השבט. השבט צריך לתכנת אותו ואני רוצה שלפחות מישהו אחד יראה את הדברים בעיניים וידע על מה לעזאזל אנחנו בכלל מדברים".

"אבל-"

"בטי, נמאס לי כבר לומר לכם, אבל הדברים מאוד פשוטים. אם השבט שלכם מתפקד טוב, הוא משתלם. אם הוא משתלם, WRD תמשיך להחזיק אתכם, היא תדאג לכם, תיתן לכם אוכל, מים, תרופות, בגדים, תשלם את השכירות על החלל הזה ותשלם את המשכורת שלי. אם אתם לא משתלמים, הם פשוט יעזבו אתכם ואתם תרעבו למוות, או גרוע מכך, תאלצו לצאת החוצה מהחור שלכם ולהסתדר בעולם שבחוץ, את מבינה?"

"כן" אני מהנהנת. הוא לא הכי נחמד, אדוארד השלישי, פגשתי כמה אנשי שיחה נעימים יותר, אבל הוא עדיין הצ'יף. ואם אין צ'יף, אין שבט, כל העולם שלנו מתמוטט. הייתי יודעת את זה גם אם הוא לא היה טורח להזכיר לי את זה פעמיים בחודש. "אז אני אמורה…"

"לצאת איתי אל מחוץ לארץ הזאת. רק לכמה ימים. כשתחזרי אני אפצה אותך בחופש של שבוע. אני אתן חופש גם לוויליאם, אז תוכלו לחגוג יחד את החתונה שלכם. אגב, השגתי תוספת נחמדה לתכנה של המציאות המדומה. זה איזשהו אי טרופי באוקיינוס השקט. את ווויליאם תתלהבו מאוד מהמקום הזה".

 

ג.

ארבעה ימים מטורפים עברו וכל מה שממלא את המוח שלי כמעט עד כדי פיצוץ זה אנשים.

אנשים. אנשים. אנשים. כהים, בהירים, גבוהים, נמוכים. מאות אנשים, אלפי אנשים. אנשים בחברת WRD, אנשים במלונות שבהם ישנו בלילות, אנשים במטוס שלקח אותנו אל איי הפלסטיק שבאוקיינוס השקט, אנשים במפעלי המחזור שביקרנו. גברים, נשים, ילדים, זקנים. אנשים מבריקים ואנשים טיפשים ואנשים נחמדים ואנשים אדישים. כל כך הרבה אנשים שהראש כבר מסתחרר כמו הפרופלור שמטרטר ללא הפסקה מעל הראש שלי, משיט את המסוק מהים אל עבר העיר אוקיווקה, שם נמצאת הארץ האבודה שלי, באחד הפרברים הנידחים.

בחילה עדינה מתעקשת להתערבל בבטן, זמזום שמזכיר שירת יתוש בשלוש לפנות בוקר מהדהד במוח, האזניים פקוקות מהפרשים בלחץ אוויר, הראש כואב מריצה בלתי פוסקת אחרי מחשבות בלתי נתפסות.

ארבעה ימים שאני כבר מחוץ לארץ וכל מה שאני רוצה זה קצת שקט, קצת חושך, קצת בדידות. לעצום עיניים. לחזור אל הארץ. להיכנס אל הדירה של אבא ואמא. להתכרבל בתוך המיטה שלי וללכת לישון. אחרי שהקאתי את כל מה שאכלתי אי פעם, כמובן.

"תסתכלי מהחלון בטי" צ'יף אדוארד השלישי מכניס לי מרפק. הוא יושב לידי בספסל האחורי של המסוק ונראה שהוא די נהנה מהסיטואציה. מקדימה יושב טייס ומתחתינו הים הופך פתאום ליבשה. עיר ענקית נפרסת על החוף. בניינים מפלצתיים, רחבים כמו מגרש כדורגל, גבוהים כמו הרים מושלגים, ישרים כמו סרגלי מתכת ענקיים. המוני בניינים כאלו, מאות, אלפים, עד קצה האופק.

"את קולטת שבכל בניין כזה אפשר להכניס שלושים שבטים כמו שלכם, נכון?" הטון שלו מתריס.

"מה?!" אני מבינה, אבל לא מבינה. אני טובה במתמטיקה, אני יכולה לחשב שטח של קוביה ולהבין שהשטח של הארץ שלנו יכול להיכנס לשם שלושים פעמים. אבל איכשהו, כשזה יוצא מתוך עולם המספרים, זה נשמע לגמרי מופרך- "אז אתה רוצה לומר שבכל אחד מהבניינים המכוערים האלו יש שלושים שב-?"

"זה לא מה שאמרתי בטי, רק עשר אחוז מהאוכלוסייה חיה בשבטים כמו שלכם, אבל כן, בשבט שלכם יש מאתיים עשרים ושלושה אנשים, בסך הכל. כולל ילדים ותינוקות. בניין מגורים אחד כזה מכיל לפחות שבעת אלפים או שמונת אלפים איש".

"וואו" אני מנענעת בראש, "זה לא נורמאלי צ'יף, כמה אנשים כבר יש בעולם הזה?"

"הרבה, גברת. מיליארדים על מיליארדים" הוא צוחק את הצחוק המזלזל שלו, "בגלל זה אנשים בוחרים לפעמים, כמו הסבים של הסבים שלכם, לחיות בשבטים מבודדים, אבל לדעתי זאת פשוט התעלמות מהמציאות, בריחה. יש בעולם הזה מיליארדים רבים של אנשים. לא מאתיים עשרים ושלוש. זאת האמת, גברת. זאת האמת".

" א-אבל".

"צר לי לאכזב אותך בטי, אבל זה אומר שאת לא המתכנתת הכי טובה שיש".

"למה ש-"

"יש שם בחוץ בטי, אנשים גאונים, מבריקים, כישרונות מולדים. כלומר, אני מעריך את העבודה שלך, כן? את סבירה לגמרי, אבל יש אנשים שעושים את מה שאת עושה ברבע מהזמן. רק מי שבאמת טוב בתכנות מתעסק עם זה, מבינה? אם היית בעולם שבחוץ, אף אחד לא היה מסתכל עלייך בכלל, אני לא בטוח שהיית מוצאת עבודה".

"א-אבל".

"אגב, את גם לא היית נחשבת אצנית מזהירה, כלומר, קל להיות אצנית בעולם של מאתיים עשרים ושלושה אנשים כששליש מהם זקנים ושליש ילדים, כן? אבל זאת אשליה. האמת היא שבעולם האמיתי, את לא יכולה סתם, במקרה להיות 'משהו', את צריכה לעבוד על זה כל החיים שלך וגם אז הסיכוי שתצליחי הוא אפסי".

"אז העולם שלך מטופש!"

"זה לא העולם שלי, בטי, זה העולם האמיתי. השבט הוא אשליה. בעולם האמיתי וויליאם לא היה מתלהב ממך כל כך. זאת האמת הפשוטה".

"צ'יף!" אני מרגישה איך הבחילה שלי מתגבשת במעמקי הבטן אל איזשהו אגרוף של זעם צרוף.

"טוב," הצ'יף ממשיך בנינוחות, "אבל מצד שני הוא גם היה מבין שהוא לא באמת יודע לנגן-"

"ווילי ג'יי הוא נגן הגיטרה הכי טוב שהיה אי פעם!" אני מגינה בחירוף נפש על האחד שלי.

"ווילי ג'יי, גברת, מנגן ברמה של נער בתיכון".

"איך אתה-"

"בטי! תחשבי רגע בהיגיון. יש פה מתחתייך מיליוני אנשים שזאת העבודה שלהם. לנגן. זה מה שהם עושים. כשאת קמה בבוקר והולכת לתכנת, הם קמים ומנגנים. הם נבחרים בקפידה, אולי אחד מאלף ומגיל צעיר הם מנגנים מהבוקר עד הלילה, לומדים ממורים מנוסים וממסורת מוזיקאלית של מאות שנים. ווילי הוא פשוט ילד שבמקרה פגש פעם גיטרה ומנגן לפעמים עם החברים אחרי העבודה בבית הספר של השבט. את לא באמת מצפה שהוא…"

"ווילי מנגן מדהים!" אני מתבצרת בעמדה שלי והצ'יף מחייך בלעג ומנענע בראש. 

המסוק מנמיך מעט עובר מעל רחובות העיר. אני מצמידה את האף לחלון ומביטה מהופנטת. אנשים. אנשים. אנשים. גברים, נשים, ילדים, צעירים מבוגרים, נשים גבוהות ונמוכות, שחומות וחיוורות, יפהפיות. כמה מהן יפות יותר ממני? מאות. אלפים. מיליונים. אנשים בלי סוף מתגלגלים ברחובות כמו חול, הולכים, חוזרים, לא מכירים אחד את השני. אין להם סיבה. עוד ועוד, יוצאים מהסמטאות, מהרכבת, מהבניינים. המסוק מנמיך אל עבר אחד הבניינים. סחרחורת, בחילה עדינה, אני רוצה להקיא, אבל הקיבה ריקה.

 

ד.

"היי בטי" אמא מנערת אותי מעבר לשמיכה, הקול שלה עצבני ומודאג, "וויליאם ג'יי בא לבקר אותך"

"אוף… לא עכשיו" אני רוטנת ומתכנסת לתנוחה עוברית.

"הוא דואג לך בטי" אמא אומרת בתסכול ואני יכולה לדמיין איך היא זורקת את הידיים לצדדים ומנענעת את הראש, "לעזאזל, כולנו דואגים לך. את לא אוכלת, לא שותה, בקושי קמה לשירותים".

"תגידי לו שאני עייפה, או-קיי?"

"זה מה שאמרתי לו הבוקר בטי".

"אז… לא יודעת, תגידי לו שיבוא מחר".

"זה מה שאמרתי אתמול". אמא מסתובבת, יוצאת מהחדר וטורקת את הדלת בעצבים. שקט מבורך. אני מתחפרת עמוק יותר בכרית. עוד בחורה אחת מתוך מיליארדים של בחורות. לא מאוד יפה, לא מאוד מכוערת, לא חכמה, לא טיפשה, לא טובה ולא רעה. מוקפת בעולם שלם של אנשים, אנשים, אנשים. אינספור פרצופים, אינספור סיפורים, החיים שלי נבלעים בתוך המכונה הענקית הזאת כמו טיפה בים, אפילו לא מורגשים. למה שמישהו ירצה לראות אותי בכלל?

הדלת נפתחת שוב, צעדים עדינים. לעזאזל. אני מרגישה אותו מתקרב. המיטה חורקת, המזרן שוקע, הוא יושב על ידי. "אני מתגעגע אלייך, בטי" הוא אומר, לא מתווכח, לא מתלונן, רק מציג עובדה.

"למה שתתגעגע אליי?" אני לא מצליחה להבין.

"כי אני אוהב אותך".

"למה שתעשה דבר כזה?"

שקט.

אור פתאומי חודר, אני ממצמצת, מבינה מאוחר מדי שווילי הסיט את השמיכה מעל הראש שלי.

הוא מלטף אותי בשתי עיניים עצובות, אבלות.

"אם זה יעזור לך לספר לי מה קרה שם, בעולם שבחוץ, אני מאוד אשמח להקשיב" הוא מניח יד רכה על המצח שלי, מסיט שיערה סוררת מהעין.

"וויליאם ג'יי" אני עוצמת עיניים, מחפשת את המילים "יש לך הרבה מה ללמוד".

"בטי" הוא מרים את המבט הירוק שלו אל התקרה, החזה שלו עולה ויורד, הגלגלים מסתובבים, "יש לך הרבה מה לשכוח".