מריבת אחים… או טיפה יותר
מאת: מאיה טרבולסי
היה זה אחר צוהריים נורמלי ומשעמם בבית משפחת טיילור.
אתם יודעים, אחד מהימים האלה ששום דבר לא קורה בהם.
השמש עמדה בשמיים, יוקדת, ומחממת הרבה יותר מהנחוץ, כיאה לשעת אחר צוהריים מאוחרת בסוף חופשת הקיץ בעיר ברקלי, קליפורניה.
אז כמובן שכשהטלפון החדש של מייק החליט לקום לתחייה ולחשמל את הילד המסכן, לגרום לשערו הכהה לעמוד כמו פרוות חתול אשר חש בסכנה, כל בני הבית היו, למרבה הזעזוע, נלהבים. בהתחלה לפחות.
המכשיר הקטן פיתח מודעות מסוימת, והחליף את סדרת האנימה בה צפה הילד בן ה 11 בעל המשקפיים, בשורות פיקסלים המסודרות בצורת פרצוף מצויר בצבע צהוב, על גבי המסך השחור של הטלפון הכבוי, מזכיר קצת נבל מאחת סדרות הילדים- אחד כזה שיושב על כיסא משרד שחור, לובש גלימה, מסתובב בצורה קריפית, ומלטף חתול לבן.
אמילי, אחותו התאומה של מייק, צפתה בזעזוע וסקרנות כאחד, בפרצוף המרושע הקטן צוחק צחוק מרושע ומזיז את פיו המרושע בהתאם, חושף שיניים מפוקסלות מרושעות בצבע צהוב מרושע, ומיד לאחר מכן צפתה במכשיר, שהיה לפני רגעים ספורים חברו הטוב ביותר של מייק, משחרר זרם חשמלי מספיק חזק כדי לזעזע את הילד ולגרום לשערו לעמוד, אך לא מספיק חזק כדי לפגוע בו לצמיתות. טוב, כך לפחות זה נראה במבט ראשון.
מייק שמט את המכשיר בבהלה, קפץ לאחור, אבל נבהל אף יותר כשהטלפון נחת כשמסכו פונה אל רצפת השיש הלבנה בקול רועם שהדהד בבית הגדול.
"נייס" צחקק ג'ורג', אחיהם הגדול של השניים. הוא ישב על אחת הספות בסלון, רגליו נחות על שולחן הקפה דמוי העץ, אוכל את שאריות האוכל הסיני שהזמינו חמשת בני המשפחה בלילה שעבר, צופה בטלוויזיה, אך הסב את תשומת ליבו אל אחיו כשזה התחשמל, מסוקרן גם הוא.
מייק החמיץ את פניו לעומתו ומעד לכיוונו, צעדיו כושלים, גופו עדיין בהלם מהטראומה שחווה, ומי יכול להאשים אותו? לא בכל יום טלפון מחשמל אותך, ומעמיד את שערך בשלל צורות משונות, מזכיר קצת את פסל החירות.
הוא פתח את פיו כדי להגיד דבר מה, אך בדיוק באותה השנייה, אחותו צעקה.
צעקתה הייתה כל כך חזקה וצורמת, עד ששני הוריה, ששהו עד כה בחדרם שבקומה העליונה, שמעו אותה ורצו במורד המדרגות, מבועתים למשמע הצעקה של ביתם.
שני האבות נחרדו למראה גופה הצנום של אמילי, שוכב על הרצפה, נתקף עוויתות כל מספר שניות.
אבל אז היא קמה, התיישבה לאט לאט על הרצפה הקרירה, נראית בסדר, רק מסוחררת מעט, וגם אצלה לא נראה שינוי משמעותי במיוחד.
תומס, אביה הביולוגי, מיהר לצד ביתו. הוא כרע על הרצפה לידה, מלטף את שערה המתולתל, הכהה כשיער תאומה, בבהלה ודאגה מרובה.
אמילי התרפקה בחיקו של אביה הדואג, בעודו מערסל אותה בידיו ונושא אותה אל הספה, משעין את גופה הקטן, השברירי כמעט בידיו החזקות, על הכריות האפורות.
"מה לעזאזל קורה פה?" שאל בקשיחות ריצ'ארד, אביה השני, מסתכל סביבו על שלושת ילדיו, לומד את החדר ומסרק את שיערו הג'ינג'י בעזרת אצבעותיו הארוכות, הרגל עצבני שהיה לו מאז שהוא זוכר את עצמו.
ילדו הבכור שוכב-יושב שעון על כריות הספה הלבנה, מביט בסקרנות ובבלבול סביבו.
השני עומד בחדר, לא יציב, מתנדנד מצד לצד במקום, נראה המום מעט, שערו מבולגן עדיין ממכת החשמל.
והשלישית, הצעירה מבין השלושה- גם אם רק במספר דקות מאחיה התאום, שוכבת, חיוורת מעט יותר מהרגיל, על הספה השנייה, עדיין לא מעכלת לחלוטין את החוויה שעברה לפני רגע.
ג'ורג', אשר התרומם לישיבה כשהעניינים נהיו רציניים מידי לטעמו, התחיל לנסות להסביר, מנסה לנהוג באחריות מסוימת, אך צרור יריות רועם שבקע מסדרת המתח בה צפה, קטע את דבריו- ואולי זה לטובה, כי לא היה לו שום דבר חכם להגיד, ואם היה מדבר זה ודאי היה הורס כל סיכוי קלוש שהוריו ירשו לו ללכת למסיבה, שעתידה להתרחש הלילה, שעוד נותר לו.
"כבה את הדבר האידיוטי הזה בבקשה" רטן ריצ'ארד, טרוד מספיק מהאירועים הקודמים, גם בלי להיות עסוק בטלוויזיה.
״אתה יודע, אתה מאוד מתאים לסטריאוטיפים על ג'ינג'ים. יש לך מזג מאוד חם״ גיחך ג׳ורג׳ ״אולי כדאי לך לנסות מדיטציה״
אביו הסתכל עליו, ואם מבטים היו יכולים לגרום כאב, הנער בן ה 17 היה מתפתל על הרצפה וקרוב לוודאי שהיה בוכה וצורח את נשמתו.
ג׳ורג׳ חייך בהתנצלות, מבועת למראה מבטו של אביו, והרים את הטלפון שלו על מנת לכבות את הטלוויזיה, כיוון שלא מצא את השלט, שבטח היה קבור בין אחת מכריות הספה.
וכמו שני אחיו הקטנים, גם הוא הרגיש את הזרם החשמלי, והוא היה בטוח כי המכה החשמלית הזו כאבה לו יותר מכל מבט שאביו היה שולח אליו אי פעם.
הוא פלט צעקת הפתעה, והטיח את הטלפון שלו- מתוך רפלקס- בקיר הקרוב.
הוא נרתע לאחור כשהבין מה עשה, פתח את פיו, והוציא ממנו זעקת זעזוע למראה הטלפון המרוסק על הרצפה.
״אוי אלוהים״ מלמל תומס, התיישב על הכורסא, הניח את מרפקיו על ברכיו וקבר את פניו בכפות ידיו הגדולות ״אוי אלוהים״ המשיך למלמל.
״תגבירו את הקול של הטלוויזיה״ צייצה אמילי ממקום מושבה, מסיטה קבוצת שיער שחורה כשמי לילה חסרי כוכבים מפניה החיוורות קצת יותר מהרגיל.
״מה?״ זרק ג׳ורג׳ מקצה הספה, ״כולנו גוססים פה, ואת רוצה לראות טלוויזיה?״ הוא גיחך באי אמון, ומצא את טיפשותה ותמימותה של אחותו הקטנה מבדרים למדי, במיוחד לאור האירועים האחרונים.
״קודם כל, אנחנו לא גוססים״ ציינה הצעירה וגלגלה את עיניה השוקולדיות היפות, ״דבר שני, כשקפצת כמו אדיוט כשהתחשמלת, אתה ישבת על השלט, והתחת שלך העביר את הערוץ לחדשות, ואם תואיל בטובתך להסתכל על הטלוויזיה, תוכל לראות שהם מדברים על ילדים שחושמלו על ידי טלפונים״ היא סימנה בראשה אל הטלוויזיה השטוחה שהייתי תלויה על הקיר שמולם.
ג׳ורג׳ התרומם, והושיט את ידו אל בין כריות הספה המעוצבת. הוא הניע את ידו בין הכריות, מחפש בעיוורון אחר השלט השחור, אך לא הצליח להרגיש בו.
״אני לא מוצא את החרא הזה״ גנח בייאוש. דווקא כשהוא ממש צריך את השלט המזדיין הוא מחליט להיעלם. איכס, מרפי.
״הנה״ מייק גלגל את עיניו והכניס את ידו הימנית אל מתחת לאחת מכריות הספה, מוציא אותה, ומחזיק את השלט השחור האבוד בחיוך מתנצל, ״החבאתי אותו כשחזרתי מבית הספר היום״
״למה שתעשה את זה-״ ג׳ורג׳ החל להתעצבן על אחיו הקטן, ורק כשאמילי חבטה בראשו בעזרת כף עץ שלא היה לו מושג מאיפה צצה, הוא נזכר כי הוא צריך להגביר את עוצמת השמע בטלוויזיה.
שדרנית חדשות מקומית בעלת שיער ברונטי יפהפה שהוחלק וסורק לאחור, הלובשת חליפת מכנסיים שחורה ועונדת שרשרת יהלומים בעלת תליון כסף משובץ אבני חן ירוקות קטנות שניצנצו לאור המנורות באולפן הצילומים, ישבה מאחורי שולחן זכוכית, שילבה את אצבעותיה אלה באלה, מבט חמור סבר על פניה חרושות הקמטים, וסיפרה כי כל ילד שעוד לא מלאו לו 18 בברקלי, התחשמל בשעתיים האחרונות על ידי אחד ממכשירי החשמל בהם נגע, בלי סיבה נראית לעין, והשלכות הפגיעה החשמלית לא היוידועות עדיין.
בני הבית בהו במסך הטלוויזיה בשקט, חרדים ומבולבלים בעקבות המידע החדש.
אף אחד מהם לא רצה לפצות את פיו, כך שכשהפרצוף הצהוב המפוקסל הופיע במסך הטלוויזיה הם היו אסירי תודה על שהפר את השתיקה המביכה והמוזרה הזו ביניהם.
כן, טוב, אסירי תודה עד שהוא החל לדבר, וכמו נבל ספרותי ו/או נבל דיסני ממוצע החל לספר על התוכניות המרושעות שלו להשתלטות על העולם.
הם עדיין היו המומים כאשר הטלוויזיה כבתה לפתע, והיו עוד יותר מופתעים ומבועתים כשסימן זוהר בגוון אדמדם, דמוי פנטגרם, הופיע על המצח של כל אחד מהילדים.
שלושת הילדים קמו ממקום מושבם, לא שולטים בגופם, ונעמדו בטור מאחורי הבכור.
האבות השתנקו בהפתעה וזעזוע, כיאה לשני הורים מבועתים, אך לא הצליחו לעצור בילדיהם מלצאת דרך הדלת האפורה אל אוויר אחר הצוהריים החם והלח.
***
עבר שבוע.
עבר שבוע שלם מאז שהורים בכל רחבי המדינה צפו בילדיהם יוצאים מדלת ביתם, ולא חוזרים.
עבר שבוע שלם מאז שהמכשירים הטכנולוגיים עליהם סמכו כל כך, אלה שהיו החברים הכי טובים של רוב אוכלוסיית בני האדם, השתלטו על תודעתו של כל קטין בברקלי.
עבר שבוע שלם מאז נותקו תושבי ברקלי מהעולם החיצון, עקב הפחד משימוש בכל מכשיר טכנולוגי שהוא.
עבר פאקינג שבוע שלם מאז שמכת חשמל קטנה הפכה את כל הילדים בעיר ברקלי שבקליפורניה, כל אחד שעוד לא מלאו לו 18, לחיילים שמפטרלים ברחובות החמים של אוגוסט ואוסרים על אנשים לצאת מבתיהם.
לפי התוכנית המרושעת שחשף הפרצוף הצהוב המפוקסל באותו היום הגורלי והנורא, הוא יגרום לילדים בכל רחבי העולם להכחיד את האנושות.
גורלם של הנערים שמלאו להם 18 לאחר ששועבדו עדיין לא היה ידוע, והמידע החסר הזה הבעית את מרבית ההורים יותר מהפחד מהשימוש במכשירי האלקטרוניקה.
בינתיים, עמוק מתחת לאדמה, ישב ג'ורג' במרתף תחוב ביחד עם עוד מספר נערים ונערות בני גילו.
יום ההולדת ה 18 שלו חל אתמול, ומאז הוא ניסה להיזכר בכל הדברים שעשה עד אותו הרגע, אך זכרונו היה ריק.
גם ג'סיקה, אחת מהנערות ששהו במרתף המחניק, שגרה במרחק שני בתים מביתו של ג'ורג' ונהגה להתנחל בביתו ולרכל עם אחותו הקטנה על אנשים אקראיים, ניסתה להיזכר בעצמה באירועים הקודמים, אך גם היא, כמו ג'ורג' ושאר הנערים בחדר שכבר התפכחו, נחלה כישלון.
"אנחנו צריכים לצאת מפה" נאנק נער כהה עור שישב בפינה אפלולית של המרתף.
"ואיך אתה רוצה לעשות את זה?" השיב לו נער אחר שישב מאחורי ג'ורג', כך שלא יכל לראותו.
"השומרים הם ילדים שקטנים מאיתנו, נכון?" מאז שהתחשמלו, כך הסיקו השוהים בחדר, הם היו נתונים לשליטתו של מישהו, ישות כלשהי, וברגע שחגגו 18 הם הועברו למרתפים האלה, מן בתי כלא, כיוון שלא יכלו לשלוט בהם- מסיבה שלא הייתה מובנת להם בכלל, ״כמה יהיה קשה להרביץ להם?״.
"אתה לא באמת יודע את זה" ציינה ג'סיקה, מנסה להחדיר היגיון בנער "אלה סתם השערות, ניחושים. הם יכולים להיות גם גברים בני 30 שירסקו את הראש שלך על הרצפה"
"ברוטלי!" צעק מישהו
"אופטימי" אמר ג'ורג' בציניות ממקום מושבו.
"אני רק ריאליסטית" היא אומרת, "אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה קורה מאחורי הדלתות האלה" היא החוותה בראשה לכיוון דלתות הברזל הנעולות ששמרו עליהם בחדר.
"לא נדע עד שלא ננסה!" הנער כהה העור נעזר בקיר האבנים הלח ונעמד, גופו חלש עקב חוסר המזון והמים.
"בואו נצא. ננסה לחזור להורים שלנו!" הוא הסתכל להם בעיניים, לכל אחד מהם, כ-30 נערים ונערות בני ובנות 18.
כמה דמויות מאחורי ג'ורג' נעמדו, ואחריהן עוד, ועוד, עד שרק כחצי תריסר מהם נשארו ישובים על הרצפה- ביניהם גם ג'ורג' וג'סיקה.
״אין טעם לעשות את זה״ זרקה בזלזול פסימי נערה כחולת עיניים שישבה ליד ג'ורג׳ ״אתם לא תצליחו לצאת מהדלת בכלל״
"את לא יודעת את זה" אמר נער רזה בעל שיער ג'ינג'י מלוכלך שעמד קרוב לדלת הברזל הכבדה.
הוא הלך אל הדלת, הניח את ידו על הידית הקרירה וניסה לפתוח את הדלת בעדינות, ואחרי שזו לא זזה בכלל ניסה באגרסיביות, אך עדיין לא הצליח לשחרר את הנערים והנערות הכלואים במרתף האפלולי.
"לא רוצה להגיד לך 'אמרתי לך'…" התחילה ג'ס
"אז אל תגידי" זרק אליה הנער הג'ינג'י בעצבנות מלווה בתסכול עקב כשלונו.
ג׳ורג׳ גילגל את עיניו, ״אתם כמו ילדים קטנים״ אמר, קם מהרצפה, והלך לכיוון הדלת, גם אם חשב שיהיה זה מעשה אידיוטי לנסות לברוח, הוא התגעגע להוריו ולאחיו והקטנים, ורצה לראות אותם שוב.
הוא הטיח את כתפו בחוזקה על הדלת, חבט בה ברעש, עד שבסופו של דבר הצליח לשבור את הידית.
הוא שפשף את כתפו הדואבת וכיווץ את פניו בכאב.
״תזכירו לי לא לעשות את זה שוב" מלמל כשהלך בחזרה אל המקום בו ישב עד לפני רגע, והושיט את ידו אל חברתו הוותיקה.
ג׳סיקה היססה מספר שניות, אך לבסוף אחזה בידו וקמה מהרצפה. ״בואו נלך להציל את העולם!״ אמרה בהתלהבות מזויפת, לועגת לאלו שבאמת חשבו שיוכלו להציל את כולם, להיות 'גיבורים'.
בעוד הקבוצה הגדולה מנסה לחמוק במסדרונות האפלוליים, הנער כהה העור מההתחלה, הוגה רעיון הבריחה הכושלת שלהם, הושיט את ידו אל ג'ורג', "אני אנדרו" הציג את עצמו, "תודה על.. אמממ… העזרה" מלמל אל ג'ורג', ומיהר בחזרה אל תחילת הקבוצה.
ג'סיקה ציחקקה ועבתה את הקול שלה, מחקה את קולו של אנדרו, "אני אנדרו, תודה לך שהצלת את כולנו האהאהא"
ג'ורג' ציחקק גם הוא, ועד מהרה צחוקם השקט של השניים הפך לצחוק רועם, וכשניסו להיות שקטים יותר, על מנת שלא יתגלו, השניים רק צחקו חזק יותר, ונחנקו בניסיון לא להודיע ל'רעים' שהם יצאו מתא הכלא שלהם.
"אתם יכולים לסתום את הפה?" הנערה הפסימית עם העיניים הכחולות מסננת לעברם, "אתם רוצים שיתפסו אותנו?"
"סליחה, אני מצטערת" הצליחה להגיד ג'ס לבסוף, בעודה מנסה להסדיר את נשימתה.
הקבוצה הגדולה המשיכה במסדרון החשוך, עד שהגיעה לפיצול בדרך- הם יכלו לפנות שמאלה, ולהמשיך ללכת באותו מסדרון אפל, או שהם יכלו לעלות בגרם מדרגות מתכתי, שהוביל למקום לא ידוע, שיכול היה להוביל לשלל דרכים מוזרות ומבעיתות.
אז כמובן, שכמו דמויות ראשיות ממוצעות, הם בחרו באופציה המטומטמת יותר- הקבוצה היותר מידי גדולה של נערים ונערות אימבצילים בני 18 עלתה במדרגות שהובילו אל הלא נודע.
וכמובן שכשהם הגיעו לחדר מלא בילדים שאוחזים בשלל כלי נשק מגוונים, החל בסכינים ואלות מאולתרות אל רובים משוכללים ומאיימים, הם (לעומת הקוראים, שוודאי ציפו לזה) היו מופתעים ומפוחדים, ולא ידעו מה לעשות.
"פנינו לשלום!" הכריז נער ממושקף, בעודו צועד קדימה ומרים את ידיו לאות כניעה.
"דביל" גיחכה ג'ס ליד ג'ורג' וגילגלה את עיניה.
הנער הממושקף הסתובב רק לרגע כדי לחפש את הדובר, אך צבא הילדים הכאילו רובוטים הספיק להרים את כלי הנשק שלו ולהתחיל לירות על הקבוצה.
מתוך אינסטינקט, ג'ורג' משך את ג'סיקה בידה וצלל חזרה אל המסדרון ממנו הגיעו, מקווה שאויביהם לא יעקבו אחרי השניים, ולמזלם הרב, הם אכן לא עשו זאת.
מספר נערים אחרים הגיעו אחריהם, מחפשים מחסה מפני הסכנה החדשה שנחשפו אליה.
בנקודה זו של הסיפור, לאחר שהרוב הגדול של הקבוצה לא הצליח לברוח, הם נשארו רק שבעה.
הם התיישבו על הרצפה הקרה של אחד המסדרונות הטחובים, מסדירים את נשימתם לאחר הריצה המבוהלת מהחדר המסויט מלא המכשירים שבו נטבחו בני בריתם.
מתוך הקבוצה שכללה כ- 30 נערים ונערות, נשארו רק ג'ורג', ג'סיקה, הנערה כחולת העיניים, נער בעל שיער בלונדיני ועור חיוור, נער שלבש חצאית לבנה מלוכלכת, נערה כהת עור ששערה היה קלוע בצמות דקות, ונערה בעלת שיער חום קצר מתולתל ועיניים חומות שכשהיית מסתכל עליהן הן כאילו היו יכולות להביט אל תוך הנשמה שלך ולגלות לעולם את כל הסודות המלוכלכים שלך. ג'ורג' לא חיבב אותה במיוחד.
לאחר כחצי שעה שהרגישה כמו 5 דקות, השבעה קמו מהרצפה במאמץ, והמשיכו ללכת עד שהגיעו לשתי דלתות ברזל גדולות.
הנערים הסתכלו אחד על השני, ולא ידעו מה לעשות.
הם לא ידעו מה יש מאחורי הדלתות המאיימות למראה, ואחרי שאיבדו את מרבית הקבוצה פחדו להמשיך.
אך הייתה זו הדרך היחידה בה יכלו לעשות מעשה כלשהו שאולי יביא לשחרורם, אז הם נתנו לנער הבלונדיני לפתוח את הדלתות.
ג'ורג' לא ידע למה הוא ציפה, אך היה בטוח שהוא לא ציפה לראות אולם ענקי המלא במסכי טלוויזיה גדולים, שורות של כפתורים ומקלדות, וכמו בסרטי ילדים מצוירים- כיסא משרד שחור אחד.
שבעת הנערים התקדמו בהיסוס, חסרי כל הגנה.
כשעמדו כארבעה מטרים מהכיסא, הוא הסתובב, וכמו בסרט ילדים ממוצע, הם ראו איש מבוגר, שערו לבן, לבוש בגלימה שחורה ומלטף חתול לבן.
"מה קורה פה?" שאלה אמנדה- הנערה כחולת העיניים, בטון מהוסס, אך מנסה להראות בעלת שליטה.
האיש קם מכיסאו, והתהלך לאורך השולחן הארוך, מעביר את ידיו על המקלדות והלחצנים בהרהור.
"בני האדם צריכים להיכחד" אמר, "אנחנו הורסים כל דבר שאנחנו נוגעים בו"
הוא סיפר להם איך משפחתו נהרגה במלחמה כשהיה בן 12, איך ביתו נהרס, ואיך הקדיש את חייו מאז להרס של האנושות.
הוא סיפר להם שהוא לא יעצור עד שכל האנושות תושמד, ושארצות הברית היא רק ההתחלה- מכאן הסיקו הנערים שזה קורה לא רק בקליפורניה, אלא בכל המדינה.
סופי, הנערה בעלת העיניים החודרות, צעדה לעברו באיום, ולמרות שלא היה בידה שום כלי נשק שהוא, היא הרימה את ידה, מוכנה להכות אותו.
הוא תפס את ידה בחוזקה ועיקם אותה, וג'ורג' יכול היה לשמוע את העצם שלה נשברת ממקום עומדו.
סופי צרחה בכאב, ואחרי שהאיש הפיל אותה לרצפה ובעט בראשה, היא נשארה שם, מקופלת בתנוחה לא טבעית.
"ועכשיו נשארו שישה" הוא צחק, והוציא אקדח מחגורת מכנסיו.
הנער הבלונדיני היה הראשון שניסה לברוח, והראשון שכדור האקדח פגע בראשו.
"חמישה.."
"ארבעה…" המשיך לספור לאחור אחרי שדם הכתים את החצאית הלבנה שלבש הארי.
הוא כיוון את אקדחו על אמנדה, אך רגע לפני שיכול היה ללחוץ על ההדק, היא הורידה את חולצתה השחורה וזרקה אותה עליו.
היא ניצלה את הבלבול הזמני שלו ורצה אל כיסא המשרד, מגלגלת אותו אל עבר האיש, דורסת את כף רגלו, ומכה אותו בעזרת אגרופה מספר פעמים באפו.
הוא נאנק בכאב, מלמל "ילדה מטומטמת" וירה בראשה מטווח אפס.
גופה נפל, פוגע בקשיחות ברצפה, והקול הידהד באולם הגדול.
האיש כיוון את אקדחו על קלואי, הנערה ששערה היה קלוע בצמות, אך כשלחץ על ההדק כלום לא יצא ממנו. "לעזאזל" הוא רטן וחיפש סביבו עוד כלי נשק.
הוא הלך אל שורות הכפתורים והלחצנים, הקליד מספר פעמים, ותוך שניות התייצבו בחדר כ-20 ילדים חמושים.
האיש הצביע על שני הנערים הנותרים, החברים הוותיקים, אלה שבכלל לא רצו לצאת מהחדר ההוא.
הצבא הקטן כיוון את הרובים עליהם, אך עצר ברגע ששמע את ג'ורג' צועק "אמילי!"
ג'ורג' כאילו שכח מהסיטואציה, התעלם מסכנת החיים הממשית בה נמצא, ורץ אל אחותו הקטנה, מחבק אותה ובוכה בהקלה וזעזוע.
הוא שמע את צעקת האזהרה של ג'סיקה לפני שהרגיש את הכאב בבטנו. אחותו הקטנה, בת ה 11, ירתה בו.
ורגע לפני שאיבד את הכרתו הוא יצר קשר עין אחרון עם החברה הטובה שלו, ששכבה גם היא על הרצפה, מדממת.
ואז הכל החשיך.
וככה, ידידיי, התחילה האפוקליפסה.
