השקט שלפני המלחמה

מאת: אביב צפניה

נשקים הובלו מצד לצד, ברחבי המאהלים השונים כבר התחילו להתארגן, אבל היה שקט בכל פינה. שבט צ'רק התכונן למלחמה.

שבט צ'רק היה אחד מן השבטים הגדולים שבמדבר סאורי, שבט של צ'ינגחאנים, גזע דמוי אדם בעל ראש חזיר וגוף טיגריס מפוספס. הוא היה אחד מיני שבטים רבים של צ'ינגחאנים ששכנו במדבר רחב הידיים. כעת, התכונן השבט כולו למלחמה.

כל הלוחמים היו בזמן התארגנות, בין אם לוחמים ותיקי שנים או מתנדבים צעירים, כאחד כולם אוחזים בחניתות וחרבות עשויי מתכת ואבן, ניצבים בחזית. היו את הכוהנים, מברכי הדרך ושליחי הרוחות, שבירכו את הלוחמים לפני יציאתם, מתפללים שהרוחות יהיו לצידם בשדה הקרב. והיו את המשפחות, אלו שהיו עושות הכל כדי שבני משפחותיהם יחזרו בשלום מהקרב.

במובנים מסוימים הרגעים שלפני המלחמה היו נוראים יותר מהמלחמה עצמה, שכן אף אחד לא יכול לדעת מה יקרה לאחר התקיעה בשופר. על כל אחד הרגעים הללו עוברים אחרת, כל אחד חווה אותם אחרת, מתכונן אליהם אחרת.

כולם מקווים שהרגעים שאחרי המלחמה יהיו טובים יותר מהרגעים הללו.

קנטרק ראש חיל

קנטרק הלוחם, קנטרק המנהיג, קנטרק ראש חיל. קנטרק היה מפקד בכיר בשבט צ'רק כבר שנים רבות. הוא הוביל את השבט בעצמו לכמה קרבות חשובים וכך גם כעת. בזמן שהלוחמים התארגנו ביציאה מהשבט. הוא קרא אליהם קריאות כגון. "החזיקו את הנשק חזק! אתם חושבים שהיריבים שלכם ירחמו עליכם כשאתם בחזית הקרב? תהיו מרוכזים! אף פעם אין לדעת מה יצפה לכם בשדה הקרב!" ועוד שלל קריאות אל עבר הלוחמים. כל אחד ואחד מהם הקשיב לו ביראת כבוד.

קנטרק קיבל כבוד רב בשבט צ'רק, כולם העריכו אותו וידעו על חוכמת החיים שרכש, הוא היה גיבור מלחמה. במהלך דו קרב אדיר שלו ושל אחד ממנהיגי האויבים גמדוני הלהבה, גמדים בעלי עור עשוי פיח ושיער להבה בוערת, הוא נפצע קשות וקיבל צלקת גדולה שכיסתה את פניו. אותה מכה הייתה יכולה לפגוע בו קשות ולהשאיר לו פגיעה תמידית, אבל הוא המשיך להילחם. הוא תמיד לחם באומץ עם כל הקשיים שעמדו בפניו. גם כעת היה חדור מטרה בכל כולו.

אבל גם היה לו חשש קל.

הוא עבר בין כל הלוחמים, ממשיך לקרוא הוראות, אבל משהו הרגיש לו חסר. הוא עוד לא ידע מה הדבר. הוא הרגיש שהוא צריך להירגע, והוא ידע שהוא רגוע ביותר בעת שהוא נלחם.

קנטרק יצא מגבולות השבט, אל חלקת מדבר שוממת, הביט בשמש הכחולה שהאירה את המדבר. בידו אחז בגרזנו הנודע לשמצה, דידוור. הוא עצם את עיניו ונתן לשמש לסנוור את עיניו העצומות.

הוא רכן קדימה, מניף את דידוור בעוצמה בעוד שעיניו עצומות, אבל זה לא הפריע לקנטרק, הוא כבר היה אומן בלחימה. הוא חבט ושוב, מצליף עם גרזנו את האוויר, ואז שאג אל השמיים. הוא הרגיש איך האנרגיה הקסומה שבו מתחילה להתעורר ולחזק אותו. הוא פתח את עיניו מחוזק. מזנק קדימה מבין חולות המדבר ומניף את גרזנו קדימה. הוא שאג. שאגה של כוח, של חיים, של מלחמה.

ואז קנטרק הבין. רוח לחימה היה מה שהיה חסר אצל הלוחמים הצעירים, וללא רוח לחימה הקרב והמלחמה אינם שווים דבר.

הוא חזר במהרה אל השבט. אוסף וקורא אל צ'ינגחאנים רבים שיתכנסו למולו, מורה לכולם לבוא אל תוך המדבר. אנשים רבים התאספו ועקבו אחריו עד שעצר ואז קרא אל כולם: "לוחמים ותיקים וחדשים כאחד! כעת אלמד אתכם את הדבר החשוב ביותר בקרב! רוח הלחימה! ללא רוח הלחימה איננו שווים דבר! אבל איתה, אנו המנצחים! אז כעת, כולם שאגו לשמיים!"

כולם הביטו אחד לשני בבלבול. קנטרק נזף. "לשאוג!" הלוחמים הצעירים אחד אחד החלו לשאוג, להרים את קולם בקריאה אדירה. בתחילה הם לא הבינו. מה קנטרק ראש חיל רוצה מהם? אבל ככל ששאגו יותר ויותר, מרגישים את המדבר עצמו ואת רוח הלחימה שמילאה אותם, הם התחילו להבין.

קטנרק חייך. זו התחושה שלה חיכה. וגם הוא שאג לשמיים, בשמחה, לפני הקרב הגדול.

השאגות שנשמעו התמזגו בין חולות המדבר והדגישו את השקט הטהור ששרר סביב, השקט של הטבע, השקט שלפני המלחמה.

וילגז' עין רוח

"רוח האש, שומרת החום והלהבות; רוח המים, שומרת הקור והנהרות; רוח האדמה, שומרת היציבות והאבן; רוח האוויר, שומרת הזרימה והרוחות, בואו ותברכו אותנו, תחזקו את לוחמינו בקרב המתקרב!" קראה וילגז'.

וילגז' הייתה הכוהנת הראשית של השבט צ'רק, מאז שהכוהנת שקדמה לה חלתה במחלה קשה ומתה. וילגז' הייתה צ'ינגחאנית צעירה בסביבות גיל ה 30 לחייה, לבושה בבגדי כהונה עליהם סמלים של כל רוחות הצ'ינגחאנים: רוח האש, המים, האדמה והאוויר. היא לא הייתה מי שהיו מצפים לראות בתור כוהנת, משום שהייתה צעירה יותר מבדרך כלל, אבל לוילגז' זה לא הפריע.

היא גם הייתה ראש המרפאים ומי שתקשרה עם הרוחות בחגים ובמסורות, וחשוב מכך, לפני כל קרב גדול. כך גם עכשיו, וילגז' עמדה בתוך המאהל הגדול שלה, מתפללת ומבקשת מרוחות היסודות השמרו על שבטי הצ'ינגחאנים מאז ומעולם, לעזור בקרב המתקרב.

אבל משהו הרגיש לה מוזר.

היא התיישבה בתוך המאהל, כורעת ברך. מולה, על קיר הבד, היה תלוי אריג עשוי מסיבי בד שונים ועליו ארבעת סמלי הרוחות השונים משורטטים בדיוק. היה זה פריט קדוש. היא ישבה והתפללה בכל כוחה, משתמשת בקשר הרוחני שלה כדי לקבל את הברכה, אבל היא לא קיבלה אותה. הרוחות חסמו אותה, את הגישה שלה אליהן, דבר שכזה לא קרה לה מעולם מאז שנהפכה לכוהנת הגדולה.

לא משנה כמה ניסתה, לא משנה איזו תפילה או ברכה, היא הייתה חסומה. היא התחילה להילחץ ולשאול את עצמה מה אומרת חסימת הקשר.

האם הרוחות לא רוצות לתת לשבט את הברכה? האם אינן מאמינות בכך? או שאינן רואות בה, בוילגז', את הכוהנת הנכונה בהובלת השבט אל המלחמה? אלפי שאלות התרוצצו בראשה, ולא הייתה לה אפילו תשובה אחת. כל פעם, כשהרגישה כך, נזכרה.

"הרוחות היו כאן מאז ומעולם." נהגה להגיד לה אלרולד. "על פי האגדות הן נוצרו עוד בימי קדם, עוד לפני היווצרות הגזעים הקדומים כמו האלפים וגמדוני הלהבה, יש שמאמינים שהן נוצרו עוד לפני היווצרות העולם.

אך כשהעולם נברא הן הגיעו אליו ואל המדבריות שלו, מחכות ליורשיהן, עד שהגיעו הצ'ינגחאנים שנהפכו להיות שומריהן ושליחיהן עלי אדמות. הרוחות אינן חלק מהעולם, הן העולם העצמו, הן היסודות שיוצרים ומשפיעים על העולם בכל עת. הצ'ינגחאנים אמנם שומרים עליהן אבל בסופו של דבר הן אחד עם העולם. הרוחות הן היוצרות, השולטות והמחליטות."

וילגז' הצטמררה מעט כשנזכרה בקול הכוהנת שקדמה לה. היא ידעה שאלרולד צדקה. הצ'ינגחאנים הם אמנם שליחי הרוחות אבל הרוחות בעצמן הן המחליטות, אם הרוחות לא הסכימו לתת את ברכתן עוד, אולי שבט צ'רק צריך לצאת למלחמה גם ללא תמיכתן.

היא קמה על רגליה, פנתה ליציאה מן האוהל, שוב ושוב נזכרה בדברי הכוהנת כשלפתע תחושה משונה אפפה אותה והיא עצרה. היא הרגישה שהרוחות ממש כאן, איתה בחדר, היא הסתובבה בבזק וגילתה בתדהמה שצדקה. האריג הקדוש התנפנף ברוח חזקה שלא ברור מהיכן הגיעה, האריג נתלש מקיר האוהל והתחיל לעוף ברחבי החדר כולו. לא משנה כמה וילגז' ניסתה לעצור אותו היא לא הצליחה.

לפתע האריג הפסיק לנוע והחל ליפול באיטיות אל רצפת המאהל אלא כשעוד היה באוויר התלקח באחת בלהבה. מים מסתוריים כיבו את הלהבה, האריג נדלק שוב, ושוב המים הופיעו. השריפה והכיבוי חזרו על עצמם בקצב הולך וחוזר, עד שלבסוף האריג צנח אל הקרקע. וילגז' הביטה ביראה באריג, האם מה שהיא חושבת נכון?

אך לפני שהספיקה להגיב הוא נבלע בתוך החול. נעלם כלא היה.

וילגז' פערה עיניה, ושנייה לאחר מכן חייכה. הרוחות התגלו לפניה, בצורתן המוחשית. היא ידעה שדבר כזה קרה פעמים מעטות בכל היסטוריית השבטים וכשזה קרה, המקרים הללו היו גורליים.

וכמו שאמה דורדל אמרה לה, הרוחות הן היוצרות, השולטות והמחליטות. וביום הזה וילגז' הבינה שהרוחות החליטו, הן יעזרו לשבט במלחמה.

טונגרד לב ברזל

צ'ינגחאן צעיר פילס את דרכו בין ההמון בסרבול, מתנגש באנשים שונים בדרך.

"סליחה, זה קרה בטעות. אני מצטער, זה לא יקרה שוב." הוא אמר בעת שנתקל בהם, חלקם רטנו אליו וחלקם אמרו לו שלא צריך לדאוג. לבסוף כשהצליח לצאת מההמון הוא הביט אל הלוחמים שהסתובבו. טונגרד אחז באותה עת בחנית מעוטרת עשוית ברזל. הוא נשם נשימה עמוקה, הגיע הרגע.

טונגרד היה צ'ינגחאן צעיר בסביבות גיל ה 20 לחייו, הוא הגיע ממשפחה של גיבורים ולוחמים רבת שנים. המשפחה הייתה ידועה בשבט כולו וכולם כיבדו והעריכו אותה. היה ברור שמתי שטונגרד יגיע לבגרות הוא יהיה לוחם.

אבל טונגרד הרגיש שונה.

הוא לא אהב את הלחימה והקרב, הוא לא רצה לצאת למלחמה. אבל כעת כשהשבט יצא למלחמה מחובתו הייתה לעזור לו.

הוא עמד אל מול ההמון, רועד מעט. מפחד. מה אם אכשל? חשב לעצמו. מה אם לא אהיה לוחם טוב בקרב? מה אם אאכזב את השבט כולו? מה אם איהרג?

צמרמורת עברה בו.

הוא לא היה יכול להישאר עם המחשבות לבדו ופנה מהאזור, מחפש מאהל מוכר. לאחר כמה דקות חיפושים הגיע אל המאהל שחיפש. מאהל רחב ידיים עשוי בד שצבעו השתלב בין חולות המדבר, בפתחו נשרך תור של אנשים שחיכו להיכנס. טונגרד מיד הצטרף אליו.

לאחר זמן מה של המתנה, הגיע תורו של טונגרד והוא נכנס למאהל. פנים המאהל עצמו היה קטן יחסית, נראה היה שהכיל בתוכו מקום לפחות משלושה אנשים. בכניסה אליו עמד מקל הליכה חום וישן, במרכז החדר עמד סיר רותח ומעלה אדים ומולו ישב צ'ינגחאן מזדקן. ענגרזו חייך אליו. ענגרזו היה זקן השבט ואליו הגיעו אנשים להתייעץ כדי לקבל עזרה לבעיותיהם.

"אתה יכול להיכנס, טונגרד." אמר זקן השבט.

טונגרד נכנס במהרה והתיישב אל מול הצ'ינגחאן. ענגרזו לקח קערה עשוית אבן. "האם תרצה מרק?"

"לא. לא תודה. אני לא רעב." הוא ענה במהירות.

ענגרזו מזג מהסיר לתוך קערת האבן את המרק. הוא לגם מהקערה והניח אותה על ידו. "טונגרד, ספר לי מטריד אותך."

טונגרד ענה. "זה פשוט שאני לא יודע אם אני רוצה לצאת למלחמה ולקרב, זה לא שאני לא רוצה לעזור, אני רוצה לעזור, אבל ישירות כשאני חושב על שדה הקרב אני נרתע. אני לא יודע למה בכלל."

ענגרזו לגם מהקערה. "פחד, המניע הזה הוא פחד. הפחד שלך גורם לך להירתע מהמלחמה." טונגרד נענע בראשו, מחזיק אותו בידיו. "נכון, זה רע".

"לא." אמר ענגרזו והרים אצבעו. "הפחד שלך הוא מובן לגמרי, אם לא היית חווה פחד כזה ככל הנראה שזה היה משונה בהחלט."

טונגרד אמר. "אבל אם אני מפחד מהמלחמה, איך אני אמור לצאת אליה יחד עם כל השבט?"

"המשמעות של להיות לוחם אמיתי היא אינה להיות אמיץ תמיד, היא לדעת להתגבר על הפחדים שלך. לכל אדם ואדם יש חששות משלו, אך הסוד האמיתי ומה שהופך אדם לגיבור הוא ההתמודדות עם החששות, וחשוב מכך לרצות להתמודד עם הפחדים.

אתה נרתע משדה הקרב אך בכל זאת אתה רוצה לצאת אליו, אתה רוצה להתגבר על הפחד למען השבט שלך. זה מה שהופך אותך לגיבור אמיתי."

"אבל, איך להתמודד עם הפחד? איך לעמוד מולו?"

ענגרזו הניח את הקערה. "כשיגיע הרגע הנכון אתה תדע, אל תיתן למלחמה להוביל אותך, אתה צריך להוביל את עצמך."

טונגרד הזיל כמה דמעות קטנות. "ומה אם אני לא אדע איך להוביל את עצמי?"

"יום יבוא ועוד תדע." ענגרזו אמר וחייך.

טונגרד הנהן. הוא רוצה לעזור לשבט יותר מכל דבר אחר, ביום זה ניתנה לו הזדמנות. הוא רוצה להתגבר על הפחד. הוא הביט אל זקן השבט. "תודה לך ענגרזו." 

"אין בעד מה." ענה בחיוך.

טונגרד עמד על רגליו, אוחז בחנית הברזל בידו. מביט אל מחוץ לאוהל, אל המדבר, מבחין בקבוצה של צ'ינגחאנים ששואגים במרחק. "יש לך לב של ברזל." אמר לו ענגרזו. "אל תשכח זאת."

טונגרד הנהן בחיוך עצוב, וטונגרד לב ברזל לעתיד, יצא מהאוהל. אל הקרב, אל המלחמה.

חילוויס רגל בזק

חילוויס ישבה על האדמה החמה. מביטה מרחוק אל האופק רחב הידיים שנפרש בפניה, מחייכת חיוך קל.

חילוויס הייתה האסטרטגית הגדולה של השבט, היו לה רעיונות מבריקים לאסטרטגיות התקפה והיא ידעה איך לבצר טוב את עמדות הצ'ינגחאנים, היא השתמשה בסביבה המדברית וביתרונות הגופניים והפיזיולוגיים של הצ'ינגחאנים כדי להקנות להם יתרון בשדה הקרב.

במשך ימים ולילות שקדה על תוכנית פעולה כנגד גמדוני הלהבה. היא ידעה שכעת צבא גמדוני להבה התבצר לא רחוק במדבר סאורי ולכן הציעה שהם אלו שיתקפו ראשונים בכדי להשיג את אלמנט ההפתעה. הצ'ינגחאנים אולי היו לוחמים מלידה אבל גמדוני הלהבה חישלו לעצמם נשקים אדירים וקטפולטות מסיביות. ככל שהם יוכלו פחות להתארגן לקרב כך יהיה טוב יותר לצ'ינגחאנים.

עוד מעט שבט צ'רק כבר יצא למלחמה ולאחר תכנונים רבים הגיע הזמן של חילוויס לצאת הפסקה קצרה. היא נעמדה על רגליה, נותנת לרוח הנושבת ללטף את פניה, חשה עם כפות רגליה את מגע החול הרך.

היא הביטה אל השמש והתכוננה.

לחילוויס היה תחביב אחד אהוב, מלבד תכנונים ואסטרטגיות כמובן. קנטרק תמיד אמר שזה תחביב מטופש אבל כל פעם שאמר זאת רק חייכה וצחקה. התחביב של חילוויס היה ריקוד, היא תמיד אמרה שלוחם אמיתי צריך להיות רקדן בשדה הקרב, לדעת לנווט בעזרת תנועותיו את עצמו ולהתקדם קדימה.

היא הייתה ידועה בכל השבט בכישרון הריקוד שלה ובטקסים וחגים מסורתיים היא הייתה במרכז הערב. אבל גם כעת, כשהיא לבדה, מביטה אל המדבר שנפרש בפניה, תשוקה פנימית הניעה אותה. היא הזיזה את רגליה במעגליות, מפלסת את דרכן דרך החול הרך שבמדבר, נותנת לגופה לזרום עם תנועת הרוח הזורמת. מרגישה את התחושה של הריקוד בתוך הטבע, של החופש שיש לה.

במשך ככמה זמן חילוויס רקדה במדבר, וכשהגיע הזמן לצאת למלחמה, היא הפסיקה את הריקוד ופנתה בצעדים קלים אל ההמון. נוצרת בליבה את החופש שנותר, החופש שלפני המלחמה.

ענגרזו זקן חול

ענגרזו נעמד על רגליו, לוקח את סיר המרק ומניחו בצד האוהל. לפני כן הוא מזג אל תוך קערת אבן חדשה מנה נוספת של מרק חם ומהביל. הוא יצא מן המאהל הקטן, אוסף בדרך את מקל ההליכה המרופט שלו.

ענגרזו היה זקן השבט של שבט צ'רק, צ'יננגחאן זקן ומבוגר בעל עיניים טובות ומקל הליכה נאמן. הוא היה האדם אליו פנו כשהיו צריכים עזרה. ביום של היציאה למלחמה אנשים רבים פנו אליו, אבל הוא נתן לכל אחד ואחת את תשומת הלב המלאה.

כעת, לאחר שמרבית הלוחמים כבר פנו להתאספות ליציאה ומשפחותיהם לצידם, הוא יצא מהמאהל הפשוט שלו. הוא הביט סביב, השבט היה נדמה כמעט שומם לגמרי. מדי פעם ראה איש או שניים באוהל, מתפללים אל הרוחות, או שראה חבורת ילדים משחקים באבנים ומקלות, מדמים אותם לכלי נשק.

ענגרזו חייך. אלו היו רגעי השקט. הרגעים הקטנים והשבטיים שאהב יותר מכל דבר אחר.

הוא הביט לאחור. במרחק, ביציאה מהשבט, המון של אנשים עמד וחיכה. לוחמים ומשפחותיהם. מעלה על הסלע הגדול של השבט עמד התוקע בשופר והביט אל כל צד, מחכה.

אלא שלפתע דמות לא רחוקה ממנו צדה את עיניו, דמות של צ'ינגחאנית שהייתה מוכרת לו. הוא הלך מהר לכיוון הדמות מוכרת, מניף את מקל הליכתו באוויר וקרא. "שלום! וילגז'!" כוהנת הכפר החדשה שמעה את הקריאה וחייכה כשראתה את ענגרזו. היא חזרה על עקבותיה ונעמדה לצדו. "ענגרזו, טוב לראות אותך." היא אמרה וחייכה אליו.

"הנה." הוא אמר והושיט אליה את קערת המרק החם. "זה מרק טוב." וילגז' הודתה לו ולגמה מהמרק. ענגרזו המשיך. "אז איך היה בזמן התפילה אל הרוחות?"

וילגז' עצרה לרגע משתיית המרק וחייכה. "היה מצוין, הרבה יותר טוב ממה שציפיתי. אני חושבת שהרוחות התגלו אליי בצורתן המוחשית."

עיניו של ענגרזו נפערו בתדהמה. "את בטוחה?" וילגז' הנהנה בהסכמה.

ענרגזו המשיך. "זה קרה פעמים לא רבות בשבט צ'רק שהרוחות התגלו ככה, כנראה שהן באמת מברכות אותנו בברכה טובה למלחמה, הן רוצות שננצח." הוא הישיר מבטו אל הכוהנת. "אמא שלך הייתה גאה."

"אני מקווה." וילגז' אמרה בחטף. "אנחנו באמת צריכים לקוות שביום הזה הרוחות אכן יהיו איתנו."

ענרגזו הנהן. לאחר כמה שניות שתיקה פנה אל הכוהנת. "וילגז', תביטי סביב." וילגז' מילאה אחר עצת זקן השבט. "בסדר גמור, אבל למה?"

הוא הסתכל בעצמו. "אני חושב שזו החוזקה הגדולה ביותר שלנו." הוא אמר והביט אל האנשים הפשוטים שהסתובבו בשבט, שלאט לאט התרוקן. "הרגעים הפשוטים והקטנים, הרגעים השבטיים, אסור שנשכח זאת."

וילגז' חייכה חיוך קל. "אתה צודק בהחלט. אנחנו צריכים לשמור על הרגעים הללו, אז קדימה." היא אמרה לו, פונה אל ההמון.

ענגרזו חייך, מסתכל גם הוא על ההמון. הכוהנת וזקן השבט שניהם החלו ללכת, פונים אל היציאה. בלבו, ענגרזו באמת קיווה שיצליחו לשמור על מה שאהב מכל משבט צ'רק, מקווה שהרוחות אכן איתם במלחמה.

טורנוגטה יד חיים

השבט כולו כבר כמעט התרוקן, התאסף ביציאה, אבל טורנוגטה עוד נשארה במאהל.

טורנוגטה הייתה צ'ינגחאנית בסביבות גיל ה 40 לחייה, אם לחמישה ילדים בשבט צ'רק. ביום זה ארבעה מהם יצאו למלחמה הגדולה. היא ידעה שהיא צריכה להיפרד מהם לקראת הקרב, אבל קודם כל רצתה להישאר קצת במאהל של המשפחה.

היא הסתובבה בתוכו. מביטה אל קירות הבד שסובבים אותו, אל מיטות ילדיה הריקות, אל הפינה שבצד עם עשבי המרפא השונים. מוקפת כולה במאהל מלא זיכרונות…

חונטן היה בנה הבכור. מאז ומתמיד התעניין בציד ולחימה, כבר כשהיה בן חמש צד עכבר קטן בזכות עצמו ומאז רק המשיך להתעניין בקרב. תמיד סקרן, תמיד חדור מטרה.

קונסל העריץ את אחיו הבכור, רצה להיות כמוהו. חונטן תמיד הקניט אותו על כך שהוא רוצה להיות הוא. קונסל כעס עליו וצעק שהוא מעצבן ושאף פעם לא ירצה להיות כמוהו, אך לא משנה כמה אמר זאת הוא תמיד המשיך להעריץ אותו וללכת בעקבותיו.

קינדה הייתה האחות השלישית במספר. היה ברור לכולם שקינדה תהיה מרפאת פשוטה כמו אמה, אבל לקינדה היו תוכניות אחרות. גם היא רצתה להיות לוחמת, לא משנה כמה עצרו אותה בדרך היא תמיד הוכיחה שהרצון שלה לתרום לשבט גדול יותר מכל דבר.

טונגרד הייתה אחיה הצעיר, מבין כולם הוא לא התעניין בלחימה ובקרב, אבל כולם ידעו שיש לו לב חזק ואמיץ, לב אמיתי.

והיה את קונטלק, או כמו שכונה על פי כולם בשם קונטי. קונטי הקטן מאז ומתמיד היה נקודת האור של המשפחה, בכל רגע קשה הוא תמיד היה שם כדי להצחיק, גם כשאביהם נהרג בקרב קשה הוא היה שם כדי להצחיק ולהעלות חיוך על הפנים של בני המשפחה.

כשקונטלק הגיע לגיל שמונה לדאבונה של המשפחה המרפאים גילו שהוא חולה במחלת מדבר קשה. במשך כמה זמן נאבק במחלה, כל המשפחה שלו עודדה אותו אבל המחלה גברה עליו והוא נפטר.

טורנוגטה עמדה אל מול חמשת המיטות של ילדיה, אלו שעוד חיים ואלו שלא…

היא נפלה על ברכיה בעצב, בוכה. ילדיה כבר היו בוגרים ועצמאיים, בכל מאודם רצו לעזור לשבט צ'רק במלחמה ובקרב המתקרב. אבל האם במחיר הזה? טורנוגטה רצתה שהם ישארו איתה במקום הבטוח והמוגן. שלא יצאו לקרב. אבל בתוך תוכה ידעה שהיא לא יכולה לעשות זאת, שהם לא יכולים לעשות זאת. האחדות של השבט הייתה מהדברים החשובים לו, המשמעות של להיות לוחם בצ'רק הייתה להיות נאמן תמיד.

היא לא רצתה שישארו, אבל גם לא רצתה שיעזבו… היא ידעה שעשו את הבחירה הנכונה, וגם היא תעשה את הבחירה הנכונה.

כל אחד אחר כבר היה נכנע במקרה הזה, אבל לא טורנוגטה. היא עמדה על רגליה ופנתה אל הפינה, אוספת עשבי מרפא שונים. גם היא יכולה לעזור, היא חשבה לעצמה והתכוננה ללכת אל מחוץ לאוהל. אלא שלפני כן חזרה אל המיטות, עוברת לידן מחייכת מעט, מברכת בתפילה כל אחת ואחת מהן. כשהגיעה אל המיטה של קונטי רכנה מטה ואמרה בקול חלוש ולא מורגש. "תגיע למקום טוב, אהובי."

בסיום מילים אלו פנתה החוצה, משאירה את המאהל מאחוריה ויצאה לעזור לשבט במלחמה.

קנקור קרן אייל

ההמון כולו כבר עמד בפתח. המפקדים והמובילים עמדו מקדימה, פונים אל המדבר. מאחוריהם עמדו בערבוביה הלוחמים הוותיקים, בעלי המיומנות בשדה הקרב והלוחמים החדשים, שאחזו בהתרגשות ובלהט בנשקיהם. בצדדים, ליד היציאה עמדו המשפחות. מביטות בגאווה ובחשש קל בקרובים להם היוצאים לקרב. מסביב עמד השבט כולו, לא היה אחד שלא ליווה את הלחימה ברגעים שלפני הקרב.

קנקור ראה את הכל. קנקור היה צ'ינגחאן בסביבות גיל ה 30 לחייו, תמיד היה לבוש בבגדי שבט פשוטים. הוא היה ידוע בכל שבט צ'רק בשם "התוקע בשופר", מכאן גם בא שמו "קנקור קרן אייל". הוא הגיע משושלת ארוכה של תוקעי שופר, שתפקידם היה לשמור על קרן האיל הקדושה ובזמן אירועים חגיגיים וחשובים לתקוע בה. לרוב קנקור אהב את תפקידו, בזמן חגים הוא היה מי שהתחיל את החגיגה האמיתית, אבל לצערו כעת תפקידו היה להתחיל את המלחמה.

קנקור עמד על האבן הגדולה, אבן בצבעי חול יפהפיים שעמדה בפתח השבט ליד היציאה. כרגיל היה לבוש בבגדים פשוטים, אוחז בידו בשופר מעטו רועד.

הוא הביט סביב, מבחין בתוך ההמון בשניים ממנהיגי הלחימה, קנטרק ראש חיל, הצ'ינגחאן הגיבור עם הצלקת על פניו ואת חילוויס רגל בזק, האסטרטגית והרקדנית המפורסמת. אוחזים בעוצמה בנשקיהם ומחכים. בין ההמון ראה מתגייסים חדשים ורבים, לוחמים צעירים, הוא הבחין בצ'ינגחאן צעיר, טונגרד, שאחז בחנית הברזל שלו בעוז. כשהסתכל מאחור ראה את וילגז' עין רוח כוהנת השבט ואת ענגרזו זקן חול זקן השבט, שניהם עומדים, מביטים אל השמיים. וכשהביט בין המשפחות ראה את טורנוגטה, שאותה הכיר אישית וידע שארבעה מילדיה נשלחו לקרב הזה…

הוא כבר לא יכול היה להביט יותר. למה דווקא הוא? הוא שאל את עצמו. למה דווקא הוא צריך להכריז על היציאה לקרב, למלחמה? למה אף אחד אחר לא יכול לעשות זאת? הוא חשב בעת שעמד על הסלע, יודע שישנם אנשים רבים שמביטים בו.

הוא ידע שהוא זה שיכריז, שישפיע, הוא זה שייקח וישים סופית את חיי השבט בסכנה, הוא זה שישבור את השקט. משהו בו אמר לעצמו שאולי לא יתקע בשופר, אולי יעצור ויגיד שהמלחמה אינה נחוצה, שלא צריכים לשבור את השקט.

אבל משהו בו אמר שהוא לא יכול לעשות זאת. כי בכל זאת המלחמה הזאת באה להגן על שטחי הצ'ינגחאנים. על המדבר שהוענק להם ורק להם, לרוחות השומרות עליהם. הוא חשב והביט מעלה, מבחין בשמש הכחולה וברוח הנושבת, הביט מטה, רואה את אדמת המדבר ואת הנהר העובר בשבט.

הוא ידע שיצטרך לעשות זאת, אבל הוא פשוט לא היה מסוגל להרים את השופר אל פיו. בפעם האחרונה הפנה מבטו אל ההמון המאוחד, אל השבט שאהב. לכן הרים את השופר לאט, קירב אותו אל פיו והתכונן…

 

תקיעת השופר נשמעה ברחבי השבט כולו, קורעת את השקט שלפני המלחמה, מבשרת את תחילתה.

לוחמי צ'רק פרצו בשאגה אל המדבר, עוזבים את השבט באחת ורצים אל האופק, יוצאים אל המלחמה.