לפני האופק

מאת: אביטל נגר

הוא הביט מבעד לחלון.

שקיעה. כל השטח נצבע בצבעים של זהב. רק עוד קצת, השמש תשקע לחלוטין ותתחיל השעה הכחולה. זה הזמן שלו לפעול.

זאנהוד נאנח, שתה עוד שלוק מהמשקה שלו, סידר את החולצה ושרשרת הפנינים, בדק שכל החפצים שהוא צריך נמצאים בכיסים הנכונים, וירד מהחלון בקפיצה. הוא שכח שהוא נועל נעליים גבוהות וצמרמורת עברה במעלה הרגליים והגב שלו, נעצרת בין השכמות. 

הצצה נוספת דרך החלון, נשארו לו כמה דקות. זאנהוד השאיר את הכוס על שולחן השיש הלבן שבקצה החדר, התעכב עוד דקה כדי לקחת נשימה עמוקה, פתח את דלת העץ של החדר והתחיל לרדת במדרגות המסובבות של המגדל. הוא שמע את הקולות של השאר עוד לפני שסיים לרדת. למה הם כל כך רעשניים? 

זאנהוד ירד את המדרגות האחרונות. "זאנהוד!!" דונורה צווחה אליו בקולה הגבוה כששמעה את הצעדים שלו. כשהוא סוף סוף סיים לרדת במדרגות היא קפצה ממשענת הכורסא שעליה ישבה ורצה לחבק אותו. "בלי מגע, את יודעת שאני לא אוהב את זה" זאנהוד רטן בפרצוף זועף. "כן-כן" דונורה צחקה, והניחה את היד שלה על הבטן שלו, נוגעת לא נוגעת, "ברצינות?" הוא נאנח לפני שהיא דחפה אותו במהירות ובכוח, צוחקת. הוא עף אחורה מההדף עד שכמעט הגיע לקצה החדר, הוא פתח את כנפיו ועף באותו מהירות חזרה לכיוונה תוך שהוא שולח בעיטה חזקה לכיוון הראש. השניים שדיברו עם דונורה נשארו לשבת על הספה, צופים וצוחקים. דונורה הצליבה במהירות את ידיה מעל הראש. הבעיטה של זאנהוד הייתה חזקה כרגיל אבל היא לא אותה הדונורה החלשה וחסרת אונים שהצטרפה למקום הזה בפחד. 

הבעיטה עדיין כאבה והיא עדיין לא הצליחה לחסום אותה לחלוטין, אבל לפחות היא כבר לא מתרסקת על הרצפה ומתעלפת ברעש גדול. "ראית איך השתפרתי זאנהוד? ראית??" היא צחקה בקול. זאנהוד נעמד והזדקף "בהחלט השתפרת קטנטנה" וחייך בקצה הפה כשראה את אותה הבעה זעופה ומתוקה שעלתה לה על הפנים בכל פעם שקרא לה ככה "אם את מוכנה אפשר כבר לצאת עכשיו" הוא הנחה בידו לכיוון הדלת "או שאולי תרצי לחכות עוד כמה דקות, נסיכה?". דונורה צחקקה בדרך לדלת "אני לא נסיכה" היא סובבה את מנעול המפתח הכסוף, פתחה את הדלת ויצאה מהחדר תוך קריאת "אם לא תצא עכשיו לא תגיע בזמן לשעה הכחולה". זאנהוד הצטרף אליה במהירות במסדרון לאחר שנעל שוב את הדלת אחרי החברים שלה שיצאו בעקבותיה, מקשיב לא מקשיב לפטפוטים הבלתי פוסקים של דונורה בזמן שדלתות נפתחות ונסגרות מכל עבר ברחבי המבנה. ביחד עם כל הקהל הגדול שסביבם השניים הגיעו לרחבת הדשא המרכזית, שם הצטרפו אליהם בנים ובנות במרחב גדול של גילאים. השניים התיישבו בקצה הדשא, רחוק מספיק כדי לא להיטמע בקהל אבל לא יותר מידי רחוק, כדי שאף אחד לא יוכל לטעון שהם לא חלק מהאספה. קולות הקהל התגברו בזמן שעוד בנים ובנות יצאו לרחבה ותפסו את מקומם על הדשא. אחרי דקה של שקט זאנהוד הבין שדונורה הפסיקה לפטפט והביט לכיוון שהיא הביטה עליו, הוא נאנח והניח יד בעדינות על הכתף שלה "את עוד לא מוכנה, את יודעת שאת לא" היא נראתה עצובה "תסמכי עליי, בקרוב כבר תוכלי לעשות מה שעולה בדעתך, אבל לא היום. היום את חייבת להיות אמיצה" דונורה הפנתה את ראשה במהירות לכיוונו, פותחת עיניים גדולות "אמיצה? למה??" הוא לקח בחזרה את היד תוך שהוא פונה להביט קדימה, אל הבימה הקטנה והעגולה במרכז הדשא. "זאנהוד, מה אתה לא מספר לי" הוא ישב בשקט. מביט קדימה ולא עונה. "זאנהוד!!" היא תפסה בראשו וסובבה אותו לכיוונה הוא לא הביט בפניה "דבר אליי, אנחנו שותפים, לא? בבקשה! ספר לי מה זה" הוא הוריד בשקט את הידיים שלה מפניו, החזיק אותן בידיו הגדולות והחמות ולחץ עליהן בעדינות, הוא הרים את ראשו והסתכל לה ישר בעיניים "תוך כמה דקות תדעי. הכל יהיה בסדר". הוא פנה חזרה להביט אל הבימה, תוך שהוא מחזיק עדיין את ידה, כאילו היא עדיין אותה ילדה קטנה שרק היום הצטרפה.

אל הבימה עלתה אישה. לא היה ברור מה גילה האמיתי. למעשה רק בודדים ידעו אותו. אך היא הייתה נראית בשנות החמישים לחייה. מבוגרת אך נמרצת. היא לבשה חליפה עליונה סגולה וחצאית סגולה ארוכה ופתוחה מקדימה מעל חולצת לייקרה ומכנס עור שחורים.

"ברכות ילדיי" היא פתחה בחיוך נעים בזמן שהיא מסתובבת על הבימה בכדי להביט בקהל המביט בה מכל הכיוונים. אף אחד מהם לא היה ילד אמיתי שלה. מעולם לא היו לה ילדים, אבל היא התייחסה לכל אחד מהם כאילו היה ילדה האישי, וזה לא היה משנה לה מיהו, מה הרמה או מה הדרגה שלו, לפני כמה זמן הוא הגיע או האם הוא אוהב לשים קורנפלקס לפני או אחרי החלב. היא אמנם כן התייחסה לוותק ומעמדות כאשר הייתה מדברת איתם במסדרונות, באספות או בזמן שיעורים, אך לא בזמן האוכל או כאשר למישהו הייתה בעיה אישית, ושם הוא היה מקבל שוקו חם עם מרשמלו (או קצפת לבחירתו) ואוזן קשבת. קהילת האבנים שהיא דאגה ללטש ביד אוהבת.

"אתם בטח תוהים, מה סיבת האספה מכוון שאפילו המנטורים והאחים הגדולים שלכם לא יודעים על הדבר. אך קרה לפני שנתיים מקרה נדיר. מצאנו זוג אחים תאומים" היא לקחה נשימה עמוקה לפני שהמשיכה "הבן הוא ברקת". מלמולים שקטים התחילו לעבור בקהל. "והבת היא אופאל" היא צפתה בקהל שקם במהירות לחיים, מדבר בינו לבין עצמו ומעכל את הידיעה. ברקת היו ידועים בנדירותם, אבל אופאל כמעט ולא היו קיימים. 2 אחים, ועוד תאומים והם כל כך נדירים. היא סימנה בניד ראש לארבעת כיווני הרוח ושמונת המדריכים הראשיים התחילו לעבור בקהל על מנת להחזיר את השקט. לאחר שכל הקולות השתתקו היא המשיכה באותו קול ענייני ורך "בשנתיים האחרונות דאגנו להשגיח עליהם מרחוק. השנה הראשונה הייתה לא קלה כי האופאל הייתה מחוסרת הכרה, בקומה. זה אמנם הקל עלינו להכניס אנשים שלנו לצוות שהשגיח וטיפל בה, אבל גם הקשה על ההגנה מאותה הסיבה שאחרים יכלו להסתנן כל כך בקלות. אחרי שנה שמחנו לראות שהיא חוזרת לחיים והיום היא עומדת על הרגליים כאילו מעולם לא קרה לה דבר. בקרוב גם התאומים יצטרפו אלינו, אך כפי שכל אחד מהחניכים והמנטורים כאן יודע, אי אפשר להצטרף אלינו ביום אחד. היום בערב, 2 יפרדו מאיתנו וילכו להנחות את הברקת והאופאל עד שיהיו מוכנים להצטרף אלינו! בסוף השעה הכחולה נתכנס כולנו אל השער הגדול לברך דרך צלחה את אוניקי שינחה את הברקת" היא הצביעה לכיוון דרום ובחור גבוה קם מהישיבה בדשא והצטרף אליה בבימה תוך ליווי מחיאות כפיים רמות מהקהל "ואת טסה שינחה את האופאל" היא הצביעה לכיוון צפון ובחור חסון התרומם בליווי מחיאות כפיים נלהבות ושריקות והצטרף אליה ואל אוניקי על הבימה. שניהם נופפו לקהל הסובב אותם וקדו קידה אחת לכל אחד מארבעת כיווני הרוח. לאחר שמחיאות הכפיים שככו, פתחה האישה שוב את פיה "לכו לחדרכם, התארגנו, לבשו בגדים מתאימים, ונתאסף מחדש כולנו ליד השער הראשי עשר דקות לפני סוף השעה. מנטורים, בבקשה להתאסף בחדר הצוות שלכם בעוד 5 דקות. תודה רבה על ההקשבה".

קולות פטפוטים נשמעו בזמן שכולם מסביבם קמו. זאנהוד ודונורה נשארו לשבת על הדשא עוד דקה כדי לא להתערבב יותר מדיי עם הקהל העמוס. מתלהבת ושמחה פנתה דונורה אל זאנהוד "אני בכלל לא מבינה על מה דיברת. 2 תאומים נדירים, שולחים אליהם 2 מהחזקים שלנו. אני לא מבינה מה הצורך הפתאומי שלך שאהיה כל כך חזקה" היא התחילה להתרומם. זאנהוד נגע בה קלות, היא הביטה לכיוונו, ראתה את המבט הרציני שלו וחזרה לשבת. חיוכה נמחק מהפנים "יש משהו רציני יותר, נכון? משהו שלא מספרים לנו. משהו שידרוש התערבות שלך". זאנהוד הביט בעיניה והנהן קלות. "יש חשש רציני למלכודת. חשד שיש בינינו חפרפרת. בזמן שאוניקי וטסה ישמשו פיתיון וינסו לתפוס את האשמים, אני ודוריאן נצא עם אור ראשון בכיוון ההפוך לכיוון התאומים. זה סיכון שאת יודעת על זה כרגע, או בכלל, אבל זה סיכון שאני מוכן לקחת" הוא הביט בבהלה שהתפשטה על פניה "אור ראשון?! אתה לא יכול להיות רציני! מה עם-" היא הביטה בכנפיו מבלי לסיים את המשפט. הוא לקח את ידיה והחזיק אותן חזק " את פה כל הרבה זמן. בתור נדירה יש לך כוחות זיכרון חזקים ביותר. תנסי להיזכר מה קרה בדרך שלך לכאן. אני אהיה בסדר. תמיד הייתי ותמיד אהיה". דונורה לקחה נשימה עמוקה, מנסה לעצור את הדמעות "אני מניחה שאתה תנחה את האופאל. רק בחור חזק כמוך יכול לעמוד לצידה". זאנהוד חייך בעצב. "למעשה דוריאן מנחה אותה. אני אהיה צמוד לברקת. היא אולי חזקה יותר, אבל הוא כבר מתחיל לשים לב לסימנים. והטיפול בו דורש עדינות" דונורה צחקקה עם הדמעות שלא הצליחה לעצור "וזה לא שדוריאן יודע להיות עדין" "כמו אבן חן לא משויפת" הוא השלים והביט על השמיים. "אני צריך להגיע לפגישה של המנטורים בעוד דקה. נצלי את הזמן כדי להתארגן ולהיות יפה כמו שרק נסיכה יכולה להיות".

זאנהוד התרומם והושיט לה יד על מנת לעזור לה לקום. 

היא פנתה לחדר, מנסה להסתיר את הדמעות שאף אחד לא יחשוד.

"עדיין לא סיפרת לה"

זאנהוד התיק מבט מגבה המתרחק ופנה לכיוון הקול מאחוריו. "היא לא תצא מכאן בשנים הקרובות. אין טעם להכביד עליה במידע עדיין. וגם אם יקרה לי משהו, תמיד יהיה כאן מי שיספר לה". הוא הסתכל על דוריאן ברצינות.

השניים התחילו ללכת לכיוון חדר הצוות. זאנהוד בגב זקוף וידיים בכיסים ודוריאן הולך לידו בדילוגים, מביט לכל עבר.

"אתה חושב שהתוכנית תעבוד?"

"היא חייבת לעבוד. אין לנו ברירה אחרת" זאנהוד הפנה אליו את מבטו. "קדימה. תגיד את זה כבר. אני יודע שמשהו מציק לך". דוריאן הציץ בעיניו והסיט את מבטו במהירות. 

"קדימה שפוך. אם לא נוכל לדבר בנינו לא נוכל לעבוד כצוות". הם התחילו לעלות במדרגות של המגדל המזרחי, הגבוה ביותר.

דוריאן לקח נשימה עמוקה, הוציא כדור ברזל קטן מהכיס ושיחק בו באצבעותיו בעצבנות. "דונורה הנסיכה. אתה יודע שהיא לא אחת מהחבר'ה האחרים כאן, היא ברמה גבוהה יותר מהם. היא בת למשפחת המלוכה. היא לא יכולה להמשיך לשחק כמו ילדה קטנה. היא חייבת ללמוד להנהיג. מה יקרה אם פתאום אמא שלה כבר לא תוכל לשבת על הכס יותר.. מה אם-" נשימתו של דוריאן נקטעה כשזאנהוד דחף אותו אל הקיר "שמעת את פראבדה. לקירות יש אוזניים" הוא סינן. זאנהוד עמד כל כך קרוב שאפיהם כמעט נגעו, מרגישים את הנשימה אחד של השני "זה לא סוד שמישהו מנסה להוריד את המלכה מהכס. אל תיתן להם נשק בדמות הבת שלה. אם מישהו חוטף אותה, פוגע בה, תולש לה שערה בגלל הדיבורים שלך אני לא אהסס לשבור לך את הלסת. הבנת?" דוריאן הנהן במהירות "יופי" זאנהוד התרחק מהקיר והמשיך לעלות במדרגות המגדל "והוא עוד מלווה את האופאל" הוא זעף לעצמו.

דוריאן לקח נשימה עמוקה להירגע וקיפץ במדרגות במהירות והגיע בזמן לראש המגדל כדי להיכנס ביחד עם זאנהוד לחדר.

חדר הצוות של המנטורים היה נעים למדיי, מואר תאורה נעימה ומלא בספות, כורסאות ופופים כדי להתרווח עליהם ובמרכזו שולחן אליפסה גדול וסביבו כיסאות עץ מרופדים. רוב המנטורים כבר שהו בחדר הצפוף. זה לא היה נהוג שכולם מתכנסים ביחד, בדרך כלל חדר הצוות שימש למנוחה וזמן פנאי, אבל כשהם כן התכנסו יחד, הם נעזרו בספות והפופים כדי שלכולם יהיה מקום לשבת.

זאנהוד ודוריאן ניגשו לפראבדה שעמדה בראש השולחן וסידרה את הניירות שלה.

"כולם כאן?"

"האחרונים יגיעו עוד דקה. בבקשה תשבו בנפרד"

השניים החליפו מבטים ופנו לדבר עם מנטורים אחרים בצדדים נפרדים של החדר.

כעבור דקה היא כחכחה בגרונה לאחר שאחרון המנטורים נכנס וסגר את הדלת. הקהל שלה התחיל לתפוס מושבים ברחבי החדר. פראבדה החליקה את חליפתה הסגולה ונשארה עומדת "כפי שכולכם בוודאי יודעים, החודש הקרוב הולך להיות עמוס מאוד. בנוסף לבחינות המעמד של החניכים שלכם, אנחנו צריכים להתכונן לחג אמצע החורף. החודש מצאנו הרבה נערי אבני חן ולכן בנוסף לאוניקי וטסה שיוצאים למסע להביא את האופאל והברקת, יצאו עוד 16 עשר מנטורים נוספים להביא את 16 החניכים החדשים האחרים" כל העיניים ננעצו בשניים שישבו משני צדדיה של פראבדה "את הרשימה של המנטורים וכיווני היציאה שלהם אתלה בסוף האספה על לוח השעווה" היא נופפה בדף לכיוון הלוח התלוי על הקיר. "כל המשלחות יצאו עם אור ראשון של הבוקר. המנטורים שיוצאים לאסוף את החניכים, בבקשה סמנו וי על הרשימה ליד שמכם, שנדע שראיתם, תיפרדו הלילה מהחניכים הישנים שלכם בטקס המקובל ותהיו מוכנים בחדר הזה חצי שעה לפני אור ראשון.

מדריכי מעמדות, אני מבקשת להתאסף כאן שעה לאחר סיום השעה הכחולה על מנת לדון במבחני המעבר וההכנות לחג. כולם משוחררים, נפגש ליד השער הגדול לטקס היציאה של אוניקי וטסה". היא אספה את הדפים שלה, הלכה לכיוון הלוח ולאחר שנעצה בו את הרשימה, יצאה מהחדר.

הרבה מנטורים קמו בבת אחת בבלאגן ומיהרו לכיוון הרשימה, מתרחקים ממנה כשהם מאוכזבים או שמחים שלא יצאו למשימה. להרבה מהם לא היה רצון לפספס בטעות את החג הכי קסום בשנה. לאחר שהבלגן התחיל להירגע והם התחילו לצאת מהחדר בבודדים או בחבורות, זאנהוד קם מהכורסא הפרחונית שעליה ישב וניגש לרשימה, יודע כבר ששמו רשום בה. כשסוף סוף הוא הצליח להידחק עד ללוח השעם הוא שם לב ששמו מוצמד לשלושה שמות נוספים, כולם יוצאים לכיוון צפון, אך בהמשך הם הולכים להתפצל אחד לצפון, אחד לצפון-מערב, והוא ודוריאן לצפון-מזרח. שוב עברה צמרמורת בגופו למראה יעד כיוון הרוח שלהם. הוא סימן וי, והתחיל להדחק חזרה החוצה מהקהל שמקיף את הלוח. הוא כבר כמעט הגיע לדלת כשנשמעה קריאת התלהבות כל כך גדולה, שכל החברים בחדר צחקו. כולם הכירו את השטויות של דוריאן וקיוו שהוא יספיק לחזור עד החג. "אחי! זאנהוד! ראית?? אנחנו יוצאים ביחד!! בטח החניכים שלנו גרים ממש קרוב! יאו זה הולך להיות חתיכת מסע" הוא קרא אליו בהתלהבות מהלוח. זאנהוד, שכבר החזיק בדלת הידית, נאנח, הסתובב לכיוון הלוח וגרם לקהל שצפה בו לצחקק כשהוא העלה חיוך מזויף בבירור והראה התלהבות מזויפת לא פחות "כן 'אחי' הולך להיות מגניב! הולך להיות 'אש'! הולך להיות 'פגז'!" והרים את שני אגודליו למעלה, הקהל ציחקק וכולם הצטערו שהם לא יכולים לצפות במסע הזה. שני אלה מחויבים לעשות את רוב המסע שלהם ביחד, כשלפחות חצי ממנו זה רק שניהם? זה יהיה חתיכת בידור. מאחורי גבם, המנטורים נהגו לקרוא להם אינג ויאנג, כשדי ברור מיהו מי. השניים גדלו ביחד, ולמרות הגישות ההפוכות שלהם, די היה מהנה בחברתם.

דוריאן הגיע לזאנהוד והניח זרוע על כתפו החסונה "קדימה אחי, נלך להתארגן".

השניים יצאו מהדלת.

"חתיכת מופע הבאת"

"אתה יודע שזה היה הכרחי" דוריאן ציחקק והקפיץ את הכדור שלו בין הידיים במהירות.

זאנהוד הנהנן בראשו, והשניים המשיכו לרדת בשתיקה במורד המגדל, מקשיבים לחבריהם שיצאו אחריהם.

כאשר הם הגיעו לתחתית הם נפרדו בניד ראש ופנו כל אחד לחדרו, דוריאן מקפץ בדרכו וזאנהוד מלא במחשבות וחישובים.

כאשר הגיע ליחידה שלו, הוא פתח את הדלת וראה את דונורה מסדרת את שערה החום המתולתל והשופע בחצי קוקו מפואר מול המראה. היא הפנתה אליו לרגע את ראשה "איפה היית? סי הייתה פה כבר לפני 10 דקות. אנחנו צריכים לצאת עוד מעט". זאנהוד סגר את הדלת אחריו ופנה לכיוון מדרגות חדרו. "סינרה היא מנטורית. בבקשה כבדי את השם והמעמד שלה. אני מניח שהיא עידכנה אותך בחדשות?". סינרה בדיוק יצאה ממגדל המדרגות המוביל לחדרה "סיפרתי לה. אני לא מאמינה שנבחרת למסע. עברו הרבה שנים מאז שיצאת לאחד" היא הסתכלה על דונורה המסיימת לאסוף את שערה ומוסיפה לו תכשיטי פנינים "אתה בכלל זוכר איך עושים את טקס הפרידה מהחניך הנוכחי?" היא הוסיפה בחיוך. דונורה הסתובבה באחת "מה? מה הכוונה בפרידה? אחרי שהוא חוזר הוא לא יהיה איתי יותר?" זאנהוד נאנח, בפעם המי סופר כמה הערב, "לא דונורה. אני אסביר לך הכל בדרך לשער הראשי. עכשיו אני חייב להתארגן כדי שנוכל להגיע בזמן". דונורה הסתכלה עליו בהלם בזמן שהוא התחיל לעלות במדרגות עד שנעלם מעיניה. הוא טיפס לחדרו במהירות, החליף חולצה ושם דיאודורנט. הוא סידר את שרשרת הפנינים מתחת לצווארון כמו שהוא אוהב וירד במדרגות שתיים שתיים. שלושת האחרים כבר חיכו לו מוכנים ליד הדלת. הם יצאו וסינרה נעלה אחריהם את הדלת.

דונורה חיכתה עד שסינרה וחניכה יתקדמו מעט ואז התפרצה "לא אמרת שום דבר על זה שכבר לא נהיה ביחד. חשבתי שאתה מביא את האבן חן וחוזר. חשבתי שאחרי זה תישאר איתי. אתה מבין שאתה נותן לי בקושי זמן להיפרד אחרי כל השנים האלה?!" זאנהוד הסתכל על הנעליים השחורות שלו "זה מידע שלא יכולתי לחשוף. למעשה לא היית אמורה לדעת עד לרגע זה ממש"

"זו לא סיבה-"

"נדבר על זה בדרך חזרה. כרגע את אמורה להראות שמחה עבור המשלחת להבאת שני אבני החן הנדירים שלנו" הוא אמר בעודם מתקרבים לשער הראשי. דונורה הזדעפה אך השתלטה על עצמה מהר מאוד, זקפה את גבה אפילו יותר ופנתה לחפש את חברותיה בחיוך ולהצטרף למעגל החניכות המרכלות על כמה חבל שטסה נשלח למשימה כי הוא כל כך חתיך ומרשים.

"אולי המצב לא כל כך חמור כמו שחשבתי. היא יודעת לשחק את המשחק" דוריאן נעמד ליד זאנהוד.

"לימדתי אותה היטב. יותר ממה שהיא יודעת. לפחות לבנתיים" הוא הציץ עליה מזווית עינו.

"אחי אל תדאג, היא בידיים בטוחות. בכל מקרה זה נדיר שמישהי בגילה ובמעמדה עדיין עם מנטור. זה רק יוריד ממנה תשומת לב. כמו שרצית" דוריאן בחן את הקהל ואת פראבדה הנעמדת על במה מאולתרת בצידו הימני של השער.

"ילדי היקרים" היא בחנה שוב את הקהל המביט אליה בחיוך "זהו זמן מיוחד. סיומה של השעה הכחולה הראשונה בחודש. זמן נהדר לשליחת המנטורים שלנו למסע החשוב אליהם הם יוצאים" תשואות רמות עלו מהקהל בזמן שהוא התפצל כדי לאפשר מעבר לאוניקי וטסה לעבור ולהגיע לשער. "אוניקי וטסה היקרים, האקדמיה מברכת אתכם הצלחה במסעכם, לא משנה מול איזה איומים תתמודדו, עמדו בהם בגבורה והביאו כבוד לאבני החן שלנו ולאקדמיה!" מחיאות כפיים רמות עלו מהקהל. אוניקי וטסה קדו תחילה לפראבדה ולאחר מכן לקהל. הם נעמדו לפני השער הגדול, פראבדה עצמה את עיניה ולאחר הנהון לאישור היא פקחה אותן וצפתה בזוג המנטורים עובר מבעד לשער. אדוות קטנות עדינות בצבע טורקיז עברו באוויר השער כאשר הם התחילו להתרחק.

היא פנתה חזרה לקהל "כפי שחלקכם שמעתם, 16 מנטורים נוספים יוצאים עם אור ראשון להבאת אבני חן נוספות" לחשוש עבר בקהל למשמע כמות החניכים הגדולה שהולכת להצטרף וזמן שליחת המנטורים. פראבדה קטעה את הלחשושים "אני יודעת שמדובר במספר לא רגיל, אבל חגיגות חג יישארו כבכל שנה" היא צחקקה בינה לבין עצמה למראה החיוכים שלהם "וגם בחינות המעמד" היא הוסיפה וצפתה בחיוך בחיוכים הנמחקים במהירות. "בשעת חצות נקיים את טקס הפרידה מחניכים, ומכוון שמספר המנטורים הנפרדים גדול, מי שרוצה לבוא לצפות בטקס יכול לבוא להשקיף מהמרפסת שבתוך האולם הגדול. אתם משוחררים לשאר הלילה" היא ירדה מהבמה. מהנהנת בראשה ל16 המנטורים ופנתה למשרדה בעוד הקהל מתפזר. לדוריאן לא היה חניך כבר שנה. הוא פנה לזאנהוד ואיחל לו בהצלחה בטקס, הוא נופף לשלום לדונורה המתקרבת והלך לחדרו להתארגן ולארוז.

זאנהוד פנה לאחור אבל דונורה עברה על פניו בלי לעצור. הוא הלך מהר לכיוונה והדביק את הקצב המהיר שלה.

"אני מבין שאת כועסת-"

"אתה לא מבין" היא פנתה אליו, עדיין מחוייכת כדי להסתיר את העצבים שלה אך קולה נשבר תוך כדי שהמשיכה לדבר "דמיין לעצמך שמי שהציל אותך, שמי שגדל איתך בשנות הבגרות שלך, תמך, עזר ותמיד היה שם בשבילך, זה שגרם לך להרגיש שיש לך מקום ומי שירצה אותך ויכבד אותך, שעזר לך למצוא את המקום שאליו אתה שייך, מודיע לך בבת אחת שהוא עוזב תוך כמה שעות. ועוד אתה צריך לעבור טקס מול כל האקדמיה. מול כל מי שגרם לך להרגיש שונה רק כי האבן חן שלך נדירה יותר. למרות שכאן הייתי אמורה להרגיש בבית, להרגיש חלק".

זאנהוד היסס לפני שהוא ניסה לחבק את כתפה. היא הסירה את ידו במהירות ופתחה בריצה לכיוון היחידה. זאנהוד קרא אחריה בקול מיואש "תחליפי לבגדי טורקיז בשביל האירוע". הוא הכיר אותה מספיק כדי לדעת שהיא תצטרך את הזמן להירגע לפני הטקס.

כשהגיע לחדרו הוא הכין רשימה של כל הדברים שהוא מתכוון לארוז והניח אותה במקום בולט, חוזר לסמן וי על כל פריט שהוא ארז בתיק המסע שלו, יודע שאין לו הרבה זמן. לאחר שסיים חצי רשימה הוא נכנס להתקלח. כשיצא ניפנף בכנפיו והבריש אותן על מנת לייבש אותן. הוא לא רוצה להצטנן כבר בתחילת הדרך. הוא לבש את החולצה החומה שלו ומכנס עור שחור ביחד עם מגפיים שחורות גבוהות וכבדות שיעזרו לו במסע. הוא לבש מעל את חליפת הטורקיז שלו ויצא לפגוש את דונורה בסלון היחידה.

היא עמדה שם, זקופה ויפיפייה בשמלת המשי שלה. השניים יצאו לכיוון האולם.

כשהגיעו חיכו להם 16 שולחנות ברחבה. זוג כיסאות היה צמוד לכל אחד מהם. הם התיישבו אחד מול השני, מביטים על האולם שקושט לטקס. הזוגות הנותרים התיישבו. שעת חצות הגיעה. פראבדה נעמדה באמצע הרחבה, מרעימה בקולה בכדי שגם הקהל במרפסת ישמע.

"היום, 16 חניכים נפרדים מהמנטורים שלהם. היום 16 חניכים הופכים להיות בזכות עצמם, אך לעד יישארו בליבנו ויקבלו את תמיכתנו המלאה בין אם הם נשארים באקדמיה הצעירה או שיצאו לחיי הבוגרים שבקהילה. תשואות רמות מילאו את הקהל. כל הזוגות בטקס החזיקו ידיים. היא לחשה את מילות הטקס וכפות ידיהם של כל המשתתפים התחילו לזהור בצבעי אבן החן של החניך. עברו כמה דקות עד שהזוגות ניתקו ידיים אחד אחד לאחר שהאור כבה.

"יעברו עכשיו נציגי הפרחים ויתנו משקה לכל זוג. החניך ישתה ראשון לסמל את העובדה שהוא מוכן לדרך חדשה והמנטור ישתה אחריו לסמן שהוא מקבל את דרכו של החניך".

זוג מכוסה גלימות ירוקות נכנס לחדר עם שני מגשים ועל כל אחד ארבעה גביעים. הם התחילו להשקות את הזוגות אחד, אחד. דונורה וזאנהוד היו משני הזוגות האחרונים.

הפרח הגיע אליהם מכוסה גלימה ומסכה על פניו "לכבוד הצלחת עתידך בחברתנו" הוא אמר תוך שהוא מושיט גביע כסף מפואר לדונורה. דונורה לקחה את הגביע וסימנה תודה בניד ראש. היא שתתה לגימה גדולה והעבירה את הגביע לזאנהוד. הפרח התרחק במהירות לכיוון היציאה כשהפרח השני בעקבותיו. זאנהוד הושיט לפיו את הגביע כשלפתע נשמע בום חזק מולו. הוא הוריד את הגביע וראה את דונורה מחוסרת הכרה. הוא מיד זרק הצידה את הגביע בלי לחשוב וניגש אליה, בודק אם היא נושמת. הנוזל נשפך הצידה. לזאנהוד לא היה אכפת. דונורה כמעט ולא נושמת והוא צריך לעשות משהו בנידון. הוא חשב שהמתנקשים יחכו לפחות עד שיצא מהאקדמיה. הוא מעולם לא דמיין לעצמו שהם יעזו לפגוע בה מול כל הצופים בטקס. הקהל במרפסות זז ונע בקולי קולות כדי לראות יותר טוב את הדרמה מתחתיהם. פראבדה הושיטה מהר את ידה כלפי מעלה, לחשה במהירות כמה מילים ויצרה מסך ערפל אטום בין המרפסת לרחבת האולם. היא מיהרה לעבר זאנהוד בצעדים רחבים.

"היא?-"

"חיה. בקושי. אני הזהרתי אותך פראבדה! אני אמרתי לך שמשהו כזה יקרה ברגע שינותק בינינו הקשר!" הוא ענה בכעס. היא הניחה יד על כתפו, הוציאה בקבוק קטן מכיס חליפתה והושיטה אותו לזאנהוד. "זה לא ירפא אותה, אבל זה ידאג להשאיר אותה בחיים. תשקה אותה בזמן שאני בודקת מה עם האחרים" היא התרוממה והתחילה לעבור בן שאר הזוגות לוודא שכולם בסדר כשלפתע נשמעו חרחורים מאחוריה. היא הפנתה מהר את ראשה. דונורה שכבה על הרצפה מפרכסת. היא החווירה וקראה לזאנהוד בקול רם "תרים אותה מיד למרפאה". זאנהוד, חיוור גם הוא, הרים אותה והחזיק אותה חזק בעוד הם יוצאים מהאולם. מיד לאחר שעברו בדלת האולם היא לחשה לו לבוא בעקבותיה למשרדה. השניים מיהרו במסדרונות הריקים. כאשר הגיעו למשרד היא נעלה אחריהם את הדלת. פנתה לקיר עם מראת גוף גדולה, לחשה במהירות שני משפטים קצרים ועברה בתוכה. לזאנהוד לא היה זמן לשאול שאלות. הוא בא בעקבותיה. לאחר שעבר דרך המראה הוא גילה חדר אבן נעים למדיי עם מיטה שידה שירותים ומטבחון. הוא הניח את דונורה המפרכסת על המיטה בעוד פראבדה מחפשת משהו על המדף. "הנה!" היא מיהרה לכיוון המיטה, מחזיקה בידה בקבוק כחול. היא השקתה את דונורה שהפסיקה לפרכס ונשימתה הסתדרה. שניהם נשמו לרווחה. היא סימנה בראשה לכיוון הדלת. הם פתחו אותה ויצאו מבעד למראה. "הכנתי את החדר הזה למקרה שמשהו כזה יקרה. אתה היחיד מלבדי שיודע עליו. היא תהיה בטוחה שם. אם היא נועלת את הדלת, אף אחד לא יכול להיכנס, אפילו עם הלחש" היא מזגה לו כוס שוקו והם התיישבו לשולחן. 

הרגל של זאנהוד קיפצה במקום. פראבדה כתבה במהירות כמה שורות על קלף וזרקה אותו לאש. "דוריאן יצטרף אלינו בקרוב עם שני התיקים שלכם. הודעתי לכל שאר המנטורים לסיים לארוז במהירות ושכל מי שמוכן יגיע לחדר צוות. אני מניחה שאתה כבר מוכן למסע?" היא הסתכלה עליו פושט את החליפה ומשאיר עליו את בגדי המסע החומים עליו, נועצת מבט בשרשרת הפנינים. "אני לא מוריד אותה" הוא אמר בעצבנות והניח את הבגדים במסודר על אחד הכיסאות בחדר. דפיקה נשמעה ודוריאן נכנס פנימה, סוחב איתו שני תיקים "אייש אחי איזה חוש יש לך. סיימתי לארוז את שאר הדברים ברשימה וביקשתי מהשניים האחרים לסיים לארוז גם בזמן הטקס. הם מחכים לנו בחדר צוות".

"נהדר!" פראבדה קמה מהכיסא, פנתה למראה וסגרה אותה בכישוף. "בואו נצא לחדר צוות". בעודם עולים במדרגות המגדל המזרחי שאל אותה דוריאן על השפעות ההרעלה של דונורה. "ברור שמישהו מנסה לאיים על קהילת אבני החן. החשד המיידי נופל כמובן על נערי הפרחים, אבל אני תוהה אם זה באמת המקרה. לא אתפלא אם יש למישהו ממנהיגי האוויר חלק בעניין". זאנהוד השתרך מאחור, עצבני ומקשיב בחצי אוזן לשניים המפתחים תיאוריות. זה לא מעניין אותו אם אבני החן תחת מתקפה או שמדובר בעניין המשפחתי העדין של דונורה. היא בסכנה והוא הולך למצוא לו איזה ילד חדש שלא מודע לעצמו ולסובב אותו. לפתע הוא זקר את אוזניו למשמע שמה של דונורה "כמובן שאני לא בטוחה שנצליח לרפא אותה באופן מלא. לכן יותר מתמיד אנחנו זקוקים לאבן הברקת. עליכם לדאוג שהוא ואחותו יקבלו את ההכשרה היעילה ביותר במהירות באפשרית" פראבדה ענתה לשאלתו של דוריאן בזמן שפתחה את הדלת לחדר צוות. השניים האחרים חיכו יושבים על אחת הספות ודיברו בקלילות. כשנפתחה הדלת הם הפנו את ראשם ואחד קם ושאל "מה הלחץ? חשבתי שיוצאים עם אור ראשון?" פראבדה התיישבה על אותה כורסא פרחונית שעליה ישב זאנהוד באסיפה והניחה את ידיה על הברכיים. "אין לנו זמן להתמהמה, החניכה לשעבר של זאנהוד הותקפה בטקס. אנחנו שולחים במיידית כל קבוצה שמוכנה לצאת. שמונת המדריכים כבר מחכים לכם בשערים שלכם. לא אוכל ללוות כל קבוצה באופן אישי. אני צריכה להישאר כאן ולהסביר למנטורים האחרים מדוע כולכם יוצאים מוקדם מהצפוי" השניים האחרים צפו על זאנהוד שצפה בה בעצבנות מזכירה כל כך בקלות את המתקפה על דונורה. 

"עכשיו, אם אתם מוכנים, אני אשמח אם תצאו לדרך כבר ברגע זה. קבוצת מערב תצא מיד אחריכם".

ארבעת הינהנו בראשם, קמו עם התיקים ויצאו מהחדר, פונים לשאר הצפוני.

החבורה הלכה בשקט, מכבדת את זאנהוד שהיה צריך זמן לעכל את מה שקורה הלילה. גם החניכה שלו לשעבר, שהוא עבר מסך קשה ומפרך להביא אותה והיה צמוד אליה כל השנים הותקפה, וגם אחרי תקופה ארוכה באקדמיית אבני החן הוא יוצא שוב בחזרה לעולם בני האדם.

הם הגיעו לשער הצפוני, שם חיכו להם מדריך ומדריכה. השניים בירכו אותם במסעם והפעילו את פתח השער הצפוני. החבורה עברה בשער. התחושה הייתה של אור ממלא את הגוף. זאנהוד בחן את גופו. בעולם בני האדם היה לו מבנה גוף שונה. הוא יכל לחזור בכל זמן שירצה לגוף הרגיל שלו, אבל לא היה כדאי להסתובב עם כנפיים שחורות גדולות בין בני האדם. הוא הסתכל אחורה לכיוון האקדמיה. שנים עברו מאז שראה את המקום מבחוץ. אך בכיוון שאליו הסתכל נראו רק עצים ואבנים מהסוג שמקיף אותו בכל עבר. היער. השלב הראשון שלהם במסע בעולם בני התמותה.

המסע למציאת נערי אבני החן מתחיל.