קהילה אנושית בכוכב של ערפדים

ג’רלד

השעה שהילדים האנושיים מסיימים בית ספר תמיד הפליאה את ג’רלד. רגע אחד שקט, הרחובות הישנים והצרים ריקים. מדי פעם עוברים מספר קונים או ספקי מזון, שהגיעו באופן קבוע לשוק הקטן. זה שליד איזור המגורים שהשתרך לאורך כמה רחובות. השוק היה באמצע השרוך. כולם עברו מרחק אחיד על מנת לקנות לחם, גבינה וחלב. האימהות היו מגיעות לשם לקנות תה ועוגיות לקראת מפגש החברות הקבוע שלהן. האבות השאירו לרוב את הקנייה לאימהות, אבל מדי פעם ג’רלד תפס אותם קונים איזו חפיסת גרטקוד. הוא ידע שבסוף היום, אחרי שהילדים הלכו לישון והאישה במיטה, הם יעלו לגג ויעשנו באנחת שחרור. זה חייב להיות גג או חצר קטנה, כי כל טיפש ידע שבלילה הרחובות הופכים למסוכנים. ערפדים שעורבים לקורבנות. החיים היו קשים לאנושיים. הם היו מתדרדרים לפשע אם אגנטר הראשון וחבריו, אנושיים דור שלישי בכוכב הערפדים, לא היו יוצרים את הקהילה. עברו מאות שנים ונראה שהערפדים בעצמם התלהבו מכושר העמידות שלהם. ממשלת הערפדים החליטה לאחר דיבור עם אגנטר, לאשר להם אוטונומיה ואפשרות הצבעה בהחלטות הממשלה.

הרחוב הצר התמלא בקולות של ילדים מפטפטים. ג’רלד סקר אותם בחיבה. הם היו ילדים טובים וזה היה לא מובן מאליו בכלל. זמן רב של השקעה וחינוך נכון.

“שוב פעם אתה, ג’ר,” סוחר המזון שבפינה לידו נד בראשו באכזבה. “אתה לא סומך עלי? אני לא מוכר סמים לילדים.”

ג’רלד חייך אליו את החיוך הכי טוב שלו. “מה שלומך ברגד? איך לניה?”

“תשמור את השיניים הרקובות שלך לעצמך, אתה מרחיק לקוחות,” סינן ברגד ואז משהו בעיניים הכחולות שלו התרכך, “לניה עדיין בשמירת היריון, רינאסין ממחלקת הבשר לקחה יום חופש כדי לעזור לה. הבן שלה עכשיו נמצא שם.” הוא הורה לעבר הדוכן שהיה ממוקם עמוק בשוק.

“קילו של בשר טלנטה במבצע, רק היום.” קולו הדקיק והנואש של הילד לא ברח מאוזניו.

“איזה ילד טוב,” נאנח ג’רלד בעודו צופה בו מנסה לסדר במהירות כמות גדולה של בשר בחלונות הקרח. לא היה לו מושג מה הוא עושה אבל הוא לא נתן לזה לעצור אותו. “הוא חבר של ארן, נכון?”

“המנהיג העתידי,” הנהנן ברגד, בקולו נימה ברורה של שביעות רצון, הוא עמד לומר עוד משהו אבל לקוחות הגיעו והוא מיד העסיק את עצמו איתם, פונה לכל אחד בשמו הפרטי ושואל למשפחתם.

ג’רלד הזכיר לעצמו שהוא באמצע תפקיד, אם לא יעשה את עבודתו מהימנה, יכניסו את השוטרים הערפדים במקומו וזה משהו שלא ייתן לקרות. הוא צפה באנשים שעברו בין הדוכנים, מזגזגים בין המעברים במיומנות של מקצועניים. היית חייב לגור כאן הרבה שנים כדי להכיר את דרכי השוק הפתלתלים. ג’רלד ידע אותם כמו את כף ידו.

“מלחך קוצים מקורמל!” נשמעה צעקה.

“תעזבו אותי,” ענה מישהו עם קול גבוה, ילד.

“קודם תבקש סליחה, אדוני המנהיג הדגול,” קרא הראשון והתפקע מצחוק.

ג’רמי רץ בעקבות הקול. הילדים כאן היו טובים. החינוך הוחלט על ידי כל האנושיים יחידיו על מנת שלא יהיו מפלצות אנושיות. לצערו, זה לא תמיד עבד. יש מפלצות שישארו מפלצות עד שמישהו ינסר להם את הקרניים. במקרים כמו כאלה, כאשר השוק היה מלא בילדים קטנים ומצווחים, הכרס שלו עשתה שירות מצוין בלפנות את הדרך. ג’רלד אהב את הכרס שלו, בכל פעם שאשתו סוניה התלוננה על המשקל, הוא אמר שהכרס היא השותפה שלו למשמרת.

הוא מצא אותם, שני נערים גדולים כבני שמונה עשרה מטילים צל ילד קטן חום שיער שהחל לאסוף את המחברות שנפלו, מכניס אותם לילקוט שהיה כמעט בגודל שלו. אחד הבריונים ניסה לדרוך על הילקוט של הילד אבל מישהי עצרה בעדו: ילדה שחורה עם צמות הדוקות ובגדים שחורים שכאילו התמזגו בעורה. הדבר הצבעוני היחיד היה הסרט הורוד שעל זרועה הימינית.

“טרנס ודויס!” קרא ג’רלד,  “תעצרו מיד את מה שאתם עושים.” הוא התקדם לעברם בעוד הכרס שלו מתנועעת בקצב מאיים, הקהל שעמד וצפה, פינה לו מקום.

הבריון הראשון נרתע אחורה, ג’רלד אולי היתה דמות חביבה אבל הכרס שלו היתה סיפור אחר לחלוטין. אף אחד לא רצה להתעסק איתה. דויס היה עסוק מדי בסיטואציה והתעלם מג’רלד.

“שוב פעם את!” הוא ירק על הרצפה, “לכי תמצצי למישהו את הדם, ערפדה! לא פלא שההורים שלך ברחו.”

עיוות של כעס עבר בפניה של הילדה ומיד נרגע, רק עורק פועם במצחה הצעיר הראה עד כמה הצליח להרגיז אותה. “תעזוב את ארן, לא מגיע לו שום דבר ממה שאתה עושה.” היא לקחה את זרועו של הילד שנפל ועזרה לו לקום. הוא ניקה את האבק מבגדיו והשאיר את מבטו מושפל ברצפה.

“תראי אותו, הוא לא מסוגל אפילו להסתכל עלי,” קרא דויס. “הוא צריך לדעת את המקום שלו וההורים שלנו לא כאן כדי להכריח אותנו להתחנף אליו.”

ג’רלד הרגיש מרפק מחודד בתוך מותנו, המוכרת מחנות הממתקים הקרובה עמדה לידו, “אתה לא הולך לעצור את הביזיון הזה?”

נכון, הוא השוטר. ג’רלד לקח צעד קדימה לעבר דויס, “תעצור עכשיו נערי, ההורים שלך הם אנשים נחמדים ואני לא רוצה בפגישה הבאה שלי איתם לדווח להם על ההתנהגות הזו.”

האנשים סביבם המהמו בהסכמה, אבל ללינדה זה לא הספיק, “מחר באמצע היום, ארן יהיה המנהיג של כולנו וייצג אותנו מול הערפדים. אתה תפנה אליו בכבוד.”

דויס פער את עיניו מולה כמטורף שרואה בכולם מטורפים חוץ ממנו. “אז הוא עבר כמה מבחני פוטנציאל למנהיגות.”

“אתה יודע שזה לא רק זה,” אמר בחור חסון וגדול אשר היה אחראי למשלוחי היינות וגם חבר טוב של ההורים של דויס. ג’רלד קיווה שזה יגרום לדויס לדאוג יותר לדימוי שלו.

“וואו, הקבצן הגדול והמרופט ברבר משהו על המנהיג שיושיע אותנו. ממתי אנחנו מקשיבים לערפדים הומלסים?!” צעק דויס. קולו גובר על הקשקושים של העוברים בשוק.

לג’רלד זה הספיק, “אתה בא איתי עכשיו,” סינן ותפס בזרוע עבותה בצווארונו של דויס. חוסר כבוד שכזה היה מסוכן להם.

כשארן נבחר להיות המנהיג הבא, היו להרבה אנשים מה לומר. הביקורות על גובהו הנמוך יחסית לשאר הילדים בני הארבע עשרה, עד לשתקניות של הילד. ג’רלד זכר את אותו שבוע לפני חצי שנה שבו סטורם, המנהיג הנוכחי הודיע באף עקום שארן נבחר. אף אחד לא ציפה שיבחר. אם כבר, אנשים ציפו שאחיו – ריינון – יבחר. הוא היה נער בן שבע עשרה. רבים חיבבו אותו כיוון שהיה בעל מראה מצודד. הקול שלו מרשים וקל לזיהוי אפילו במקום גדוש באנשים. הוא היה חזק וידע איך להילחם. ג’רלד חווה את זה על בשרו כאשר נאלץ לתפוס אותו כמה פעמים על קנייה לא חוקית של גרטקוד. אלה שלא חיבבו אותו, עדיין ראו בו כלי שעשוי לגרום להרתעה אצל הערפדים.

ג’רלד ידע כמה ההרתעה חשובה. לעכשיו, הערפדים ראו בהם כמגן, במקרה וכדור הארץ יתקוף אותם על מנת להשתלט על הכוכב שלהם. הם פחדו מכדור הארץ, אבל לא פחדו מהאנושיים שאצלם וידעו טוב מאוד איך לגרום להם להרגיש קטנים. הערפדים שהיו איתו בתחנה יכולים לברבר עד מחר על שוויון זכויות אבל ג’רלד לא היה אידיוט. גם הוא בהתחלה פקפק כמו כולם בהחלטה של המועצה הפנימית. החודשים האחרונים עברו במעקב אחר הילד. יוצא לבית ספר ומתחבר לזרם התלמידים. היה קל לזהות אותו כי לא היו הרבה ילדים שחורים והילדה השחורה היחידה תמיד מאחוריו. מגוננת עליו. כשהיה יוצא לשוק לעשות קניות בשביל ההורים שלו, הוא היה מנומס מספיק בשביל לומר שלום לאנשים, לשלם להם ולהסתלק. כן, זה המנהיג הבא. ג’רלד קיווה שאם יש אלוקים בכוכב המקורמל הזה, הוא לא מתכנן להשמיד את כולם. הילד צריך להשתפר. אנשים נהגו לעזור אחד לשני אבל בתגרה הזו, אנשים לא התערבו כל כך מהר. הם רצו הוכחה, מופע שיוכיח שארן הוא אכן המנהיג. שזו לא החלטה מטורפת וחסרת בסיס.

בזמן שגרר את דויס איתו הוא הציץ לאחור והספיק לראות איך ארן והילדה נעלמים לתוך איזור המגורים.

“ג’רלד,” אמר דויס, “זה מטומטם. אתה יודע שריינון היה אמור להבחר.”

“החברים שלך צריכים לקבל את זה שמישהו אחר נבחר. יש כנראה משהו שאנחנו לא יודעים. אנחנו צריכים את ארן.”

“מה אתה אומר,” דויס גילגל את עיניו.

“אני משחרר אותך,” אמר ג’רלד אחרי שוידא שהם במרחק בטוח מהשוק, “אבא שלך הזמין אותי לארוחת יום האחרון בשבוע ואני לא רוצה להעציב אותם. תבטיח לי שאתה מפסיק עם השטויות.”

“בטח אדוני,” דויס פיסק את שפתיו לחצי חיוך ועיניו משועשעות. כן, הוא צוחק עליו.

“אני רציני,” חזר ג’רלד וניפח את הכרס שלו על מנת להציב עובדה. “כולנו נמצאים בידיים של הילד הזה.”

 

ארן

“ארן, חכה!” קראה לורי אחריי.

זה לא יפה מצידי שמיהרתי, במיוחד אחרי שעזרה לי עם החברים של ריינן. יכולתי פשוט לדחוף את הראש שלי לבור ולצרוח את כל התסכול שלי החוצה. אולי גם הביכה אותי העובדה שבת הצילה אותי. שאני צריך הגנה. האטתי את הצעדים שלי. הברך שלי עדיין זמזמה באיזור עליו נפלתי, זה יתרפא מהר אבל ההשפלה שעברתי העצימה את הכאב שחשתי.

“אני מצטער,” פניתי אליה, הקול שלי בקושי יוצא מהגרון שלי. אני בוכה? משהו רטוב בתוך העין שלי. תבקש סליחה, אדוני המנהיג הדגול, הקול של דויס הדהד באוזניי ודמעות טשטשו את שדה הראייה שלי. השפלתי את מבטי לקרקע ובהיתי בנעליי המלוכלכות. אמא קנתה לי אותם כמתנה אחרי היום ההוא שנבחרתי. עכשיו הם מוכתמות בבוץ וקרועות. הן עברו הרבה, הנעלים שלי.

“תרים את הראש שלך,” אמרה לורי. יכולתי לשמוע שהיא מנסה להיות עדינה איתי. כמו חיה שברירית שצריך להזהר איתה. דמעה אחת צנחה על הנעליים שלי ונעלמה מיד עם הלכלוך.

לקחתי נשימה עמוקה מהאוויר החמים של הערב התמידי ועשיתי כמה פרצופים בתקווה שזה יעלים איכשהו את הדמעות. לבסוף, הרגשתי מספיק בטוח כדי להרים את ראשי.

“אתה יכול לעשות את זה,” אמרה לורי, “תזכור, אנחנו ביחד עם זה. אני מוצאת את אמא שלי ובתמורה אני אשמור עליך.”

אמא של לורי נלקחה לבית הכלא באיזור של הערפדים אחרי שילדה את לורי והתגלה שיש לתינוקת דם ערפדי. אף אחד לא מצא את האבא אך את האמא לקחו מיד והשאירו את לורי בבית ילדים שנועד לילדים כמוה. היה לה קשה למצוא חברים כי למרות שלאותם ילדים היה מעט דם ערפדי, היא היחידה שיכולה לשלוף ניבים.

“את לא אמורה לשמור עלי, התפקיד שלי הוא לשמור עלייך. על כולם פה, אני עומד לפני כל הקהילה שלנו ומייצג אותנו בפני הערפדים.”

“וכל הקהילה שלנו מאחורייך,” הוסיפה לורי, “התפקיד שלך הוא לייצג אותנו, את הכוח אתה לא שואב מעצמך אלא מכולנו.”

“תודה לורי,” אמרתי. לא רציתי שתמשיך לדבר. המילים שלה נועדו לנחם אבל במקום זאת רק הוסיפו עוד משקל.

“זה מה שהערפד הקבצן אמר,” לורי משכה בכתפיה, “אני רק הקשבתי לו. מאז שנבחרת הוא אוהב לנאום הרבה ברחובות… אוי, זבל.” היא זרקה מבט מאחורי ואז משכה אותי הצידה. האוויר ליד אוזני רעד כאשר כף רגל כמעט ניסרה את האוזן שלי..

“אוף, כמעט,” קרא ריינן בצהלה מזויפת, “אדוני המנהיג, למה אתה כל כך נמוך?”

סימנתי ללורי שתעזוב. ממש לא רציתי שתראה אותי ככה. למרות שיצא לה לראות איך אחי משפיל אותי. כל הקהילה ראתה אותו עושה את זה. עליתי במדרגות לבית שלנו וידעתי שהוא מדלג כמה מדרגות אחרי. עולה שלוש-שלוש עם הרגליים הארוכות והחזקות שלו. למה הוא לא נבחר? למה שהמבחנים המטופשים האלה יחליטו שאני המנהיג החדש?

רחש של פטפוטים וצלילים של כלי חרסינה הזכירו לי שאבא ואמא מארחים את החברים שלהם. לא רציתי להיתקל בהם עכשיו. רציתי ללמוד למבחן שיהיה מחר בהיסטוריה ופשוט להתמוטט על המיטה ולישון. כמו כל תלמיד.

“לא כל כך מהיר, מנהיג דגול,” ריינן תפס בקפוצ’ון שלי וגרר אותי עימו לסלון. “הי אמא, היי אבא!” קרא, “קבלו את המנהיג הדגול שלנו!”

שבע זוגות עינים הורמו מכוסות משקה. אבא ואמא ניסו לשלוח לי מסרים דרך העיניים שלהם. אני הכרתי את המסרים האלה טוב. אבא מרים את העיניים הקשות שלו ומכווץ את גבותיו, מסמן לי להזדקף ולהראות רשמי. אמא מצד שני, עיניה סגורות למחצה, היא נראית עצובה – כאילו שאחרי הפגישה הזו היא תשאר שוב פעם עם קפה ועוגיות עד שלוש לפנות בוקר ותעלעל במגזין החדשות של הממשלה. היא עשתה את כבר כמה פעמים וזה כל פעם מחדש גרם לי להרגיש אשם.

יכולתי לזהות את הפנים של הירקן ברגד שנראו חולניות, נזכרתי פתאום שאישתו בשמירת היריון. זה מסביר גם למה לא ראיתי את חברי הטוב ארבי. רינאסין אימו היתה ידועה בתור בן אדם חם ועדין שידעה לתת אנרגיות לנשים שסובלות קשה. ארבי בטח היה עסוק עם דוכן הבשר.

לידו ישבו המורה דניה והדוקטור בגס. הם שלחו מבט חמים לעבר ריינן ואז הסתכלו עלי כאילו אני ג’וק מעוך. שניהם שנאו שדיברתי בקול שקט ואהבו את הדרך שריינן התבטא בהומור שחצני כמו מופע של אדם אחד. אני חושב עליהם כדמויות רבות כוח, אבל מחר אני אהיה המנהיג שלהם.

בראש השולחן יושבת רוקסנה שאחראית על תפילה עבור כולנו. ביום שנבחרתי היא הובילה טקס תפילה שלם שאלוקים והמלאכים שלו ידריכו אותי בדרך הטובה. כרגיל, היא לבושה בשמלת כותנה לבנה ועבה. שערה השחור מתולתל ובו צבע אפור. אף אחד לא ידע בדיוק בת כמה היא אבל היו לה חמישה נינים. על צווארה סדרה של קמעות וכן גם בשערה ובזרועותיה הכהות והשריריות. חיבבתי אותה ובכל זאת לא התקרבתי, כדי שלא תתחיל להעמיס גם עלי קמעות כמו בכל פעם שראה אותי. היא חצי קמה מהכיסא כאשר המבטים שלנו הצטלבו. מיהרתי לעביר את מבטי לגבר שבראש השולחן ואז גם מיהרתי להרכין אותו. סטורם, המנהיג הנוכחי.

מחר זה היום הגדול, יש לי אנשים שאסור לי לאכזב. כדי לשקם מאית מהבטחון העצמי שאיבדתי, אני צריך להסתלק מכאן ולא להיות עוד דקה באותו מקום עם סטורם.

הזדקפתי עד כמה שיכולתי, “סיום ערב נעים לכולם,” איחלתי להם בנימוס, הסתובבתי ועליתי במדרגות לחדרי הקטן שבפינה השמאלית. לפחות ריינן לא יגיע לכאן כדי להציק לי, אחרי הכל, יש לו אורחים לבדר. שכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה. היום זה היום האחרון שנשאר לי להיות ילד רגיל ובלתי נראה בקהילה. פחדתי ממחר.

 

לורי

לורי לא בדיוק מיהרה לחזור לבית הילדים. הדרך לקחה כעשר דקות בריצה אבל רגליה הובילו אותה לרחובות המשניים, איפה שלא הרבה הרגישו בנוח לצעוד בשעות המאוחרות של היום. רוב הערפדים שמרו על כבודם ולא נכנסו לאיזור האנושי אלא אם כן זה היה למטרת עבודה. אבל בלילה הסיפור הוא שונה. זה היה נדיר אבל לא פעם קרה שהגיע בוקר ומצאו כמה אנשים מהקהילה מתים ברחובות כאשר על גרונם סימנים של שיניים וגופם מרוקן מדם. זה היה נורא אפילו יותר כי כולם הכירו את כולם. בפעם האחרונה שזה קרה, אמא של דויס נמצאה ברחוב בו לורי פסעה, ללא חיים ושמלתה הפרחונית קרועה. דויס עדיין התאבל על אמו והוציא את כעסו על ארן. למעשה, הוא היה מיואש. כמו כולם. אילו רק היה מקשיב לה, היא יכלה לומר לו שהוא לא צריך לדאוג. ארן ידע מה לעשות. המבחנים לא היו ההוכחה היחידה לכך שיש לארן פוטנציאל הנהגה ויכולת ומשא ומתן. הוא היה אכפתי, מוסרי ולקח ברצינות כל תפקיד שקיבל בעבר. בהרבה מובנים הוא הראה את היכולות שלו למנהיגות בבית ספר כאשר לקח על עצמו פרויקטים לשיפור בית הספר ופתח קבוצה ללימוד מתקשים. הוא לא ראה בזה כהישג אישי ולא הפריז בכך, מה שהוביל לכך שהרבה אחרים שלא הכירוהו והיו הרבה כאלה – לשפוט אותו ולהשוות לאחיו האפס שעשה הרבה פחות מארן בחיים שלו אך הפריז על כך לכל מי שהסכים לשמוע. היא הייתה שם.

כעת ידעה למה רגליה הובילו אותה בדרך הזו. לא רחוק ממנה, ישב גדומנשטק על שטיח מרופט ואכל ארוחת ערב שהאנשים של אותו איזור דאגו לתת לו כל יום. לפי הריח שהגיע לאפה, היום זה היה חזה עוף ושעועית. אף אחד לא העז במיוחד לדבר איתו. לערפד היה קשה מאוד למצוא כאן עבודה שכן אף אחד לא סמך עליו. מה הוביל אותו לאיזור שלהם היה בגדר תעלומה.

הוא הרים את ראשו מהקערה ומיד ראה אותה. “יקירתי! איך עבר היום שלך?”

לורי ללא היסוס התיישבה לידו ודחפה לידיו לחמניה. “אתה הולך לקבל את אותו סיפור,” ענתה, “אתה עד כדי כך משועמם?”

“משועמם זו לא מילה גסה, אלא עיסוק הוגן,” אמר בעליצות.

לורי נאנחה והרצינה, “אנשים קקות לארן. הייתי מקרמלת אותם אם ארן לא עצר בי”

“תיזהרי עם השפה שלך יקירתי,” גדומנשטק לעס בהתלהבות את הלחמניה שבפיו, “אני לא רוצה לדווח לאמא שלך על זה. היא תתאכזב מאוד.”

לורי השתתקה מיד. “תגיד לה שאני אוהבת אותה,” קולה הצטרד סביב המשפט, “ושעוד מעט אבוא לשחרר אותה.”

גדומנשטק הינהן, “המסר הרגיל, אם כן.” הוא עצם את עיניו והצמיד את ידיו לרקותיו לכמה דקות. כמו לערפדים אחרים, גדומנשטק היה בעל יכולת טלפתיה עם מקורביו. לפי הסיפורים שלו – אמה, שעבדה בבית החולים, הצילה לפני שנים רבות את חייו והם נשארו חברים טובים.

“אתה בטוח שאתה לא אבא שלי?” היא שאלה שוב פעם את אותה שאלה.

גדומנשטק פקח את עיניו, “אותה תשובה לאותה שאלה, יקירתי. לא.”

“אני די שמחה,” העירה לורי, “אני מחבבת אותך ולא הייתי רוצה להרוג אותך.”

“אם כך, גם אני שמח שאני לא אבא שלך,” ענה. “אמא שלך מוסרת שהיא אוהבת אותך בחזרה.”

חלק מלורי הטיל ספק בכל הסיפורים של הערפד ועם היכולת שלו לתקשר עם אמה. עבר זמן עד שהערפד הוכיח לה שאמה אכן עונה לה. זה לקח כמה שנים טובות עמוסות בשאלות שונות עד שלקחה אותו ברצינות. השיער הלבן והמדובלל שלו, הפנים הרזות והמצמררות שלו שהביעו כמעט יותר ממה שיכלו להכיל והיכולת שלו להתרוצץ כמו ילד ולפטפט בחופשיות הפכו אותו לתוספת מוזרה ומטורפת לקהילה שלהם.

“בנוגע לארן לא הייתי דואג,” המשיך הערפד, “הוא ילד חזק ורגיש. לא חייבים להיות קשים כמו סטורם כדי להיות חזקים. יש בעיה אחרת ילדתי, בנוגע אליה אני מודאג. הערפדים הם לא טיפשים, מנהיגים כמו סטורם אהובים עליהם במיוחד שכן האדם כריזמטי אבל לא בדיוק האבן צור הכי מחודדת שיש, אם את מבינה למה אני מתכוון.”

לורי הנהנה. כדי להיות המנהיג צריך לקבל את הציון הכי גבוה. באותה תקופה סטורם קיבל את הציון הכי גבוה שגם הוא לא היה מלא. לפי הרכילות של אחיות גרינדאוט, סטורם קיבל את כל הנקודות על כריזמה ויכולת הובלה. בנוגע לניהול קהילה ואירועים רגישים, סטורם קיבל רק שליש מהנקודות. וכפי שאחיות גרינדאוט אהבו לציין בכל פעם, סטורם לא נהיה נחמד עם השנים. ההחלטות שלו לא היו בהכרח רציונליות אך בזכות הכריזמה והכוח שלו הקהילה הרגישה מוגנת. עם מנהיג כזה עם ותק של מעל שישים שנה. טקס החלפת המנהיג למנהיג חדש, קטן ושברירי למראה היה אירוע שגרם לרבים לחשוש.

“ארן יהיה מנהיג מסוג אחר,” אמר גדומנשטק, “והערפדים לא יאהבו את זה.”

“שהוא ינסה לשפר את המצב אצל אנשי הקהילה שלו ויעמוד לצידם במקום להתחנף לממשלה של הערפדים ולהשקיע זמן בבדיחות פרטיות?” לורי גילגלה עיניים.

“הם ינסו משהו,” אמר, “אני כבר הזהרתי את כולם בשכונה ושיחדתי את אחיות גרינדאוט לפזר את הידיעה בתמורה למידע עסיסי ממני על תורת המקלחת והאכילה של הערפדים.”

לורי אחזה בידו שעדיין עם הלחמניה, עוצרת ממנו לקחת עוד ביס. “אתה תהיה שם גם כן, נכון? יש שם מקומות בהם לא אוכל ללוות אותו”

“זו סכנה נוראית בשבילי ובשביל ארן,” אמר בקול עדין, הוא ליטף את זרועה עד שויתרה ועזבה את ידו.

ברקע הפעמונים צילצלו מרחוק. “אני צריכה ללכת,” אמרה לורי, “בבקשה תחשוב על זה מחדש.”

הערפד רק הרכין את ראשו בשתיקה. לורי קמה ופתחה בריצה על מנת להספיק את שעת העוצר.

 

קרצח

 

ארכני נכנס למשרד שלי ללא הודעה מראש. כבר התחלתי לתכנן איך אני משכנע את כולם בועידה להוריד את ראשו מאוחר יותר. אין כמו דמוקרטיה.

“הטקס של החלפת מנהיגים יתרחש בעוד חצי שעה,” אמר ארכני.

ידעתי שהיה משהו מעצבן לעשות היום. “כן, אני זוכר. הם בחרו באיזה חלשלוש עם קול גבוה,” צחקתי. זו היתה בדיחה טובה. אני מודה הייתי מעט עצוב שסטורם עוזב, הוא היה בובה טובה, גם בתור ילד היה קל לתפעל אותו. “ובכן, מה הבעיה?”

“אדוני,” ציין ארכני, “זה הילד שקיבל ציון מושלם על המבחנים.”

שמעתי על זה עוד מקודם. כולנו עברנו על המבחן המקורמל הזה עשרות פעמים והילד צדק בכל תשובה. כולל השאלות שבדקו רמת סיכון לנו. לילד הזה יש פוטנציאל להרוס אותנו. ארכני לא היה צריך לדעת עד כמה זה הלחיץ אותי. הגיע הזמן להלחיץ אותו קצת. למזלי, אני טוב בזה מאוד.

“אתה חושב שאין לנו סיכוי מול ילד קטן?” הרעמתי בקולי, הפכתי את עיני לאדומות וסגרתי את הספר שבו אחזתי ברעש.

ארכני שתק. בחירה נבונה. אבל אני עדיין הולך לשכנע אותם להרוג אותו, איכשהו.

קורנילינג שישבה בכורסה שבפינת החדר העבירה עוד עמוד בספרה, מרותקת. “אנחנו מודעים לכל זה,” אמרה קורנילינג, קולה רגוע כמו מים בנהר, “הילד לא לבד. כיוון שהוא זקוק להם כמו שהם זקוקים לו, הם יהיו מאחוריו.”

טעם נורא מילא את פי, שמתי לב בזעזוע מסוים שכססתי את הציפורן של האגודל שלי. הפעם האחרונה שעשיתי את זה היה כאשר חיכיתי שאישתי לעתיד תספיק לומר לי ‘כן’ כדי שאוכל לשחרר אותה במהירות מכלוב האריות. דרכים זריזות לקבל אישורים. הוצאתי מיד את הציפורן והעברתי את ידי בשערי.

“אולי נכניס את הילד לכלוב אריות,” הצעתי, “הוא ימות ואז הבעיה תמות אתו.”

“דמוקרטיה,” העירה קורנילינג והרימה גבה אדוקה וגבוהה. בזווית החיצונית של הגבה היה קעקוע של ורד אדום. אולי פשוט אוציא הרמות גבות מחוץ לחוק, וגם את הדמוקרטיה.

“כן, נכון,” נאנחתי ביאוש. האנשים האלו חייבים להרוס לי את היום. אנושיים. כאשר החללית הראשונה נחתה פה לפני חמש מאות שנה, לאחר שנשאבו דרך החור השחור שיצרנו, לא תיארתי שהתוכנית שלנו להשתמש באנושיים כמגן בפני התקפה של כדור הארץ – תהיה כל כך הפכפכה. מהתמונה שארכני נתן לי, הילד הזכיר לי קצת את אגנטר, זה שהכניס למוח של האנושיים שכדאי להם להתלכד רק כדי לעשות לי כאב ראש. מאז אותה תקופה הציבור שלנו ראה בהם כאנשים אינטלקטואלים ואפילו פוטנציאלים לזוגיות ולשיח. מזל שלפחות בזה טיפלתי.

“אל תתיאש כל כך מהר, קרצח. זה העולם שלנו, לא שלהם,” אמרה קורנילינג.

קמתי באנחה מהכיסא הנוח שלי, “טוב, בואו נתחיל עם הקרקס, עם מזל, אולי הילד הזה ישבור את המפרקת.”

 

העיתונאי – נצחTV

זה פרס להיות כאן היום, באמת. הצלחתי לקבל את המשימה לסקר את טקס החלפת הנהגה אצל האנושיים. היו עוד שרצו כמובן, מזל שהבוס חייב לי אחת. הגעתי מוקדם לבניין הממשלה, לבוש במיטב מחלצותיי. ברשותי מצלמה עובדת ועוד שלוש רזרביות. שיניים חדות ושני מרפקים מחודדים למקרה שאצטרך לפלס את הדרך שלי בנימוס או לנשוך איזה אנושי טעים. זה הולך להיות עסיסי.

ממשלת הערפדים ביום רגיל לא עושה עניין מטקס חילופי מנהיגות אצל האנושיים. זהו טקס קטן שהתרחש כל פעם שלאנושיים היה נמאס מהמנהיג או אם מישהו אחר קיבל ציון גבוה יותר במבחני פוטנציאל שהוסוו במבחנים רגילים של תלמידי בית ספר.

הפעם, הסיפור שונה. שנים עברו והקשר של סטורם עם הערפדים היה כל כך חזק שהקהילה האנושית לא העזה אפילו לחשוב על להחליף אותו. ואז הגיע ארן וטרף את הקלפים כאשר קיבל 100 במבחני הפוטנציאל. המנהיגים חייבים להיות צעירים כדי שיוכלו להמשיך בתפקיד להרבה שנים, זה היה אחד מהתנאים היחידים שהערפדים התנו לבחירת המנהיג.

אנחנו – נצחTV, נסקר את האירוע המיוחד שיקרה היום. הטקס יסוקר בלייב בעולם שלנו במקביל לכדור הארץ.

אנחנו מתחילים, השעה עכשיו היא שעתיים לתחילת היום, תשע בבוקר בעולם האנושי. האירוע מתקיים כעת באצטדיון שמחוץ לבית הממשלה. איתנו מאות אנושיים וערפדים. במגוון צבעים וריחות יחודיים, אתם יודעים למה אני מתכוון. מעל זמזומי השיחות, ניתן להרגיש כי האווירה מתוחה אצל האנושיים ששקטים יחסית לקבוצה של חיות-מתורבתות. אני יכול לראות אותם מהמקום שלי ליד הבמה. יושבים זקופים בכיסאותיהם ובוהים בבמה הריקה, חוץ משני כיסאות גבוהים וכורסא נוחה שלפי העיצוב שלה היא שייכת לקרצח האהוב שלנו. אני חוזר לאנושיים המודאגים שלנו ומאתר את המשפחה של המנהיג החדש והדגול של האנושיים. אני רוצה לדבר איתם קצת, ואולי גם לחשוף שיניים. אני מפלס את דרכי בקלות בין השורות, האנושיים מכווצים את רגליהם ומרכינים את ראשם כאשר אני עובר. בואו ננסה לעודד אותם! אולי גם להעלות חיוך על פניהם העגומים.

‘אדוני, האם תרצה-‘

‘לך ממני, מקורמל אחד’, אנושי שנראה בגיל ההתבגרות חוסם בחוצפה את המצלמה שלי. אני מזהה מיד את הפנים שלו.

‘אתה האח של המנהיג החדש’ אני אומר בעליצות. צריך לשמור על יחסים טובים עם האנושיים אפילו אם הם חמי מזג. ‘רוצה למסור משהו?’

הנער פותח את פיו, אני יכול לראות שיש לו מה לומר. אני מקרב אליו את המיקרופון ומקווה שזה לא יהיה ארוך מדי. לא משלמים לי על לסקר דברים של נער אנושי.

‘אל תאמר דבר, רייאן.’ יד חזקה דוחפת את המיקרופון ממנו. הילד קם מהכיסא ויוצא מאיזור הכיסאו.,גם אנושיים צריכים לאכול משהו אני מניח. לא מעניין.

אני מזיז את המצלמה וכעת אתם יכולים לראות את הגברת שישבה ליד הנער. היא לבושה בשמלה פשוטה בצבע תכלכל. שערה אסוף בפקעת ופניה מאופרות. היא לא שמחה שאני כאן, אבל זו בעיה שלה כי זה התפקיד שלי. 

‘שלום לך, אני מניח שאת אמא של ארן? יש לך כמה מילים להגיד?’

הגברת הסתכלה לצדדים, אני יכול לראות איך הגלגלים במוח האנושי שלה מסתובבים. לאט, אבל מסתובבים. היא בסוף מפשירה אלי ומסתכלת למצלמה: ‘ארן, אנחנו גאים כל כך שאתה נבחרת להיות המנהיג של הקהילה שלנו. אתה אוצר וזכיתי שאתה ילד שלי’

אני מוחה דמעה קטנה של התרגשות לחשיפה של האמא הגאה, אבל למעשה, זה קצת משעמם, אולי כדאי בכל זאת ללכת-

‘הי, מה אתם רוצים ממני?’ אני קורא בקול בזמן שגבר זקן עם קמטים עמוקים במצח וריח מצחין של ירקות אוחז במצלמה שלי ומכוון אותה לעצמו.

‘ארן! אתה מסוגל לזה!’

עוד ידיים משתלטות על המצלמה שלי.

‘כולנו מאחורייך ותומכים בך!’ שתי נשים שמנמנות נדחסו יחדיו לעדשת המצלמה שלי, זה לא היה נעים לי. קצת צפוף כאן… ‘סלחו לי’ הקול שיוצא ממני הוא ציפצוף. אני מוצא את עצמי מוקף בחיות האלה שמנסות להתנפל עלי. אני חושף את השיניים שלי באיום אבל זה לא מותיר עליהם רושם. כל אחד מהם רוצה לומר משהו למצלמה:

‘לך תייצג את הקהילה שלנו כמו שצריך’

‘אם אתה מפשל, אני אכשיל אותך בשיעור ספרות!’

‘שלוש קריאות הידד למנהיג החדש!’

השאגות שלהם מציפות את האוזניים שלי. זה מפחיד.

למזלי, קולה של מנהלת הטקס, קורנילינג היפיפיה, מהדהד ברחבי האצטדיון: ‘ערפדים ואנושיים יקרים, אנא התיישבו במקומותיכם, הטקס הולך להתחיל’.

אני מקשיב לעצתה וחוזר לעמדתי בסמוך לבמה. המצלמה שלי אוהבת את הלבוש החדשני של קורנילינג, שמלת שני חלקים לבנה שמדגישה את עור הקינמון המשיי שלה. אמרלדה שמסקרת מהצד השני, בטוח תפרט לכם על הגאונות שבתלבושת כך שאשאיר את זה לה. רק אציין שראיתי את אותה תלבושת בשער של עיתון ‘סלבזי’.

אחרי שקורנילינג מסיימת עם המילים היפות ומכבדת את כולם בנוכחותה המרהיבה, עולים לבמה שלושה אנשים. הראשון הוא בחור גבוה ובעל חזות מרשימה ושרירית. ראשו הקירח מבהיק מחוכמה פנימית וזקנו השחור מחודד כסכין. עיניו להוטות בעודו צועד בצעדים מלכותיים על הבמה ומתיישב באיטיות עצלה ורבת רושם על הכורסא. שם ברוב רושם ופאר הוא משלב את רגליו באלגנטיות בלתי נלאית. זהו קרצח, מנהיג ממשלת הערפדים כבר שבע מאות שנה. אנחנו אוהבים אותו, הוא ערפד לעניין. רק תקשיבו למחיאות ציפורניים ולשריקות כאן צופים יקרים. אחריו צועד סטורם, גבר מסוקס בשנות השישים לחייו. הוא בהחלט מה שאנושיים יכנו: מלח הארץ, או אצלנו – שן מחודדת, רק שאין לו כמובן, חה־חה. פניו רציניות וגסות כאדם שעבר קרבות בחייו, אין ספק שזו תוצאה של שישים שנה כמנהיג של האנושיים! הוא קד לקרצח – שמניד בחינניות בראשו  – ואז צונח על הכיסא הגבוה הסמוך, כאיש מעשה שאין לו זמן להשתטות. שניהם ממלמלים כמה מילים ואני תופס אותם מחייכים אחד לשני, ערמומיים. קורנילינג נאלצת לקרוא מספר פעמים לילד שהולך להיות המנהיג החדש. כולם מוחאים כפיים בנימוס כאשר ארן נכנס לבמה בעיכוב של עשרים שניות. השיער שלו דבוק למצחו בזיעת פחד מהתפקיד החדש שהולך ליפול עליו. הילדותיות שבו בקונפליקט הדוק עם המנהיג הדגול הפוטנציאלי שבתוכו. הוא צועד במהירות וללא שום קלאס לעבר כיסאו ולוקחות לו כמה רגעים לטפס על הכיסא הגבוה. כן, המנהיג החדש לא גבוה במיוחד. אני יכול לראות איך העיניים שלו מתזזות ועוברות מקרצח לסטורם ומשם לקהל האוהד. האנשים שלו קוראים בקול את שמו. הילד מזדקף בכיסאו ועוטה על פניו הבעה רשמית. לפחות הוא לא נראה כאילו הוא הולך להקיא. חה־חה.

אני רואה איך שלושתם מחליפים כמה מילים. קרצח לוחץ את ידו של ארן בחיבה ואפילו סטורם הקשוח טופח על כתפו בחברות. הנה, הם צוחקים. כמה נפלא. קורנילינג מעבירה לסטורם את הקסדה האגדית של האנושי הראשון מספינת החלל. סטורם מעניק אותה לארן שמניף אותה למעלה עד כמה שזרועותיו הקצרות מגיעות. כולם מריעים ומוחאים כפיים, בהחלט מרגש. יש לאנושיים מנהיג חדש. קורנילינג מברכת את ארן ומזמינה אותו לביקור ראשון בבניין הממשלה. מקום שלאף אנושי מותר להיכנס סתם. זו בהחלט פריבילגיה. הטקס מסתיים ואנשים מתחילים לעזוב. אולי זה היה אירוע של חצי שעה, אבל הם זכו לראות את קורנילינג המהממת ולנשנש מהאוכל שסיפקה הממשלה בחינם. איזה אירוע חינני. הרבה עוזבים אך לא אנוכי, שכן האירוע עדיין לא הסתיים. קיבלתי אישור מיוחד ללוות את הקבוצה המכובדת בסיור שלהם. כאן אפסיק לברבר ולשגע לכם את המוח ואעשה את עבודתי מהימנה. לסקר.

הקבוצה שנותנת ליווי לארן, המנהיג החדש של האנושיים, הם סטורם וקרצח בתוספת נפלאה של קורנילינג (ששולחת לי מבט זועף, כדאי שאפסיק לכוון אליה את המצלמה). עוד תוספת מיוחדת מגיעה בנערה צעירה שנראית בגילו של המנהיג החדש. אני לא בטוח אם היא אנושית או ערפדה. אני משוכנע שהיא אנושית שכן ראיתי את ארן הצעיר מתווכח עם השומרים בכניסה ומתעקש על להכניס אותה יחד אתו. היא נראית יפה יחסית לאנושית למרות הלבוש המאוד לא מכבד אותו היא לובשת: טוניקה כחולה ומכנסיים בצבע לא מזוהה. מהשיחה שמתרחשת אני מבין ששמה הוא לורי והיא חברתו של המנהיג החדש.

“תפסיק לצלם את השיחה שלנו” מורה קרצח, “אתה מוזמן להמשיך ללוות אותנו.”

אני מכבה את המצלמה. טוב, לפחות אספתי חומר טוב.

משום מקום, הנערה לורי, מתנשפת בכאב אוחזת בבטנה. אני קופץ בבהלה ומתרחק.

ארן ממהר לתמוך בה ועוזר לה להתיישר.

“מה יש לך?” שואל קרצח.

“זה קטע כזה,” לורי מתנשפת שוב פעם וכמעט גורמת למנהיג הדגול ליפול איתה. “אתה יודע, יש את הקטע הזה… שאישה עוברת כאשר לראשונה הביצית שלה מגי-“

“השירותים הם קומה מתחת, במסדרון הראשון שתראי מולך תפני ימינה,” אומר סטורם במהירות.

לורי מהנהנת ומדדה לכיוון אליו הצביע.

“מה הסיפור כאן? למה הרשאת לה ללכת לבד?” שואל קרצח, למרות קולו החברי והניצוץ החמים בעיניו הצרות, אני יכול לראות איך שריר בלחי שלו מקפץ, גורם גם לקצה השפה שלו להתעוות. לקחתי כמה צעדים אחורה ליתר ביטחון.

פניו של ארן נראות מבוהלות לרגע, הוא מחביא מאחורי גבו את ידיו שרעדו ללא שליטה. תסמכו עלי, אני טוב בניתוחים כאלה. אני עיתונאי, לכל הניבים המקורמלים.

“זה קטע אנושי כזה,” הסביר ארן, “אתה לא רוצה להיות שם כשזה קורה.”

קרצח מסתכל על ארן ואז על סטורם בחשד. “אני מבין,” הוא אומר באיטיות.

“בבקשה תמשיכו את הסיור. אשמח לראות את איזור בו כל האקשן מתרחש,” אומר ארן.

אני חייב להוריד את הכובע מול המנהיג הזה, שכבר החל לתת הוראות. קרצח לא נראה כאילו הוא מתלהב במיוחד. הם ממשיכים בסיור ומדי פעם פולטים איזה משפט. נההה, זה נהיה משעמם. יש סיכויי שנשארו עדיין עוד נישנושים בחוץ. אלך לבדוק.

 

 

ארן

אני לא מאמין שזה עבד! לורי הצליחה להתפצל מהקבוצה שלנו. קרצח וסטורם עדיין מדברים מעל הראש שלי, קשה לי מעט להתרכז בשיחה שלהם. אני עדיין מנסה לעכל. זה קרה כל כך מהר: הייתה דקה בה חיכיתי לבד לסימן שלי להיכנס לבמה. שני ערפדים הטיחו אותי בקיר וקירבו את הניבים שלהם לגרוני. עוד לפני שהספקתי לצעוק לעזרה, ריינון הגיע משום מקום והעיף אותם ממני.

“קבוצת מקורמלים מסריחים,” קילל בעודו אוחז בקולר של אחד מהם ומנגיש את הפנים של השני בקיר.

זה הרגיש סוריאליסטי, אחי הבריון מציל אותי מערפדים. אחד מהם הצליח לנשוך את ריינון וזה העיר אותי. הדם היה בהחלט אמיתי. אני גרוע בלחימה אבל אין סיכוי שריינון יוכל להילחם בהם לבד. שתי ידים אחזו בכתפיי, “אני אטפל בזה, ארן, תעלה לבמה” אמר קול מוכר ודחף אותי מיד לבמה המוארת. אני לא יודע מי זה היה אבל אני זוכר רמז לשיער לבן מדובלל וריח של שעועית וחזה עוף.

אני מודה שלא ציפיתי לאהדה מהאנשים שלי. רובם לא מחבבים אותי. קשה לי להאשים אותם, יש לי הרבה מה להוכיח, אני רק ארבע עשרה אחרי הכל. ועדיין, הם הגיעו והריעו. זו הולכת להיות תקופה מורכבת, הערפדים ינסו עוד תחבולות להפטר ממני, אני משוכנע שזו לא הפעם האחרונה שדבר כזה יקרה. במקביל, האנושיים יצטרכו להתרגל למעבר למנהיג חדש.

קרצח שואל אותי שאלה מטופשת בנוגע לשיעורי בית ולימודים בבית ספר. הוא קורא לי ‘מנהיג מדופלם’. סטורם צוחק, פורע את ראשי ותולש לי שערות. זה כואב, אבל כבר לא אכפת לי. הם לא מזיזים לי את קצה האגודל המקורמל. יש לי קהילה שלמה מאחוריי.