כל עוד המדורה בוערת

מאת: ניצן נוה

המדורות נדלקו באור חלש וחמים ברחבי האי כשהמחנות החלו להתעורר. השמש עוד לא עלתה והלילה עדיין אפף את האי המרחף, מקשה על הראייה מעבר לצוקיו. גשרי עץ חזקים הובילו ממנו אל איים מרחפים רחוקים יותר, תלויים באוויר בין השמיים לתהום. הם הובילו דרומה, לעבר איים בטוחים יותר, חיים יותר. שום גשר לא הוביל צפונה – שם היו הקרבות, ומשם הגיעו הערפדים. כשהצבא התקדם לעבר המלחמה, הוא יצר גשרים מאבן בשביל להמשיך קדימה.

ליטאניה ראתה את נקודות האור של המדורות ממלאות את האי. כל יום היו פחות מהן – כל יום פחות מדורות בערו, פחות צוותים שרדו. ליד כל אחת מהמדורות ישבו חמישה או ארבעה חיילים, חוליות שנלחמו יחד בקרב – או כאלה שנוצרו משברים של אחרות, ששרדו מהן מעטים.

וכל אחת מהכוויות השחורות בקרקע, כל מחנה שנותר ריק, העיד על חמישה חיילים שלא שבו מהמלחמה.

שדה הקרב היה עולם זר לחלוטין לליטאניה. גם אחרי שבועות של תמיכה מאחור לחיילים היא לא התרגלה לריח הדם הקל באוויר, למוות שריחף מעל כל אחד, מאיים להגיע בפעם הבאה שהם יצאו להילחם. היא לא יכלה לנחש איך זה להיות בחזית… והיא לא חשבה שהיא רוצה לדעת.

אבל במהלך השבועות האלה, היא למדה להכיר גם את הטוב שמתחבא במלחמה.

ליטאניה נשמה עמוק, כאילו שואפת לתוכה מהאוויר את צחוקם של החיילים, את הריח הקל של העשן והשיכר, את הצבעוניות של הגלים – הקווים הארוכים, הקסומים, שחצו את השמיים – גלי אש אדומים וגלי אור צהובים וגלי מים כחולים עמוקים. היא ניווטה כמה גלי אור סביבה, מאירה את עצמה בהילה קלה של אור כתום נעים, כמו המדורות שמילאו את המחנה. לרגע, לא היו ערפדים שחיכו לצבא בבוקר, לא הייתה את המלחמה שעלתה כמו צל עצום, מהתהום, על המחנה. רק האור, היופי, הצחוק שלפני הקרב. לכמה דקות ארוכות, היא שכבה שם על הגבעה, רק היא והשמחה שבמחנה, מועטה ככל שתהיה, בשקט – 

"היי, את!" צעק אליה קול מתחתית הגבעה שעליה היא ישבה, קוטע את הרגע. "ליטא…משהו, איך שלא קוראים לך!"

ליטאניה התגלגלה הצידה לעבר הקול ששבר את השקט, וראתה פְרוּן קיץ צעיר שליטאניה הכירה היטב. קראו לו שיר שורק עם הרוח בדשא הגבוה – או בקיצור, שיר – והוא נהג לרוץ מהר אל תוך הקרבות. כמעט כל ערב היא טיפלה בפצע חדש שלו וניקתה את הדם מפרוותו הכתומה. איש החתול עמד כמו מדורה משל עצמו, בולט לעין עם פרווה ג'ינג'ית בוערת וחיוך רחב על הפנים. 

"אנחנו מחפשים שחקנית חמישית לאיים מתפוצצים, רוצה להצטרף? הבוקר מתקרב, צריך לנצל את הלילה!"

חיוך קל התגנב לפניה של ליטאניה.

"בטח," היא אמרה. "אני כבר באה."

היא נשאה תפילה קצרה לשומרת, קמה בכבדות וירדה לעבר המאהל הקטן, מתעלמת מהבוץ שלכלך את גלימותיה הלבנות.

 

ראיוס טראגלימור קרא בפעם השלישית את הפקודה, ועדיין לא הבין למה. חתיכת הנייר הייתה זהה לחלוטין לאלה שהוא קיבל בכל בוקר, הפקודות מהגנרל קראד לכל מפקד יחידה בשדה הקרב. הפתקים כללו את המשימות שלהם לאותו היום – להגן על כפר שמצפה להתקפה, לכבוש מחדש אי מרחף או שניים, לבצר את המחנה שלהם לקראת הערפדים. לעיתים הם שובצו עם יחידות אחרות ששכנו על איים אחרים, במחנות דומים. לפעמים הם פעלו לבד.

אבל הפקודה החדשה… ראיוס היה צריך לעבור עליה שוב, בפעם הרביעית, בשביל להבין ששום תקווה לא התחבאה בתוכה. המילים הקרות, המדויקות, הבהירו טוב מאוד את תוצאות המבצע שאמור להתחיל עם השחר.

איך הוא אמור להודיע לחיילים שלו שהם לא הולכים לחזור מהקרב?

 

"אני שם את קלף האש-4 שלי על האי של ליטאניה ומפוצץ אותו סופית, מה שנותן לי לשים עליך, פרקין, את גל המים-3 שלליטאניה למרבה המזל היה ביד. האי שלך נופל, קלף תהום עליך, דומו, ואני חושב שאני ניצחתי. עוד משחק?"

ליטאניה צפתה בשיר מרים את ידו, מנווט גל אוויר אפור בשביל למשוך אליו את ערימת קלפי המשחק המקומטים והמוכתמים מהרצפה ומערבב אותם שוב באוויר, מחייך על הניצחון השלישי ברצף שלו. ליטאניה ידעה איך לשחק – הפרון הצעיר ידע איך לנצח. 

והיא חשדה שהוא גם מרמה איפשהו.

"אני פורש," נאנח דומו, גמד מבוגר שישב ליד ליטאניה. "היה לי מספיק מהאיים מתפוצצים האלה שלך להיום, ואם אני אשחק משחק נוסף אני אתפוצץ בעצמי."

"אבל חייבים חמישה בשביל משחק!" קרא שיר אחריו. "חכה רגע!"

פליאטרו, אלפית גבוהה בעלת שיער שחור ארוך, שאת האי שלה ליטאניה הצליחה להפיל בתחילת המשחק, קמה גם היא. "מעולה. אם כך, אני יכולה ללכת לעשות משהו יעיל יותר מלשבת בבוץ ולצפות באי שלי מתפוצץ."

"נו, פליאטרו… דומו… עוד משחק אחד לפני המשימה היום, יש לנו את הכוהנת שלנו פה ואתם לא יכולים לנטוש אותה ככה…" מלמל איש החתול.

ליטאניה נאנחה. "אני… חושבת שגם אני אלך כבר. יש הרבה אנשים לטפל בהם לקראת הבוקר, והשומרת יודעת שאני לא יכולה לשחק אתכם לנצח…"

"אני יכול למעוד בשביל לתת לך תירוץ להישאר, גברת כוהנת!" גיחך פרקין, בן אדם עם זקנקן חום וחיוך זדוני וחביב. "לא אכפת לי כמה את אוהבת את המלאכית הגדולה ההיא שלך, את עדיין בת אדם ומגיע לך לנוח לפעמים, הא?"

ליטאניה נאנחה. "השומרת היא לא סתם… מלאכית גדולה. היא האלה השומרת של כולנו, אתה יודע."

"יודע טוב כמו שאני יודע שהתהום שוכנת מתחתינו, אל תדאגי. חפרת לנו בכל פעם שטיפלת בנו, ושנינו יודעים טוב מאוד כמה פעמים היית צריכה לטפל בי עם גלי החיים האלה שלך, הא? יש לנו שעה בערך עד שהשמש תתחיל לחשוב על זריחה, ושנינו יודעים שאת מעדיפה לשחק איתנו פה על ללכת להתיש את עצמך עוד בשביל לרפא כמה פושטקים. פליאטרו! דומו! תנו כבוד לנציגת השומרת הנעלה שלנו פה ובואו למשחק רביעי!"

הגמד והאלפית גררו את עצמם במרמור לישיבה, ושיר הרחיף לכל אחד חמישה קלפים.

ליטאניה לא הפסיקה לחשוב על כך שלפני יומיים הם לא היו צריכים חברה חמישית למשחק.

 

"איך… איך הוא מת?" היא שאלה בשקט כשדומו שם את קלף אדמה-5 על האי שלה.

"מי, טראנק?" שאל פרקין, והחיוך שלו נמחק. "כמו שכולם מתים, את יודעת. הערפד היה מהיר יותר ממנו. טראנק שבר מבנה, שיגר את אחד הברקים שהוא כל כך אהב קדימה והחמיץ את המטרה. הערפד נשך אותו בצוואר לפני שיכולנו לעשות משהו."

משהו ב…פשטות, בקור של הסיפור הרעיד את ליבה ליטאניה. הרביעייה ששיחקה איתה נלחמה לצד טראנק מהרגע שהמלחמה התחילה והחיילים חולקו ליחידות של חמישה. אף אחד מהם לא הכיר את האחרים לפני, אך השבועות האלה הצליחו ליצור משהו שליטאניה לא חשבה שיכול להתקיים. הקהילה הקטנה של המחנה הרגישה כמו משהו בלתי שביר, קבוצה שנלחמת ביחד עד האחרון שבהם, כולם מכירים את כולם.

וכל יום, חלק מאותם כולם נשאר מאחור על שדה הקרב. 

המשחק השתתק.

"שהשומרת תביא אותו למקום טוב," מלמלה ליטאניה. "אני… מצטערת לשמוע."

שיר טפח על גבה. "אנחנו במלחמה, כוהנת. אנשים מתים. צריך לדעת להמשיך הלאה, אחרת כולנו היינו גופות מהלכות פה." הוא שם על האי של דומו קלף חשמל-3 , והעביר אליה את התור.

"אתם… באמת בסדר עם המלחמה?" היא מלמלה, בוחנת את הקלפים שלה.

"האם אני בסדר עם לרוץ למותי כל יום ולקוות לטוב?" מלמל דומו, הגמד. "ברור שלא. אבל צריך למחוץ את הערפדים האלה, ואת לא יכולה לטעון שאפשר לעשות את זה בלי אבדות. הסיסמא של השומרת שלך היא 'עשה טוב, חסל את הרוע', לא? את עושה טוב, אנחנו מחסלים את הרוע. לא צריך לסבך את העניינים יותר. האימפריה צריכה אותנו כאן."

"אבל מספיק לדבר עלינו," שיר חייך אליה. "איך את מעבירה את כל היום פה, מחכה שנחזור?"

"בעיקר דואגת לכם, קצת מבשלת ומתפללת בשבילכם לשומרת." ממלמלה ליטאניה. "מכינה את עצמי לגלות מי מת ואת מי אני יכולה להציל."

"נו באמת, אנחנו לא כל כך חשובים!" פרקין טפח בעוצמה על גבה. "תתני לעצמך להיות את, לשם שינוי. אל תדאגי לצבא של חיילים לא חשובים. אנחנו נסתדר."

אך הם לא היו צבא של אנשים לא חשובים. כשהם יצאו לקרב היא ראתה אותם ככה, כמקשה אחת.

אבל כשאת מטפלת בכל מי שבמחנה, תומכת בהם, שולחת אותם למות… את לומדת להכיר אותם. את פרקין, את פליאטרו, את דומו, את שיר, כל אחד ואחד מהחיילים שנותרו בחיים… וכל אחד ואחד מהחיילים שמתו.

וליטאניה הסתכלה לרגע ארוך על ארבעת החיילים שמולה, רביעייה שבטח לא הייתה נפגשת אי פעם לולא המלחמה, משחקים באיים מתפוצצים וצוחקים. כולם היו תושבים של האימפריה, אולם אחד מהם היה בן אדם מהערים המפותחות, השנייה אלפית שברחה לשם ממקומות אפלים יותר, השלישי גמד מכפר מרוחק והרביעי פרון שחי בישוב קטן בצפון… אם המלחמה לא הייתה מתרחשת, הם לא היו יודעים על הקיום של האחרים.

היא לא הייתה חלק מהם, היא לא חוותה את הקרב ואת המוות שהם חוו.

"כוהנת, את חיה? הכל טוב? את פשוט בוהה בקלפים שלך נצח, ואם את לא מנצחת עכשיו אני לא יודע מה כל כך מעניין שם." קולו של פרקין החזיר אותה אל המציאות. "ובכנות, רובנו פה כי אנחנו רצינו להילחם בשביל האימפריה, את יודעת. את לא צריכה להרגיש רע בשבילנו."

"בשבילי את יכולה להרגיש רע," לחש שיר בחיוך ומשך בכתפיו. "אני לא אתנגד."

"שיר!" קראה פליאטרו, "באמת…"

"אף אחד אחר לא יצטער על מותו של הפרון הזה, מגיע לו לוודא שדמעה אחת תיפול בשבילו…" מלמל הגמד.

"אולי עדיף ככה. אף אחד לא אוהב לבכות, לא?" אמר פרקין בחיוך רב משמעות. "עדיף שכשישליכו אותנו אל התהום לא יכאב לאף אחד, ליתר ביטחון. את משחקת את תורך?"

ליטאניה בהתה בקלפים.

אף אחד לא אוהב לבכות.

להם היו את הבדיחות שלהם. הם היו קהילה קטנה בתוך קהילה גדולה, רביעיה של חברים שנלחמו זה לצד זה, צחקו יחד…

וימותו יחד…

"אני…" היא מלמלה, ושמה את קלף התהום מידה על האי שלה, מפילה אותו מטה.

"אני לא שייכת לפה. אני… סליחה."

היא קמה והלכה משם, לא מבינה את קריאות החבורה אחריה או מקשיבה להן. מנסה שהם לא יראו את הדמעות.

 

הספיקו לליטאניה עשר דקות בשביל להיזכר כמה האנרגיות של הרביעייה היו נדירות במחנה הצבאי. חלק מהקבוצות צחקו וחייכו, שיחקו או התארגנו במרץ.

לעומתם, רבים מהאנשים היו כמו המטופל שישב מולה כעת. הוא היה פצוע קשה, גופו נשרף תחת הלהבות שניווט לעברו ערפד עוין, גלי אש שהפכו לנשק קטלני. הוא שרד בנס, ואפילו תחת הטיפול של גלי החיים שלה היא לא הצליחה להציל אותו לגמרי. גלי החיים נתנו לגוף לחדש את עצמו במהירות, אך יש פציעות שגם הקסם הקדוש של השומרת לא יכול להציל. 

אולם הצלקות הארוכות של השריפה לא היו הצלקת האמיתית שהשאירו הקרבות על החייל. 

עיניים ריקות, מושפלות לקרקע. גוף חלש, חיוור. מבט חסר חיים, שרואה אבל כבר שבועות לא מסתכל. קול חלש, כאילו כל מילה היא אתגר.

"תגידי למשפחה שלי שאני מצטער." הוא לחש, קול כמעט לא מורגש, כשהיא גמרה את ניווט גלי החיים ובחנה את רגלו השלמה שוב. "כשאני לא אחזור, תוודאי שהם ידעו שאני אומר סליחה, בסדר?"

ליטאניה התכופפה מטה, הביטה לתוך העיניים החשוכות והמושפלות. המלחמה מחקה מתוכן כל סימן לחיים… אבל היא ידעה שמישהו שוכן שם בפנים.

ליטאניה הצמידה לליבו של האדם, דרך החולצה המלוכלכת, את החרב המכונפת של השומרת –  התליון הזהוב הקדוש שלה.

"השומרת איתך." היא לחשה אליו. "אני אוודא שאתה תוכל להגיד למשפחה שלך שאתה מצטער בעצמך. אתה הולך לחזור."

האיש פתח את פיו, כאילו להגיד משהו, אך הוא רק הנהן בשקט, ניד קל של הראש לחיוב.

ליטאניה קמה, חיוך קל על פניה, כשהפעמון צלצל. 

שעת האיסוף הגיעה, קרני שמש ראשונות מתחילות לחתוך את האפלה. המשימה של הבוקר הקרוב הולכת להימסר.

 

ראיוס צלצל בפעמון, ולא הבין איך הוא אמור למסור את הבשורה. הוא עלה על הבמה הקטנה ולא ידע מה הוא אמור לעשות.

ראיוס ראה את הצבא נאסף מולו, שבע מאות שלושים וארבעה חיילים שנלחמו לצידו יום אחרי יום. בעיני חלקם נצצה התקווה. בעיני חלקם כבר לא היה דבר מלבד יאוש עמוק. המדורות בערו מאחוריהם באור כתום נעים, חלש תחת הלילה.

"המשימה של היום," התחיל ראיוס, מנסה לתת לקולו גוון כמה שיותר סמכותי, לא לתת להם להרגיש את חוסר הוודאות שלו… "היא…"

הוא השתתק לרגע, בוחן את הקהל.

המפקד שלו אמר לו שמפקד חייב לראות את חייליו כמספרים, כי אם הוא נקשר אליהם מדי הוא לא יוכל לשלוח אותם למותם.

ראיוס הכיר כעת כל אחד ואחד מהחיילים שעמדו מולו. ולעזאזל, המפקד שלו צדק.

הוא לא יכול להגיד להם שהם יוצאים לפעולה התאבדותית, הסחת דעת בשביל לתת למהלך אחר להצליח ולהכריע את המלחמה. הוא לא מסוגל לעשות להם את זה.

והוא לא יכול לסרב פקודה.

הוא ראה את ליטאניה, הכוהנת שלהם, בקהל. הוא חשב שכמה דמעות בודדות נצצו על לחיה, כאילו היא הבינה מה הולך לקרות. הוא ראה את בריאוק, גמד שהקים לפני יומיים חומה של אדמה ברגע הנכון והציל את ראיוס. הוא ראה את שיר, הפרון שתמיד חייך. הוא ראה את טוריאו, בן האדם שנטש את משפחתו בשביל להילחם וכבר לא נשאר זכר ממי שהוא היה. הוא ראה את העיניים של כל אחד מהחיילים, וידע שהוא חייב לשלוח אותם.

וידע שהוא לא יכול לקחת להם את התקווה.

"אנחנו יוצאים היום לכפר דורדאון. אתם מכירים אותו טוב – כבשנו אותו כבר פעמיים, והוא נלקח ממנו שוב בכל פעם. הוא במרחק של שבעה איים גדולים מפה, תתכוננו להליכה. ההתקפה שלנו היא מהלך חשוב טקטית, והיא עלולה להכריע קרבות חשובים בהרבה בעתיד ואף את גורל המלחמה. תלחמו בכל הכוח."

הוא שמר על קולו יציב כמה שהוא היה יכול, מנסה להלהיב את החיילים. חלקם הריעו. הרוב שתקו.

"נצא עם עלות השחר. אני מצפה מכולם להיות מוכנים. אתם יכולים להשאיר את המחנה מבולגן, רק אל תשכחו לכבות את המדורות." אתם לא תשובו לכאן ממילא. "ליטאניה, בואי אלי בבקשה לתדרוך קצר."

והוא הלך במהירות לעבר אוהלו, שהיה גדול מעט יותר מהאחרים, מקווה שהצבא שנאסף מאחוריו לא שם לב כמה מעורער הוא היה.

כמה התקווה הייתה רחוקה.

 

ליטאניה נכנסה לאוהל המפקדה בשקט, מבולבלת מהקריאה הייחודית. היא תמיד נשארה במחנה ותמכה בחיילים כשהם שבו – לא הייתה סיבה שהיא תקבל עכשיו הוראות.

להפתעתה, היא לא מצאה את ראיוס עומד, בטוח וזקוף, כמו שהוא היה לפני כמה דקות. הוא ישב בפינת האוהל, בוהה בחתיכת נייר מקומטת, גבו לכיוונה.

"הגעת. יופי. נעשה את זה קצר." הוא אמר בקול שקט ושבור מהאוהל. "אחרי שאנחנו עוזבים את האי הזה, תחזרי לבירה. אין לך מה לחכות לנו."

בשנייה הראשונה ליטאניה לא הבינה מה אומרים לה פה.

ואז זה הכה בה, כמו גל של הלם ואימה.

"אתם… אתם הולכים לחזור לפה. נכון?" היא אמרה, הייאוש מזדחל לקולה. "אתם לא – "

"אנחנו כן." הקול הקפוא חתך את האוויר. "המשימה הייתה מאוד ברורה. אנחנו מתקיפים במשימה בלתי אפשרית בשביל לתת לכוח האמיתי להגיע הרבה יותר עמוק צפונה. אם התוכנית תצליח אנחנו ננצח את המלחמה. כך או כך, אני לא אהיה פה לראות את הניצחון."

"אתה לא יכול לעשות את זה!" 

משהו בליטאניה נשבר. המשהו שקיווה שהכל יגמר, שקיווה ששיר ופרקין וכולם באמת יחזרו הביתה. המשהו שבאמת האמין כשהיא הבטיחה לאנשים שהם יחיו. המשהו שהחזיק אותה עומדת.NV

"אתה לא יכול… לשלוח אותם למות! אתה לא יכול להבטיח להם ניצחון ולשלוח אותם למלכודת מוות! אתה פשוט – "

"אני חייב." הקול שלו היה שקט בהרבה משלה, ועדיין… הכאב בו היה ברור, חד. "את חושבת שלא אכפת לי מהחיילים שלי? אכפת לי מהם יותר מדי. אבל אם אני לא אעשה את המשימה, אנחנו דנים אלפים אחרים למוות. אני חייב לצאת איתם כשהשחר יעלה, כוהנת של השומרת. עשה טוב, השמד את הרוע. אי אפשר לעשות את אלה בלי שיקרה רע וטוב יפול."

"ולשקר להם אתה יכול?"

"מה את מעדיפה שיקרה, כוהנת? שהם יאבדו כל תקווה, יקבלו את הגורל האפל? או שאולי הם יבגדו בצבא ויביאו לחורבנם של האחרים? כל יחידה תכבה את המדורה שלה ותתכונן לצאת לנצח. אני לא יכול לקחת להם גם את התקווה."

"אבל – "

"אין אבל. אין איך להציל אותם, כוהנת." המפקד הסתובב אליה בחדות, מבטו מוקשח בכוח. מתחת לשיערו השחור, הקצר, כאב לו כל כך על כל חייל שהוא שולח למותו. הוא לא קר כמו שהוא רוצה להיות…

כמה קשה היה לו לשמור כל יום על הסמכות שלו? כמה קשה היה לו להכיל את הסבל של כל מי שבמחנה, ולהיות היחיד שלא יכול, בשום צורה, לתת לכאב לפרוץ החוצה?

"אנחנו הולכים להרוג את הערפדים האלה ולתת לאחרים אפשרות לנצח. אנחנו הולכים למות שם, ואת גופותינו ישליכו לתהום." הוא קם, גבוה ממנה כמעט בראש, שריונו נוצץ באור החלש שהחל לעלות מעל האופק, לחדור את קירות האוהל המרופטים. 

"טיפלת בנו היטב. לכי, תהני מהחיים שנשארו לך."

ליטאניה רצתה לצעוק, אך כבר לא היה לה מה.

לא היה לה איך.

והיא פשוט רצה משם, הדמעות נושרות לאט, והשאירה את מפקד היחידה לקרוס לתוך עצמו, לתת לקרח שהוא נעל את עצמו בתוכו להתנפץ לבכי.

 

שיר מצא אותה יושבת על שפת התהום. 

היא השתרעה, כמובן, הרחק מתחתיה. אוקיינוס שחור, מתערבל, של מוות ואפלה. רחוק מתחת לעננים, הרבה מתחת לאיים המרחפים שעליהם התקיים העולם. מוכן לקחת את מי שנופל ואת מי שמת.

רגליה התנדנדו מהקצה של האי המרחף, כאילו הן מוכנות לקפוץ ולהצטרף למי שיפלו לשם בהמשך היום. היא לא באמת רצתה לקפוץ לשם… והיא לא הייתה יכולה, גם אם היא הייתה רוצה. ציפורים עפו בשמיים מתחתיה, צבעוניות ומצייצות. אור השמש החל לעלות מעבר לאופק. אך כל מה שהיא ראתה הייתה התהום, עמוקה ואפלה ושחורה.

"את יודעת," שיר אמר מאחוריה, "ממש בזבזת את קלף התהום ההוא שלך. אני מעריך את הפרישה בסטייל, אבל את יכולת לפחות להוציא את פרקין מהמשחק לפני או משהו."

"זה לא מתאים עכשיו, שיר." היא מלמלה. "אני צריכה קצת שקט."

איש החתול התיישב לידה, פרוותו הכתומה בוערת באור שעלה לאיטו. להפתעתה, הוא לא חייך.

"אני דווקא חושב שמגיע לך קצת לדבר," הוא לחש. "את לא נראית כאילו שקט יעשה לך טוב."

היא ניסתה להבין איך היא נראית, עם הלחיים מכוסות הדמעות, הגלימות המטונפות, העיניים האדומות, השיער השחור שהיה זרוק סביבה כמו גלימה אפלה ומבולגנת.

"אתה צריך להתארגן. החברים שלך צריכים אותך."

שיר שתק לרגע.

"אני זרקתי את טראנק לשם אתמול." הוא אמר בשקט, מביט איתה למעמקי התהום. "ניצחנו, אבל לנצח אומר שהאי שעליו כל המתים נמצא תחת שליטתנו. אף צד לא רוצה גופות ורוחות רפאים אצלו, והעונש של המנצחים הוא להשליך את הגופות מטה."

שתיקה השתררה, שניהם יושבים על שפת האי, תלויים בין תהום לשמיים.

"אני אפילו לא ראיתי אותו מת. הוא נפרד מאיתנו איכשהו, רץ קדימה לתוך האויב. פרקין מצא אותו, עם סימני הנשיכה בצוואר, כמעט מרוקן מדם. לא… לא היה לנו איך להציל אותו."

"שהשומרת תיקח אותו למקום טוב…" מלמלה ליטאניה בשקט. רק עכשיו היא שמה לב כמה חזק היא אחזה בתליון החרב המכונפת – כף ידה הימנית דיממה מעט, הלהב המעוצב חותך לתוכה. היא לא הרגישה את הכאב. הוא לא היה קרוב למה שהיא כבר הרגישה. להבנה שאף אחד מהחיילים שהיא למדה להכיר לא ישוב. שבלילה הבא, אף מדורה לא תידלק.

"אם הייתי אומרת לך, שיר, שאתם לא הולכים לשוב מהקרב שאתם יוצאים אליו." היא לחשה. "אף לא אחד מכם… מה היית אומר?"

שיר נאנח ונשען לאחור, מניח את ראשו על כפות ידיו. "הייתי אומר לך שאני אעשה כמיטב יכולתי לעשות כמה שיותר היום," הוא אמר, "ושאני מקווה שלשומרת באמת יש מקום טוב לקחת אותנו אליו."

היא חייכה חיוך קטן, לא רצוני. "והיית יוצא למשימה?"

"הצבא צריך אותנו, ליטאניה." הוא אמר. "החברים שלי צריכים אותי. אני אעשה כמיטב יכולתי להציל כמה שיותר… אבל כשהלילה יבוא, רק הערפדים והשומרת יחליטו אם אני אהיה פה להדליק מחדש את המדורה שלנו."

"השומרת איתך." היא לחשה.

"אני מקווה," אמר הפרון וקפץ על רגליו. "ואם התהום באמת תיקח אותי… טוב, אני מניח שהיא תביא אותי למקום טוב, אה?"

שיר שורק עם רוח בדשא הגבוה הסתובב לרגע מאחוריה ונאנח. "טוב, השמש כבר עלתה ויש לי מדורה לכבות. אני מקווה שעזרתי ו… שהשומרת תגן על שנינו. הא?"

ליטאניה נשארה יושבת שם בשקט אחרי שאיש החתול הלך, עיניה יבשות כבר, גופה רפוי.

אני אעשה כמיטב יכולתי להציל כמה שיותר.

ובמאמץ עצום – היא לא חשבה שאי פעם יהיה לה כל כך קשה לקום – היא עלתה לשפת האי המרחף, נתנה מבט אחרון לתהום, והלכה לעבר הבמה.

יש לה משהו אחרון לעשות.

 

ראיוס צפה בשמש עולה, אורה מכסה את האי.

היום מעולם לא הרגיש כל כך חשוך.

מאחוריו התייצבו החיילים. בחמישיות ורביעיות, יחידות קטנות, מאורגנות, שמוכנות להילחם ביחד עד המוות. הוא ראה חיילים עומדים מוכנים, וחיילים רועדים מפחד, וחיילים שכבר פשוט לא היה להם אכפת. חלקם הרימו חניתות וחרבות, גלי האדמה עוברים בתוכם ומחזק את גופם. סביב חלקם הגלים זרמו, מוכנים להפוך לקליעים של אש, שבבי קרח או מכות ברק פתאומיות. החיילים היו מוכנים לקרב, והגלים היו איתם.

הוא הכיר את כולם, וכולם הכירו אותו. הוא לא הרגיש כמו המפקד שלהם כשהוא נעמד בקצה האי, מוכן לפקוד על הצבא להתחיל ללכת. הוא לא הרגיש כמו מפקד כשהוא בחן את האי הריק, המחנות המפורקים, המדורות הכבויות שהעלו עשן דק לשמיים.

הוא הרגיש כמו אדם קטן – קטן מדי – בתוך חליפת שריון כבדה, אחת שלא מגיעה לו. הוא הרגיש כמו רמאי.

אבל בשביל המשימה – 

בשביל החיילים – 

הוא היה חייב להיות הרמאי הזה עכשיו.

בתנועה חדה קדימה, הוא שלח את גלי האדמה בין האיים. אבנים נשלפו מתוך האי, עוקבות אחר הגלים ויוצרות גשר בין האיים – שביל אבן מוארך, שיפול מאחוריהם. בדרך כלל הוא השקיע ליצור גשרים שישמרו מאחור כשהצבא ישוב, קוסמיו פצועים ומותשים. הפעם הוא לא טרח.

"חיילים," הוא אמר, "אנחנו יוצאים למשימה הזאת בשם האימפריה, בשמה של השומרת. אנחנו ננצח את הערפדים, ונביא שלום לאימפריה. תדעו שכשאתם חוצים את הגשר הזה, אתם יוצאים להגן על החשובים לכם ביותר. אחריי!"

והוא נשם עמוק מתחת לקסדה שעזרה לו להחביא את רגשותיו, וחצה את הגשר. בשביל להגן על החשובים לו ביותר.

בשביל להגן על חייליו.

אך לפני שהיחידה הראשונה חצתה את הגשר מאחוריו, קול חתך את השקט.

"חכו!" צעקה ליטאניה, מכוסה בבוץ ובדמעות ומוארת באור כתום וזהוב, מהבימה הקטנה במרכז המחנה.

 

ליטאניה הרגישה את העיניים של כל הצבא עליה. בלי לשים לב, היא ניווטה את גלי האור אליה – גורמת לעצמה לזהור בהילה קדושה כמעט. כמו אורה של השומרת. כמו אורה של מדורה.

שבע מאות, שלושים וארבעה חיילים. אם היא הייתה צריכה, היא הייתה יכולה לנקוב בשם של כל אחד מהם. היא ישבה עם רובם לארוחה אחת לפחות. היא שיחקה בקלפים עם חלקם, כל קבוצה והחוקים שלה, המשחק שלה, הקלפים שלה. היו שם גמדים, אלפים, פרון ובני אדם – גזעים שכמעט אף פעם לא נראו ביחד, נמנעו אחד מהשני. רוב הגמדים היו נעולים בהרים, האלפים עמוק ביערות בדרום, הפרון בכפרים הקטנים שלהם. כשהיא ראתה את הצבא המאוחד מולה, היא בקושי ראתה הבדל.

היא ראתה את הקהילה שמולה נוצרת, מתאחה, הופכת מחבורה של מגויסים בודדים ל…משהו אחר. משהו אמיתי. משהו שבלי הסכנה, המלחמה, לא היה יכול להתקיים.

היא הייתה חלק מזה. והיא לא הולכת להיות האחרונה שתישאר, היחידה שתשרוד עד הלילה.

אבל היא לא הצליחה להגיד כלום.

מה היא יכולה להגיד לשבע מאות האנשים שהקשיבו לה? שהם יוצאים למותם? שהם צריכים לעצור שם, לפני הגשר, ולחשוב על עצמם?

שהם צריכים לבחור בפחד, בעצמם, ולא בדרכה של האימפריה והשומרת?

רק כשהיא עמדה שם על הבימה הקטנה היא הבינה שראיוס צדק. שהיא לא יכולה להגיד להם דבר…

לא בלי לפגוע בהם יותר. לא בלי להוביל למוות אלפי חיילים שבטוחים שבקרוב הם יוודאו שכוחות האויב יהיו במקום אחר. לא בלי לבגוד בשומרת… ובכל אחד מהאנשים שהיא ראתה מולה, בכל אחד מזוגות העיניים שצפו בה. מחפשים תקווה, לא יאוש. מחפשים עידוד, לא קריאה נואשת לשרוד.

וליטאניה מצאה את עצמה חסרת מילים, לא מסוגלת…

לא יכולה…

לא רוצה…

להגיד את האמת.

 

והיא הרימה לאט את תליון חרב המכונפת, הזהב מנצנץ בשמש, ולחשה בקול שכל האי שמע.

"שהשומרת תהיה אתכם."

 

היא לא הייתה בטוחה כמה זמן היא עמדה שם, באותה התנוחה, בשדה של המדורות הכבויות.

אבל רק אחרי שכל החיילים נעלמו משדה הראייה שלה היא הרשתה לעצמה לקרוס.

כי בסופו של דבר, היא לא הצליחה להציל אף אחד מהם.