תחתית הפירמידה

“…. וירושליייי-םםםםם.” התווים האחרונים של קולות השירה דעכו מסביבי וכולם התחילו לעזוב, מחייכים זה לזה כאילו עברו איזה רגע מיוחד, למרות שאנחנו עושים את השירה בציבור המשעממת הזאת כל שבוע. 

אוף כמה שאני שונא פה את כולם. 

זה בסדר. 

הם גם די שונאים אותי. 

האמת אולי שהמילה שנאה לא מתאימה כל כך. אני יותר מתעב אותם, אולי שוטם אותם. ללא ספק סולד מהם וחש איבה עמוקה כלפיהם. זה לא אישי, הם פשוט עדר של כבשים, והם ממררים לי את מעט החיים שנשארו לי. 

הבן אדם הסביר היחידי פה חוץ ממני הוא שלי. גם היא, כמוני, פה לבד. 

אני עוד זוכר את היום שנכנסנו הנה. בכניסה לפירמידה הוצב שלט גדול, “ברוכים הבאים לבניין פ-34. שומרים על החום, שומרים על האנושיות”. אבל אף אחד לא בא הנה בשביל האנושיות. באנו בשביל לשרוד. היו פה כל מיני חבורות של אנשים שנכנסו ביחד, וכמעט כולם היו לפחות עם המשפחה שלהם. אני לא. אני נדחפתי אל תוך התור לפירמידה על ידי אמא שלי, שלא הצליחה להשתחל בעצמה, ונותרתי לבד כשנסגרו הדלתות. 

ילד בן שש עשרה, לבד, בפירמידה שהיא מחסה מהעולם שנגמר בחוץ. 

שנאתי את זה מהרגע הראשון. 

כמה טכנאי מגה-בניינים הסבירו לנו את נוהלי החיים בפירמידה, והמליצו לבחור הנהגה. כמו שקורה תמיד, כמה טיפוסים רועשים במיוחד הציעו את עצמם מיד. כמה ידיים עלו להצביע בעדם. האמת היא שכל מי שרצה קיבל מקום בוועד המנהל, כי אף אחד לא ממש התנגד. “אתה יודע למי להצביע? אתה מכיר פה מישהו?” שאלה אותי ילדה בת אולי 12 שעמדה לידי. כמו הרבה ילדות בנות 12 היא הייתה קצת לא אפויה. היה לא אף מחודד וחיוך דק ואלכסוני מלא במין ציניות שלא ממש תאמה לגיל שלה.  משכתי בכתפיים. “אין לי מושג. אני לא מכיר פה אף אחד.” 

“גם אני לא,” היא ענתה, היססה שנייה ואז הושיטה יד ללחיצה בכובד ראש. “אני שלי.” 

לחצתי לה את היד בכובד הראש המתבקש, ובזמן שחברי הוועד החדש נשאו נאומים נמלצים על קהילת המופת שנבנה פה, על ערבות הדדית ועל משפחה, אני ושלי דיברנו על החיים שהיו לנו לפני סוף העולם. באותו לילה, כשכולם התחלקו ליחידות הדיור, שהיו בעצם כולה חדרי שינה קטנים וצפופים, אני והיא נכנסנו לחדר אחד ביחד, הפרדנו את המיטות, תלינו סדין ביניהן, והלכנו לישון. 

הלילה הראשון שלנו אחרי סוף העולם. 

בהתחלה האפוקליפסה לא נראתה נוראה כל כך. זה לא כאילו העולם עלה בלהבות בחילופי מהלומות אטומיים, או שאיזה מטאוריט ניטח בכוח בכדור הארץ. זו אפילו לא הייתה איזו סערה אימתנית כתוצאה מהתחממות גלובלית, או פלישה חייזרית מרשימה. כל מיני תרחישי אימה נפוצים כמו התפרצות של מגפה חשוכת מרפא או מתקפת זומבים לא התגשמו. כל מה שקרה היה נפיחה. 

ככה אנחנו קראנו לזה לפחות. “הפלוץ”. לכדור הארץ היה פוק קטן, ואנחנו נידונו לכליה. 

בוונואטו, מדינה שכמעט אף אחד לא שמע עליה קודם, הר געש שנחשב רדום למחצה התחיל פתאום לפלוט גזים אל על, ולאט לאט החשיך את השמיים עלינו. בגלל שלא הייתה התפרצות געשית או רעידות אדמה דרמטיות, ובגלל שאף אחד לא באמת סופר מדינות קטנות באוקיינוס השקט, לקח למדענים כמה שנים להבין מה קורה.

למעשה בהתחלה כולם שמחו שאנחנו עוצרים כל כך יפה את ההתחממות הגלובלית. היום, כל מה שאנחנו רוצים הוא חום, והענן השחור מכסה יותר משמונים אחוזים משטח הפלנטה, חוסם את השמש ולא משאיר לנו סיכוי. 

המפלט היחיד שהיה למין האנושי היה לבנות מבני ענק מחוממים ולנסות לדחוף כמה שיותר אנשים לתוך כל מיני כיפות, פירמידות וקוביות, שנועדו לשמר את החום ולהגן עלינו מפני החושך והקור האורבים לנו בחוץ. במבצע אנושי מדהים הוקמו בתוך תקופה קצרה המון מבנים, בכל מיני גדלים. כאלו שהצליחו לאכלס אלפים רבים של בני אנוש בסיר לחץ מבעבע ועצבני, וכאלו שנדחסה בהם רק יחידה משפחתית מורחבת של כמאה אנשים בסיר לחץ מבעבע ועצבני. 

כל התהליך היה אמור להיות מאוד מאורגן ומסודר, עם שיבוצים והגרלות, ומערבל שיבוץ שיקבע לכל אחד את מקומו בצורה המיטבית, וכמובן שהכל התחרבש לחלוטין וקרס לבלגן מוחלט. אנשים נדחפו לבניינים בצורה מקרית, ואז השערים נסגרו ומי שהיה בפנים היה בפנים ומי שלא, לא. 

כל מה שנותר מהמין האנושי היו איים בנויים בודדים בלב יבשה, מחכים שהשמש תזרח מחדש. 

אף אחד לא היה מרוצה. כל הזמן רצו שמועות על בתים אחרים. יותר טובים. בתים שיש בהם בשר מלאכותי שנוצר במכלים מיוחדים, בניינים שמגדלים בהם חיות של ממש. בתים עם בתי ספר, קולנועים, בניינים שיש להם שמש מלאכותית ועוד כל מיני שכלולים שנשמעו דמיוניים לחלוטין. 

האוכל היה מונוטוני להחריד והיה מורכב ממעין מרק ירקות שהתבסס על מה שיכולנו לגדל באור מלאכותי, והיינו רעבים כל הזמן. היה גם צפוף ומחניק, והאפלוליות שסבבה אותנו לא תרמה למצב הרוח של אף אחד. חום ואור נהיו המצרכים הכי חשובים. אבל היה קשה לייצר אנרגיה, במיוחד כי לפני “הנפיחה” הושקעו כל כך הרבה מאמצים במעבר לאנרגיה סולרית, שכבר לא הייתה רלוונטית. 

מקור החום העיקרי היינו אנחנו, גופות אנושיים דחוסים. 

אבל מתרגלים להכל, וככה עברה שנה ועוד שנה. בתחילת כל שבוע קיבלנו סידור עבודה, מבוסס על שלוש משמרות ושבעה ימי עבודה בשבוע. היו כמובן עבודות מגעילות כמו ניקוז הביובים שמוחזרו כולם לדשן, שאף אחד לא רצה. ועבודות שלא רק היו קלות ונעימות אלא גם נתנו לך גישה לכל מיני פינוקים, כמו עבודה בתחנות חלוקת המזון או ניהול סידור העבודה עצמו. 

בהתחלה חלוקת העבודה התבססה בעיקר על הגרלות. למעט כמה אנשים שבאו עם מומחיות מהבית או שעברו הכשרות מיוחדות, אף אחד לא באמת היה יותר מוכשר מאחרים לעבודות השונות שנדרשו, שהיו בעיקר חקלאיות ופיזיות כי בשאר טיפלו מחשבים. 

אלא שלאט לאט, שלי ואני, שהיינו נטולי קשרים, הורים או משפחה פה, מצאנו את עצמנו עושים הרבה יותר מדי תורנויות מבאסות, בעוד האחרים מקבלים עבודות נוחות יותר. אחרי שנתיים כבר לא טרחתי אפילו להסתכל מה מופיע בסידור השבועי שלי. מצאתי את עצמי מתעסק באופן אקסלוסיבי כמעט במשימות התברואה שזיכו אותי בכינוי “ילד קקה” מכמה מהצעירים היותר מבאסים פה. 

אצל שלי העבודות היו יותר מגוונות בהתחלה, אם כי כולן היו מהסוג המבאס, אבל אז הופיע סוג חדש של משימות. עבודות ניקיון בביתם של אנשים שפתאום נהיו חשובים מדי בשביל לנקות בעצמם. בעיקר חברי הוועד. ניסינו להתלונן, אבל התשובה היחידה שנתקלנו בה הייתה שאלו המשימות. מהרגע שהסוג הזה הופיע, הוא הפך כמעט מיד להיות קבוע. זה היה מבאס, ולא הוגן, אבל לא היה לנו הרבה מה לעשות נגד זה. היינו אמורים להיות אסירי תודה על זה שבכלל נותנים לנו להשאר בפירמידה, ולמדנו לחיות עם זה. 

כשהמשמרות שלנו לא חפפו, ישבנו בחדר וריכלנו על כמה חארות כל האנשים האחרים פה. לשלי הייתה גישה להרבה מהסודות של חברי הוועד כי היא ניקתה להם את הבתים וידעה מי מנהל רומן עם מי, ושבבית של זאת הילדים לא יודעים להתנהג ובבית של ההוא לוקחים הקצאת מים מיוחדת לטובת עציצי פרחים. שחיתויות קטנות, שידענו שקורות וחיינו איתן יום-יום. בתקופה האחרונה היא התבקשה כמה פעמים לנקות את הבית של מיכאל. שלא היה חבר בוועד, אבל היה אחראי על הביטחון. היא סיפרה שיש שם חדר שהיו בו כמה כתמים שהיא הייתה בטוחה שהם דם. 

החיים שלי התנהלו כמעט כולם בצד השני של הפירמידה, לבד ובפינות הנידחות ובמקומות הכי נמוכים שלה. זכיתי להכיר כל פינה ופינה במבנה, ברמות שאפילו המהנדס שתיכנן אותה לא הכיר. מדי פעם, אולי מתוך רגשות אשמה, אולי כדי להעניש אותם, היו מצוותים לי עוזרים. אבל הם היו חסרי תועלת, נגעלו מכל דבר שנגעו בו, ורק עשו הרבה רעש. 

יום אחד כשחזרתי מעוד יום מסריח, במובן הכי מילולי של המילה, עצר אותי אלי, שכן שגר באותה קומה נמוכה כמונו. לאלי הייתה צליעה קלה ברגל ימין, והוא היה שמן, שמן מאוד, למרות שכמו כולנו, היה רעב רוב הזמן. הוא אמר שיש לו איזו בעיה הורמונלית, אבל אני לא יודע כמה אנשים האמינו לו, וכמה חשבו שהוא גונב אוכל. אלי עבד בהובלת הארגזים של התוצרת החקלאית למרכז ההפצה. המזון נאטם בארגזים חתומים, ואיש לא היה יכול להאשים אותו שפתח אותם. אבל רצה שמועה שהוא אוכל מהבררה, חלקי הפרי והירק שהרובוט הממיין חשב שהם כל כך גרועים שלא הוכנסו אפילו למרק, אלא ישר לערימות הקומפוסט. הליצנים שקראו לי “קקה” קראו לו “אלי הזבל”. 

אני בדרך כלל פשוט התעלמתי. הוא חייך – כאילו גם הוא שותף לבדיחה. 

“שמעת מה קרה עם דני בן-דוב?”

דני בן-דוב היה אחד מחברי הוועד. אלו שניהלו את החיים שלנו פה, ושמאז שנבחרו, לא זזו מתפקידם. דני היה אחראי על המזון והגידולים. הוא פיקח על הטכנאים שגידלו את הצמחים, ודאג לאסוף את היבול במחסן המרכזי ולחלק בין התושבים את המעט שקיבלנו טרי. שלי סיפרה שהוא היה הבן אדם הכי מסודר בעולם. אם היא החזירה משהו לא בדיוק למקום בבית שלו כשניקתה שם, הוא היה צועק עליה כמו משוגע. “לא,” עניתי. “לא הייתי פה כל היום. מה קרה איתו?”

“תפסו אותו מגלח אוכל. מסתבר שהוא עושה את זה כבר מהיום הראשון ובגלל זה כולנו רעבים כל הזמן.”

“וואוו,” אמרתי, לא ממש מופתע שמישהו פה התגלה כגנב, “מי תפס אותו? מה יעשו לו?”

“בינתיים כלום, הוועד הודיע שהם יטפלו בזה. אנחנו מחכים.” 

“כמה זמן?”

“היום זה יצא, כל המשמרת השנייה יצאה להפגנה מול הבית שלו, ואז הם יצאו עם ההודעה והמלאכים פינו אותנו. מחכים” 

“המלאכים” היו חבורת הביריונים שסרה למרותו של מיכאל. מיכאל עצמו מעולם לא נטל על עצמו תפקיד רשמי בפירמידה, אבל הפך לאחראי על הביטחון כשהעמיד את עצמו ואת המלאכים שלו לשירותו של הוועד. רוב הזמן לא באמת היה צריך אותם. אבל מצאת אותם בכל זאת עומדים ליד התור לחלוקת המזון, או בודקים את החבילות של מי שעבד בגידולים באותו היום. הם לא היו אנשים נחמדים, ובאופן כללי אם הם אמרו לך להתפנות, התפנית. 

חיכינו. 

בזמן שחיכינו, השמועות התחילו לרחוש. בהתחלה אמרו שדני בן-דוב לא גנב את האוכל לעצמו, אלא עבור החברים האחרים בוועד. אחר כך סיפרו שאת האוכל שגילח מכר למבנים אחרים תמורת כל מיני הטבות למנהלים. הסתובבו כל מיני שמועות על רומן בינו לבין זו שמונתה לחקור אותו, ואחרי זה שמועות אחרות שיש לו קלטות מפלילות של חברי ועד אחרים שמבטיחות שלא יעשו לו שום דבר. 

כל השמועות האלו התחלפו, התגברו, נעלמו וצצו מחדש במהירות בין הרכלנים שמילאו את הפירמידה שלנו. חבורה של אנשים שאין להם הרבה מה לעשות חוץ מלהעביר ולהגביר חדשות ולייצר עצבים. שלי ואני ידענו לא להאמין להן. 

אבל רמת המתח, שהייתה גם ככה גבוהה, הגיעה לסף פיצוץ. היו כאלו שניסו לשמור על קור רוח, להרגיע, להגיד “תנו להם זמן. הם חוקרים. תנו זמן לתהליך”. אבל הם היו המיעוט, וכנראה שגם בוועד ידעו את זה, כי אחרי שלושה ימים בלבד יצאה קריאה לכל חברי הקהילה להתכנס בבלוק המרכזי להכרזה חשובה. 

מי שעלתה לדבר איתנו הייתה סיגלית. סיגלית סיגלון. למרות השם האידיוטי, סיגלית הייתה ממש מהראשונים שלקחו על עצמם תפקיד הנהגתי בפירמידה שלנו, ועל פי השמועות היא זו שגייסה את מיכאל והמלאכים שלו לשמור על הסדר. הכרתי אותה כי בימים הראשונים, לפני שהיא הבינה שאני בעצם לא שווה לה הרבה, היא ניסתה לגייס את התמיכה שלי. 

זה עבר לה. 

“חברים, חברים,” היא פתחה, “אני יודעת שכולכם כועסים ומודאגים, אבל אני פה להבטיח לכם שאנחנו עושים את כל המאמצים להבין מה באמת קרה, ולמה איש ישר כמו דני מואשם בגניבה מהאוכל של כולנו.” 

הרחש שעלה מהקהל הצביע על כך שלא כולם האמינו שדני איש ישר כל כך. 

סיגלית המשיכה. “כולנו משפחה אחת פה, ואנחנו חייבים לשמור על האחדות שלנו. על הקהילה שלנו. הלכידות החברתית היא המפתח לעתיד שלנו. לא ניתן שיהיו פה משפטי שדה, ושאנשים יחרצו משפט בלי שנרד לשורש הדבר. בינתיים ביקשנו מדני לצאת לחופשה קצרה, בזמן שאנחנו מבררים…” 

חופשה קצרה לא הייתה בדיוק העונש שאנשים ציפו לו, והנאום של סיגלית נקטע כשחתיכת כרוב רקוב נזרקה לעבר הבמה המאולתרת שהיא עמדה עליה. המלאכים היו מוכנים לזה, ומיד התחילו להסתער אל תוך הקהל בניסיון להגיע למי שזה לא יהיה שזרק. 

הקהל, שגם ככה היה מחומם על הטון הפטרוני, ועל העובדה שהיה נראה כאילו דני בן-דוב עומד לצאת בלא כלום, הגיב כנחשול אנושי שדחף אותם בחזרה. 

בתוך שניות התהפכו היוצרות. המלאכים נסוגו לאחור ויצרו מעגל מסביב לסיגלית, דני ושאר הוועד. חפצים המשיכו להיזרק, ואנשים עקרו חלקי רהיטים ובניינים והפכו אותם לכלי נשק. הפירמידה שלנו, כמו שאר המבנים הענקיים שנועדו להחזיק אותנו בחיים עד שהשמש תצא שוב, נבנתה מתוך מחשבה אידיאליסטית שלא יהיה צורך בכלי נשק. אבל אנשים יודעים לאלתר, ומוטות ברזל מחודדים הפכו לכידונים ולאלות.

גוש פלסטיק חלף מילימטרים מעל לראשי. זה לגמרי הספיק לי. תפסתי את היד של שלי ואמרתי לה, “בואי נעוף מפה”. האלימות הזאת לא התאימה לא לי ולא לה, ובמילא אנחנו לא סובלים לא את הוועד ולא את כל האנשים האחרים. 

שלי לא הגיבה מיד. היא נראתה מהופנטת מהאלימות שהתפרצה, והתחילה להידחף קדימה יחד עם כולם. נראה כאילו לקח לה שנייה להבין מי אני בכלל ומה אני רוצה ממנה. אבל היא התעשתה מהר. “כולם פה חארות,” אמרתי לה, מזכיר לה את הקוד הקבוע שלנו, והיא הנהנה והצטרפה אליי. שנינו נסוגנו והסתלקנו במהירות ליחידת הדיור שלנו. 

למחרת כל הפירמידה התמלאה סיפורי גבורה ועצב. ההמון הצליח לתפוס את דני וכמעט לזרוק אותו מהגג של הפירמידה, אבל אז הגיע מיכאל עם כמה מלאכים ועם נשק חם. מיכאל לא שמע על האידיאלים של המתכננים. אחרי שתי יריות באוויר, התחילו לכוון ישר ללב המאסה האנושית. ארבעה עשר אנשים נהרגו ועוד כמה עשרות נפצעו. 

כל מי שהיו לו פציעות להראות נהפך מיד לגיבור בקומות התחתונות, והרחש בין האנשים לא הפסיק לרגע. למשמרת השנייה, שהתחילה קצת אחרי המהומות, כמעט אף אחד לא הגיע, וגם לא למשמרת השלישית. כשעמדה להתחיל שוב המשמרת הראשונה, חבורה של מלאכים עברה מדלת לדלת ווידאה, בכוח אם צריך, שכולם מתייצבים למשמרות שלהם. 

אף אחד לא העז להתלונן ומאז, לכאורה, הסדר שב על כנו. 

רק שלא היה בוקר שלא קמת לאיזה גרפיטי חדש נגד הוועד. הנוכחות של המלאכים הלכה והתגברה בכל החללים הציבוריים, ואני וכל שאר דרי הקומות הנמוכות הפכנו למטרה קבועה להצקות שלהם.

“מה את עושה פה,” “מה יש לך בתיק,” “תרים את החולצה”. לא משנה כמה הרכנתי את הראש וביצעתי את ההוראות שלהם בקפדנות, תמיד אחד מהם מצא סיבה לשלוח איזו בעיטה או מכה לכיווני. 

שלי, שבינתיים כבר הספיקה להפוך מילדה לנערה, סבלה מהם די הרבה. עד שיום אחד פתאום הפסיקו להציק לה. באותו היום היא אמרה לי, “אנחנו חייבים לצאת מהפירמידה.”

“אבל לאן נלך?” שאלתי. העולם בחוץ עדיין היה לוט באפלה וקר.

“זה לא משנה. אני לא יכולה להישאר פה.”

“קרה משהו?” שאלתי מודאג.

“לא,” היא ענתה בקוצר רוח, והפנתה אלי את הגב, מנסה להסתיר ממני את העיניים המאדימות שלה,  “אבל אנחנו חייבים לברוח מפה, ואני לא יכולה בלעדיך.” זו לא הייתה הצהרה רומנטית. אני הכרתי את הדרכים החוצה מהפירמידה. אחרי הכל, לא כל הביוב היה ניתן למיחזור. 

“אני איתך. את יודעת שאני איתך,” עניתי לה, “אבל אנחנו צריכים תוכנית”. 

מאז, במקום לרכל, התחלנו לתכנן. 

כל השיחות שלנו עסקו בדרכים לאסוף דברים שנצטרך כדי להתמודד עם הלילה הקפוא שבחוץ. שלי אספה כל פיסת מידע או ציוד שיכלה כשניקתה את הדירות של חברי הוועד, ואני מיפיתי את הדרך שלנו החוצה. אספנו מזון, בגדים, השארתי בבית חלק מציוד העבודה שלי כמו פנסים וצינורות כבדים, ושלי הצליחה להביא קומוקום מתחמם שאפשר להמיס איתו קרח למי שתיה. 

הימים נקפו, ושלי הייתה יותר ויותר לחוצה לצאת כבר לדרך. לא משנה כמה ניסיתי, היא סירבה לספר לי למה, אבל היא נעשתה עצבנית והתחילה לקפוץ מכל רעש קטן. 

ואז הגיע הלילה של יום שני.

הייתי בתורנות, וניצלתי את ההזדמנות להגיח לראשונה לסביבה הקרובה של הפירמידה ולראות מה מצפה לנו. 

הסיור הפך אותי לאופטימי יותר לגבי הסיכויים שלנו. לא היה בחוץ זכר לכנופיות שעלולות לתקוף אותנו, ועל פי סיפורים גם, אולי, לאכול אותנו. גם לא ראיתי שמץ ראיה ללהקות הכלבים הפראיים, שבטוח ינסו לאכול אותנו. 

במקום זה ראיתי מרחבים גדולים זרועים בהריסות ושברים של מה שהיה פעם העולם הראשון, מכוסים בשכבת כפור דקה, שנצנצה באור מוזר אבל גם יפה. השמיים כבר לא היו שחורים לחלוטין, אלא יותר במין גוון של אפור כהה, ומדי פעם אפילו תפסתי מין כתם בהיר שזרח מעט יותר מאחרים. 

עדיין היה קר. קר מאוד. אבל במרחק יכולתי לראות אורות שנראו כמו מדורות ענק שבערו. אולי יש שם אנשים שנותרו בחוץ ושרפו כל מה שיכלו להשיג כדי להתחמם? לא משנה, עם מספיק אספקה ונחישות היה נראה לי שנוכל לכל הפחות להתקרב קצת למדורות האלו ולמצוא סביבן חום. 

חזרתי מלא תקווה. רציתי לבשר לשלי שתוך שבועיים-שלושה, אולי ארבעה, עם עוד קצת הכנה, נוכל לצאת לדרך. בדרך לחדר שלנו ראיתי את מיכאל, שזיהה אותי בניד ראש שגרם לי לפחד, ומשום מה הניד אלי בראשו וחייך מין חיוך בלתי נעים. יכול להיות שהוא יודע שאני רוצה לעזוב? 

כשנכנסתי לחדר מצאתי את שלי בוכה בכי ללא מעצורים. 

בהחלט היו לנו סיבות להיות עצובים לאורך השנים האחרונות, אבל מעולם לא ראיתי אותה בוכה עד היום. 

“מה קרה?” שאלתי. 

שלי לא ענתה לי. היא רק אמרה “אני הולכת להתקלח”, למרות שהשיער שלה היה עדיין רטוב.

לא שאלתי שוב מה קרה. 

לא הייתי צריך. 

החיוך של מיכאל הספיק. 

“בואי, אורזים,” אמרתי והיא הנהנה. 

יצאנו אל הלילה הנצחי. 

פחדנו מהחושך שבחוץ, כמובן. אבל שום דבר לא הפחיד אותנו כמו החתיכה השבורה של השלט שנותר מאחורינו: “שומרים על החום, שומרים על האנושיות”.