תורו של הזאב

היה זה תורו של הזאב. 

כבר ביום השלישי לשיט בתיבה, הצפיפות, הריח המעופש, הרעש ובמיוחד השיעמום, טרפו את שלוותן של החיות. הקטנות והחרדות שבהן התכנסו אל תוך עצמן בפינת המחילה, חיות העדר הרימו קול מצוקה והטורפים נגסו בסורגי התאים שהוקצו להם. לא היה ניתן להמשיך כך, בטח שלא לזמן בלתי מוגבל. היתה זו הגירית אשר המציאה איזה פתרון זמני לבעיה. בכל יום, בשעות בין ערביים, כאשר יצורי הבוקר מסיימים את יומם ויצורי הלילה מתעוררים, יתכנסו החיות ויספרו סיפורים. בתחילה נוח חשב: חיות? סיפורים? מה הקשר? ואז הלחט שבעצם, למה לא? יחשבו קצת על סיפור, ימציאו משהו, ידברו על זה. נו, שוין, שיהיה. העיקר שלא יאכלו אחד את השני. ההגרלה נערכה על ידי השחרור והתוצאות הובאו בפני נוח. לאחר היסוסים רבים, הוחלט שהכינוס הראשון יערך ליד תאי הטורפים וכי הם יישארו סגורים עד שיתברר אם ניתן לבטוח בהם. שלושים ושלושה ימים עברו ושלושים ושלושה לילות. היעל פתח בסיפור מדברי מהוסס על נווה מדבר שיבש וכיצד הם נאבקו בינהם על כל טיפת מים. החילזון, לתדהמת הכל, סיפק הפוגה קומית בצורת סיפור אהבה אירוטי ובהיותו דו-מיני הפירוט היה מאיר עיניים ועוד כמה איברים. הדבר זעזע את האווזים המונוגומים עד לשד הוויתם והם רפרפו בנוצותיהם הלבנות והחביאו בהם את מקוריהם (הם גם סירבו להגיע עד שיובטח להודיע להם מראש אם מתוככנים עוד סיפורים מסוג זה). לעומת זאת בנו של נוח, שם, הקשיב בשקיקה עד שאחיו הוריד לו כאפה. השלישית הייתה הלילית הלבנה שחוללה סערה כאשר סיפרה על נחש שניסה לבלוע את ביציה ואשר שימש ארוחת ערב ובוקר משביעה במיוחד. לאור מחאת הנחשים, הוחלט שבסיפורים לא יושמצו חיות אחרות הנוהגות על פי טבען ולא יותארו לפרטים ארוחות משביעות במיוחד. 

אחרי שלושה ימים, נוח החליט לפתוח את תאי הטורפים לאחר שקיבל הבטחה לקיום השלום. בהלה טבעית אחזה באוכלי העשב ובמיוחד במפריסי הפרסה אשר שעטו ובטשו כה וכה עד שזוג הפילים הרימו קול תרועה והמהומה פסקה. כשהאבק התפוגג ניתן היה לראות שהאריות, הנמרים, נחשי האנקונדה העצומים והתנינים רובצים בדממה וממתינים. עוד כמה נעירות מחאה והעניין ייושב. נוח, אישתו ושלושת צאצאיו על נשיהם הצטרפו למפגש גם כדי להקשיב לסיפורים ובעיקר כדי לשמור על שלום בית.  וכך ביום השלושים וארבע הגיע תורו של הזאב. 

היונק האפור ניגש אל מרכז המעגל הגדול והתיישב על המרבץ המרופד קש טרי. 

“היה זה ליל חורף מקפיא עצמות,” הוא פתח בקול נמוך וצרוד, “האדמה הייתה קשה כאבן ועל אף מאמציי, לא יכולתי לחפור בה כדי למצוא עצמות פגרים שקפאו או פירות שנשרו בסתיו. כפותיי הקדמיות נחרצו ודיממו ואני ליקקתי אותן וחשבתי מה לעשות. במחילה המתינה לי זוגתי דאז, בטנה מלאה גורים והיא שדופה מרעב. היה עלי למצוא מזון ויהי מה.” זוג הכבשים נרעד ופעה אך אף אחד לא השית ליבו אליהן. “מרחק רב גמעו רגליי. הייתי רעב וצמא אך לא הנחתי לעצמי לעצור. כשהירח עבר את הנקודה הגבוהה בשמיים והחל לרדת אל מעבר לצמרות העצים קלטו אוזניי קולות קלושים ולא הרבה אחר-כך גם הבחנתי באורות מרצדים.” הזאב עצר והביט מעלה כמעלה בזכרונו את האירוע לפרטים. זעזוע עבר בגופו והוא התעשת וחזר אל ההווה. “היה זה מקום יישוב של בני האדם. שמעתי סיפורים מבית אמא על מקומות כאלו ומדוע יש להתרחק מהם. סיפורים אשר התרו בצעירים ההרפתקנים שלא לחפש אותם. סיפורים על המדורות שלהם המפיצות חום נעים בלילות החורף הקרים, על הבשר שהם צולים עליהן, על חיות סגורות במכלאות ועל מלכודות שנועדו להפשיט אותנו מפרוותנו. פרווה אותה הם יעטו על גופם הקירח.” דממה השתררה במעגל. לשונות וורודות ליקקו בעצבנות את הפרווה החלקה המנוקדת או המפוספסת, עיניים רבות הופנו אל בני האדם בשאלה. נוח כחכח, נטל נשימה עמוקה והסביר:

“כן.” הוא הודה. “הזאב צודק. אנו בני האדם זקוקים לפרווה שלכן להתכסות, לעור שלכן בשביל נעליים ותיקים. אנו זקוקים לבשר ולחלב שלכן לאכול וכן, אנו צדים ולוכדים אתכן.” קול מרמור עלה והדהד בין החיות. “אין זה דבר חדש.” הוא הוסיף. “גם הטורפים צדים כדי לאכול והורגים כדי לשמור על טריטוריה ועל נקבות. זו דרכו של עולם.” 

“אנו איננו הורגים כדי לעטות גוף של חיה אחרת למען תחמם אותנו.” הכריז הנמר. “אתם אינכם ניזנונים מבשר הזאבים והדובים אותם אתם צדים.” קולות המחאה התגברו והפכו לקקפוניה. 

“השם אינו מתיר לנו לאכול כל חיה.” נוח הסביר.

“מדוע?” בירר התן. “מדוע לבזבז בשר טוב של חיה שהרגתם ולהרוג חיה אחרת כדי לאכול?”  

נוח הרהר רגע בסיבה לאיסור אכילת חיות מסויימות והודה שאינו יודע.  

“אני חושבת שאולי כדאי לחתום את ההתכנסות להערב. כולנו,” אשת נוח העבירה מבט סביב סביב, “מוטרדים מכדי לשבת בשקט ולשמוע את סוף הסיפור.” מבטים עויינים נשלחו לכיוונה אך היא מתחה את כתפיה והמשיכה. “מחר נתכנס שוב והזאב יסיים את סיפורו.” החיות מילמלו זו לזו מילים לא מחמיאות והביטו על נוח אך עיניו היו תקועות הרחק למעלה בכוכבים ומוחו הופך והופך בשאלה: מדוע? 

במהלך השעה הקרובה, החיות התפזרו אל תאיהן, ראשן עמוס גם הוא בשאלות כמו: איזה שם זה השם? מי זה? מדוע הוא החליט את מה שהחליט והאם ניתן לשנות את דעתו? וכיוצא בזה. זוג יונים התעופף ובדרכו אל חרך בתקרה שחררו בדיוק מרשים לשלשת על כתפי חם ויפת. 

כל אותו הלילה וביום שלמחרת החיות הסתובבו חסרות מנוחה. כל-כך רב היה רחש השיחות והתזוזות שמיד לאחר האכלת הבוקר וניקוי התאים, נוח ומשפחתו נמלטו אל מבנה העץ שהוצב על הירכתיים ואשר שימש כעמדתו של הצופה התורן. ועדיין הציפורים והדורסים אשר שוכנו על הסיפון העליון כמעט והוציאו אותם מדעתם.

“אתה חייב לעשות משהו.” אשת נוח תפסה אותו כשחזר משטיפת הזוהמה שדבקה בו בניקוי התאים. “אי-אפשר להמשיך כך.” ובלחש המשיכה, “אתה יודע שהנשים מתחילות להעלות שאלות על המוסריות של החוקים והמצוות?” 

“ומה את רוצה שאעשה?” נוח תהה. 

“אולי תדבר איתו.” שם הציע והחווה עם סנטרו כלפי מעלה. “תבקש עצה.” האב הזעים פנים. 

“אז כל פעם שיש קצת בעיה אני צריך להטריד את ריבון עולם?” אבל, האמת הייתה שהוא לא באמת הזדעזע מההצעה משום שבשעות הקטנות של הלילה, הוא התהפך על משכבו ותכנן בדיוק כך. 

“הם יאכלו אותנו.” יפת הצהיר. “תקשיב להם.” ונוח נאנח ויצא אל הסיפון. הוא נשען על מעקה התיבה, הנדנד קדימה ואחורה והרים את עיניו. 

“ריבון העולם, הקדוש ברוך הוא. עשיתי כפי שהורית. בניתי תיבה והייתי ללעג בפי הבריות. הבאתי את החיות והייתי ללעג בפי בני ביתי וכעת, אנו נישאים כה וכה בעולם המים הזה שאין לו קץ נראה לעין והחיות שעלי להציל זועמות. משפחתי חרדה לחייה ומסתגרת מפני המהומה. אבי שבשמים, מה עלי לעשות?” וכך הוא המשיך להתנדנד קדימה ואחור כשיכור קצת בגלל הגלים והרבה משום שהוא באמת שלף לפנות בוקר את אחד מבקבוקי השיכר שהסתיר והוריד חצי ממנו על קיבה ריקה. כך או כך, תשובה הוא לא קיבל. אבל וחפוי ראש הוא פנה אל הפינה המיועדת להשתנה, שיחרר את מכנסיו ונאנח לרווחה. רגע מאוחר יותר, שחף קרא מעליו בקול וטפטף על ראשו צואה בניחוח הרינג מוחמץ ובשל. 

 הערב ירד וכשנוח ירד לסיפון התחתון הוא הופתע לגלות שהחמור למד כיצד לפתוח את התאים והחיות כבר היו מאורגנות לפי גבהים ואישיות. הוא שם לב שהזברות והגנו כבר לא שומרים על מרחק ביטחון ורובצים ממש ליד זוג הטיגריסים. הזאב ישב במרכז המעגל, לשונו משתלשלת מלועו ומשווה לו ארשת קומית.

“שנמתין למשפחה?” הוא שאל בנימוס ונוח נענע בראשו. 

“הבנים אולי יגיעו מאוחר יותר. לאישה יש כאב ראש.” כמה מהזכרים נדו להבנה אך יעל צעיר גיחך וחטף בעיטה משתיקה מפרסת הנקבה. הג’ירף והקרנף העבירו מבט שאמר בבירור: הוא ילמד.

“יפה.” הזאב הנהן, “אם כך, אני אמשיך.” רחש קל עבר כשהחיות מצאו תנוחה נוחה ונדם. “במשך זמן מה צפיתי ביישוב מבין הסלעים וכאשר חשתי שלא אורבת לי סכנה מיידית, התקרבתי אל אזור בו בערה מדורה גדולה וכעת רק גחלים לוחשות נותרו ממנה. ידעתי שבמקומות כאלו ניתן למצוא עצמות ואם יתמזל מזלי, שאריות בשר או איברים פנימיים.” הפרה הנהנה בעצב. 

“רגע, זאב נכבד.” נשר גדול פרש את כנפיו. “אני מתנצל על ההפרעה אך חשוב לי להסביר פה דבר מה.” הזאב שקל והסכים. 

“הזאב מדבר על מדורה שבה שורפים בעלי חיים שלא לשם מאכל.” הוא המתין שהמהומה תשכך. “אני יודע משום שאני חג מעל מקומות כאלו ובוחן את הפרטים. לבני האדם יש מנהג כזה שתכליתו אינה ברורה לי.” הוא היטה את ראשו הקירח לעבר נוח והאחרון התכווץ במקומו. “כמו כן, המשפחה שלנו יודעת שבסוף כל קיץ הם בוחרים שני תיישים. אחד הם שורפים במדורה כזו ואת השני הם משליכים מהר עד שאיבריו מתפרקים. אנו כמובן מודים מאוד על התשורה הנדיבה אך גם היא אינה ברורה לנו.” עיניים נוספות ננעצו בנוח.

“ובכן?” הזאב עודד אותו. 

“אה, ובכן.” הוא ניסה לארגן את הדברים במוחו כך שהחיות יבינו ולא הצליח. “אתם זוכרים שסיפרתי לכם על השם? אלוקים? זה שהציל את כולנו מהמבול?”

“אתה מתכוון זה שגרם למבול ושבגללו המשפחות שלנו טבעו?” שאלה האלמנה השחורה. 

“זה שיצר את כולנו.” נוח הדגיש. “יש מנהג בין בני האדם להעלות לו קורבן כאות תודה עבור כל מה שעשה עבורנו וכן כדי שיעניק לנו שנה טובה. אני יודע, אני יודע,”  הוא הרים יד לעצור את ההתנפלות. “זה לא נשמע טוב.” 

“הניחו לאדם שבנה עבורנו תיבה לדבר.” ביקש הקנגרו. 

“הוא לא בנה אותה עבורנו.” מילמלה לטאה כחולה וזכתה להנהוני הסכמה רבים אך החיות השתתקו. 

“מנהג נוסף הוא שביום הכיפורים, אנו מבקשים מחילה על עוונותינו.”

“תן לי לנחש,” עצר אותו הצבוע. “על ידי הרג חיות?” נוח פכר את אצבעותיו והצבוע פלט צחוק גבוה. 

“בני האדם בוחרים שני תיישים צעירים ומטילים גורל. תיש אחד מוקרב לאלוקים…” נוח נתקע. 

“והשני?” דחק בו הזאב.

“הוא מושלך לעזאזל.” הוא פלט במהירות. 

“מי זה עזאזל?” נשמעה השאלה מאיזור הארנבות והסנאים וזו בדיוק הייתה השאלה עליה הוא לא רצה לענות. 

“זה כמו השטן. הוא ההפוך של השם, רע מאוד.” נשמע קולו הדק של חם אשר בחר ברגע זה להצטרף להתכנסות. “אמא אומרת שלא תבוא מאוחר מדי.” הוא הוסיף וחייך. מבט מהיר בפנים החמורים גילה לו שהוא פספס משהו. “מה?!” 

“יש מישהו יותר גרוע מהאלוקים הזה שלכם?” הרימה הפילה קול בחוסר אמון. “גם הוא שורף חיות? או שיש לו שיטה אחרת?” 

“המממ.” הצעיר הביט כה וכה בחפשו מוצא מהפינה אליה נכנס ואביו מצא אותה עבורו.

“בהחלט והתיש שהנשר הזכיר נזרק אליו כדי שלא יטריד אותנו.” אי אלו חיות שהייתה להן לשון, צקצקו בה והשאר הסתפקו במצמוצי עיניים. חוץ מהחילזונות והשישולים, כמובן. הזאב כחכח ותשומת הלב שבה אליו. 

“מצאתי מעט פיסות חרוכות ובלעתי אותן כאשר קול יללה דקה גרם לי לקפוא על מקומי.” והוא הניף את ראשו מעלה להדגים את סוג היללה המדוייקת אליה התכוון. זוגתו מיד ענתה לו מתוך הקהל וחילופי הדברים נמשכו מספר שניות מורטות עצבים. “היה זה גור זאבים צעיר.” הוא הטעים עבור מי שעדיין לא הבין. “יללה נוספת הצטרפה אליו ובעקבותיה שמעתי צעדים מהירים, קללה שאני לא אחזור עליה כאן ומשהו כבד נוחת. הגורים בכו בכאב והשתתקו.” נוח הביט בקהל ופה ושם הבחין בדמעה או בעין נוצצת. 

“הוא הרביץ לגורים?” נחר חזיר הבר, חטיו הארוכים רוטטים. 

“למה בכלל היו שם גורים? הזאבים חיים במאורות, לא?” קוף המקק שאל ממרום מושבו על כתף ההיפופותם. 

“הם מאלפים אותם, כפי שהם תופסים ומאלפים אותנו.” התערב הסוס הערמוני. 

“מאלפים?” הקוף תמה. נוח לא ענה, גם לא הסוס. נביחה אחת ושתיים והכלבה כחכחה בגרונה. 

“הם חוטפים חיות, בעיקר גורים אך במקרה של הסוס גם בוגרים, סוגרים אותן, מכים אותן, נותנים להן מזון ומחסה ומלמדים אותן לעבוד עבורם. תראו,” היא הושיטה כפה כלפי תאו המים והבופאלו, אלו הפכו להיות פרות חולבות ופרות לבשר, ואיילי הבר הפכו לכבשים ואנחנו…” החיות שהזכירה לא הניחו לה לסיים. 

“שקר!” רעם התאו ובטש בפרסתו הגדולה. 

“שקר וכזב!” החרה אחריו האייל, מרכין את קרניו כדי לנגוח בכלבה החצופה. 

“נוח?” הכלבה נצמדה אל בן-זוגה. 

וכמו בהינתן סימן, שם ויפת הציצו פנימה. 

“אבא? מה קורה?” 

“הם לא מאמינים שמוצא הפרה מהתאו.” הודיע להם תוכי צבעוני ופנה לנקות את זנבו הארוך. 

“ברור.” החזיר לו יפת ברצינות. “והתרנגולות…”

“זה מספיק.” נוח קטע את בנו וקם על רגליו. 

“הכלבה צודקת. אנו מבייתים חיות. מעניקים להן בית, מזון וביטחון ובתמורה נעזרים בכישורים שלהן. למשל, הכלב מגן עלינו ועל חיות החווה מפני טורפים וגנבים. הפרה נותנת חלב והתרנגולת מספקת לנו ביצים.” הוא נמנע מלהזכיר את הבשר. “השוורים חורשים את השדות והסוסים נושאים אותנו על גבם.” 

“תשאל אותו באותה הזדמנות ממה הם עושים את השופרות שבהם הם מרעישים בזמן הטקסים שלהם.” הציע עטלף שתלה הפוך מקורה בתקרה לאיל וזה בהה בנוח ובבניו. 

“תראו,” נוח פתח שוב, “אני מבין שמן הצד שלכן זה נשמע די נורא אך בהרבה מקרים, החיות המבוייתות חיות שנים רבות יותר מאלו הפראיות. הן מוגנות ואנו מטפלים בהן.”

“הוא מתכוון מרביצים להן כשהן קטנות ואוכלים אותן כשהן גדלות?” מילמל הטווס. 

“שנשמע את סוף הסיפור?” נוח קרא בקול נואש. “הזאב ממתין.” והוא צדק אך רק באופן חלקי. הזאב אמנם המתין אך לא לכך. אחרי כעשר דקות של ויכוחים בין החיות השונות הן נרגעו דיין אם גם לא לחלוטין. 

“אם תרצו…” הזאב פתח בהיסוס. 

“הם רוצים שתסיים.” הודיע נוח וזאב הסכים. 

“התקרבתי בשקט אל החצר הפנימית ממנה בקעו היללות והצצתי פנימה. במבנה עץ עלוב ונמוך, על מצע של מחטי אורן שעליו היה פרוש בד מזוהם, התכרבלו שלושה גורים. הם לא היו בני יותר מחודשיים והם רעדו מקור ואני מנחש שמפחד. רחרחתי באוויר ולא קלטתי את ריח האם. גורים בגיל הזה צריכים את אמא שלהם עבור חלב וכדי שתלמד אותם כיצד להיות זאבים.” הזאב שאף אוויר. 

“נהמתי בשקט ואחד מהם הרים ראש מתנדנד והביט לעברי. הוא עמד ליילל שוב אך אני הורתי לו להיות בשקט. הקפתי את הגדר ולא מצאתי דרך פנימה, חפרתי באדמה שהייתה עדיין רכה מהגשם האחרון ויצרתי גומה דרכה הם יוכלו להתגנב החוצה. קראתי להם בשקט והם באו בהתלהבות. הם סיפרו לי שהאדם שגר בבית גנב אותם מהמאורה לאחר שהרג את האם. שהוא אינו מרשה להם לצאת מהחצר ושהוא עומד למכור אותם לשכניו. הוא עושה זאת כל שנה.” הזאב נאנח. “הם סיפרו שיש בני אדם שרוצים כלבים יותר פראיים שיעזרו להם לצוד וגם לשמור ושהם מרביעים זאבים עם כלבות לשם כך. זה עסק כזה. גונבים אותנו, מפשיטים אותנו מהטבע שלנו ומשתמשים בנו.” הזאב נעץ עיניים זהובות בבני האדם “ואני אישית, סבור שזה גרוע הרבה יותר מלאכול את בשרנו.” 

“אולי זה העזאזל הזה?” שאלה בת-יענה. “אולי הוא מכריח אותם לעשות את זה?” ושוב תשומת הלב התמקדה בנוח ובבניו. 

“לא.” נוח מיהר לדחות את האשמה. “בהחלט לא. אנחנו עובדים את אלוקים, לא את השטן.” הוא ירק שלוש פעמים להיפטר מהטעם הרע שהשם עשה לו. 

“אז זה רעיון לגמרי שלכם?” היא המשיכה. ויפת הניח יד על כתפי אביו לסמן שהוא ידבר. הגיע הזמן לסיים את כל ההתלהמות הזו. האם הן לא מתביישות להתנהג כך כלפי מי שהציל אותן?

“אלוקים ציווה לנו את העולם. בני האדם נתנו לחיות שמות וקיבלו רשות למשול עליהן.” קולו היה רם וצלול ועיניו בורקות. שקט השתרר ויפת חייך. הוא אמר לאביו כמה וכמה פעמים שעליו לנהוג בתקיפות. רק כך הן מבינות, הוא טען והנה, הוא צדק.

“למשול.” חזר אחריו הזאב, מהורהר.

“כן.” 

“כמו מלך?”

“בדיוק.”

“אני מבין.” 

האריה התרומם והתמתח. “ואתה מספר לנו שהמלכים שלכם צדים אתכם, מפשיטים את עורכם וזורקים אתכם מראשי הרים?” יפת בהה בו.

“אה, לא, לא בדיוק אם כי מלך יכול להרוג את נתיניו אם הוא רואה לנכון.” בבקשה לכם, הוא חשב. 

“אני מבין.” האריה נהם. “אני חושב שהאספה הערב הסתיימה.” ולא היה אף אחד שיעז להתווכח איתו. “מחר נתכנס שוב ונגיע לכמה החלטות.” והוא הפנה את גבו, נכנס אל תאו וסגר את הדלת בהינף זנב. 

ביומיים הבאים החיות לא התכנסו לשמיעת סיפורים. ציפורי שיר עפו מאיזור אחד לשני ונשאו הודעות, שאלות, תשובות ובאופן כללי את כל השיחה. נוח קרא להן אליו אך הן היו עסוקות מדי עבורו. למגינת ליבו של העורב, הוא מצא אותו מתבטל.

“עוף וחפש אדמה.” נוח הורה לו וברגע שהוא הסתובב העורב פרש כנפיים וכשהיה בדרכו החוצה החזיר:

“עוף וחפש מי ינענע אותך.” נוח השים עצמו שלא שמע. 

העורב חזר בערב והודיע שאין. האמת הייתה שהוא לא באמת חיפש. לאחר התייעצות מהירה עם הלביאה, הוחלט שעד שהחיות לא יגיעו לכמה סיכומים באשר להתנהלות העניינים, לא תימצא אדמה. ולכן, גם ביום השני, כשזוגתו יצאה לחפש אדמה, היא לא נמצאה. 

בערב השלישי החיות התכנסו שוב וביקשו מנוח ומבני ביתו להשתתף באסיפה. זה לא היה פשוט משום שהנשים החרימו אותו. זו היתה אשמתו, כך הן טענו, שהם סגורים בתיבה הצפופה והמסריחה. אשמתו שהם עובדים מבוקר עד ערב בשירות החיות וכעת גם משמשים מוקד לכעסן. אשמתו שיש גלים ושיורד גשם ושאין בננות. וכשהוא ניסה בפעם המאה ושתיים להפנות את האצבע למעלה, הוא גילה שהמרק שלו מורכב בעיקר ממים פושרים ומלח. שם, חם ויפת הסכימו להגיע לחלק מהפגישה למרות המבטים מזרי האימה שקיבלו מנשותיהם. הם טענו שמצוות כיבוד אב ואם מחייבת אותם להיות שם חצי מהזמן כדי לכבד את האב ולהיעדר חצי מהזמן לכבד את האם. 

בשעה שש בערב הפיל תקע בחדקו לסמן שהישיבה מתחילה ונוח ובניו נחפזו למטה. להפתעתם שהתחלפה מיידית בדאגה של ממש, הוכן להם מקום במרכז האסיפה, לצד הפינגווינית שניהלה אותה (לא היה קשר בין היותה לבושה בחליפה לבין בחירתה לתפקיד, או כך לפחות טען בן-זוגה). 

“חברים וחברות יקרים, התכנסנו כאן ביחד, בלי חשש ופחד לאחר לילות וימים כדי להגיע לסיכומים מוסכמים.” היא פצחה בחגיגיות וכולם, עד אחד התחרטו עמוקות על בחירתם בה. זה עמד להיות לא סתם ארוך ומייגע אלא, ארוך ומייגע בחרוזים. חם השתעל והסתיר חיוך בידו ושם תקע בו מרפק לאחר שקלט מבט ארסי מנחש הפעמונים. 

“אני אקרא הצעות, אותן נעלה להצבעות ורק כדי להבטיח שוויון, נקשיב לכולם עד האחרון.” בשלב זה הדוב הלבן הנחית כפה עצומה על הרצפה והפינגווינית קפצה במקום. 

“אנחנו לא נקשיב לכולם ולא נעלה כל הצעה לדיון.” הוא רעם. “כולם הרי יודעים במה המדובר.” הפינגווינית נעלבה עד עמקי נשמתה למרות שקשה היה להבחין בהבעות פנים על פרצופה הציפורי. 

“הפינגוונית הנכבדה,” פתח התנין, “תעשה טובה לכולם אם תספור את הקולות שכן ידוע לכולם שהיא ממש, אבל, ממש טובה בספירה.” והחיות השמיעו קולות הסכמה. 

“רגע,” נוח הרים יד. “אנחנו לא יודעים במה מדובר.” ודממה כבדה השררה. אף אחד לא התנדב לספק את הפרטים לאיש שבעיקרון הציל אותם. המבטים כולם התמקדו ביצור השחור לבן שלצידו והיא דשדשה בחוסר רצון ברגליה. 

“התכנסנו כאן ועכשיו, לדון ולהחליט לגבי המצב, שהוא אכזרי וגם לא הגיוני, ולבחור במקומו מצב לא-אנושי. כשהים יירד ונמצא אדמה, העולם יתנהל בדרך שונה.” שלושת הגברים הביטו זה בזה בתדהמה.

“אם אני מבין נכון,” לחש יפת, “הם רוצים לקיים סדר עולם שונה?” 

“בדיוק.” הרעים העיט ויפת התכווץ. 

“לא, לא, זה לא יכול…” התחיל נוח אך הושתק במהירות.

“כן, כן. שמענו אתכם, שמענו את הסיבות והתירוצים שנתתם, שמענו מספיק.” העיט נקש במקורו המעוקל. “אנחנו נחליט מה שנחליט ואתם, דברו עם האלוקים הזה שלכם על המצוות והחוקים שלו ותחליטו בשביל עצמכם. אני רק מזכיר, שאנחנו לא מכירים אותו ולא מכירים בו כך שכל התנהלות תעשה מולכם ושאתם תשלמו את המחיר על פגיעה בנו.” 

“איזה מחיר? על מה?” נוח התפרץ. “אני אספתי אתכם, אני בניתי והכנסתי והכל. אני מטפל בכם.” 

“ואנו נתחשב.” הסכים האריה. “היום אנו נחליט על ההתנהלות בין בני האדם לחיות בעולם שאחרי המבול ובוודאי תשמח לגלות שאין בכוונתנו להעלות קורבנות ושאין אנו זקוקים לעורכם.”

“ומה לגבי לאכול אותם?” התערב היגואר השחור. “זה מקובל?” 

“זה תמיד היה מקובל.” הזכיר הינשוף והחיות הנהנו. 

“בכל מקרה,” הפינגוונית הרימה את קולה שהיה רם באופן יחסי לגופה. “ההצבעה הראשונה היא מה העונש על שימוש בפרווה?” וכך הערב נמשך ונמשך ועל הפרק עלו גניבת צאצאים, ביות, רכיבה לא מורשית, ציד לשם ספורט וכיוצא בזה. ובכל אותן שעות ארוכות וקשות נוח ובניו התפללו בדבקות רבה ובעיניים עצומות לבורא עולם.

ובורא עולם שתק.