עקורים

הם יצאו בערוב היום. שני בחורים שדופים, קירחים, עטויי סחבות. דווירד הגבוה וזן הנמוך, בשנות השלושים לחייהם נראו כזוג זקנים תימהוניים. הם צעדו בשתיקה, השאירו מאחוריהם את בתי הכפר שנראו כמלכודות עכברים מחלידות, זרועות בשטח הפקר. כשהגיעו לסבך היער האדום נשימותיהם נמהלו באוויר הלח של שלהי ספטמבר. 

“שרק לא ישיגו אותנו חיות הפרא…” מלמל זן.

“אל תדאג,” אמר דווירד, “גם החיות המסוכנות ביותר מזהות אם אתה בא בשלום.”

“חוץ מהחזירים,” מלמל זן והביט סביבו בחשד. “להם אין אלוהים.”

דווירד חשש מחזרתו הסוערת של החורף וממה שיעולל לקהילת הכפר. החורף הקודם התעלה על תחזיותיו הקודרות ביותר. השמיים המטירו עליהם משקעים שאיימו להחריב את כל צורת החיים שבנו. עצים נשברו, גגות עפו, ילדים נרטבו במיטותיהם ובקתות העץ ומבני הקבע הוצפו. מעט המזון נרטב ויצא מכלל שימוש, חיות המשק קפאו למוות והגידולים נרמסו תחת ערמות שלג גבוהות. אנשי הכפר עוד היו חלושים ורגישים עם השלמת תהליך חשיפתם, ולא הצליחו לגייס כוחות להתמודד עם איתני הטבע. דווירד עודד אותם לצאת, לפלס דרכים בשלג, לסתום גגות ופרצות, לפנות גזעי עצים ולאחסן מחדש מוצרי מזון. מספר גברים הצטרפו אליו. נערים ונערות שפינו את גוויות התרנגולות והאווזים מהשטח, גילו את הפרה “מומי” מוטלת מתה לצד עגלתה, שנולדה עם שלוש רגליים בלבד וריסים לבנים לעיניה.

עם בוא הקיץ, בראותו את אנשי הכפר מתאוששים מחודשי החורף הקרים ונאספים אל האגם כלהקת ציפורים נודדות אל מעוזי החום, רוח חדשה פיעמה בו. אנחנו לא יכולים לנדוד, חשב, אך בקרוב נבקר בעיר ונשפר את תנאי מחייתנו. בביקוריו התכופים עם זן ראה את עיר הרפאים קמה מתרדמתה ומקיצה אל החיים. הבניינים שופצו ונצבעו, מדרכות שוחזרו והכבישים זופתו. שאון משאיות וטרקטורים הפריע לדממה הדקה שנפלה על מליוויל מאז הפיצוץ ההוא ששינה את הכול. הוא הכיר כל רחוב, כל בניין, כל דרך צדדית. פסע ביניהם וחקר את התמורות שנעשו בהם במהלך היום. לעתים, נמשכו העבודות גם בלילה והוא וזן היו מתחבאים ועוקבים אחר הנעשה. דווירד העריך שתוך חודשיים-שלושה מליוויל תאוכלס במלואה. הוא שם לב שכבר נתלו תמרורים ושלטי הדרכה שונים, ושהפסולת והררי החצץ פונו ברובם. זה קורה, חשב. הישועה. בחורף הבא הדברים כבר ייראו אחרת.

 

***

דווירד היה מסוג הבחורים שתמיד נכונים לעזור, דרוכים לקריאת מצוקה שתאפשר להם להפגין את חריצותם, את כישוריהם ואת טוב לבם. בבלורית שערו השופעת, שהשתפלה על מצחו בחינניות פופית, ובזוג עיניים ירוקות בורקות, שבה כל לב. הוא התנשא לגובה רב, ואף שאין זה מדרכם של בחורים גבוהים, מעט גמלוניים, להיות תזזיתיים, הוא בהחלט היה כזה. 

אשתו לטוביה התאהבה בו בדיוק הודות לתושייתו זו. הם למדו באותה כיתה, ובכל פעם שהמורה נתקלה בקושי טכני, היה דווירד נחפז להיחלץ לעזרתה. מתקן ידית דלת שנתלשה, מחליף סוללות לשעון ותולה אותו חזרה, מסדר חלון שנתקע, לוכד דבור שהתפרץ לכיתה. במסיבות הסיום הוא נשאר אחרי הלימודים לסייע לבנות את התפאורה, ערם כיסאות, גרר שולחנות, תלה, קשר, דפק מסמרים איפה שרק צריך. ובמופעים, כשהמיקרופון השמיע קולות צורמים, קפץ אל הבמה בחיוך מבויש. בטקס סיום השנה, כל המורים וגם מנהל בית הספר שאלו מה יעשו בלעדיו, אך הוא מעולם לא עזב. הוא המשיך לבקר בבית הספר, לטפח את גינות הירק ולסלק את העזובה שפשטה בחצרות. לטוביה כמעט שלא זכתה לראות את שכמו של בעלה בלי יד טופחת וקול שיספר לה כמה היא בת מזל.

וכך היא הרגישה ביום חתונתם, וכשעברו לבית משלהם בכפר, ליד בית הוריו, וכשציפו לבנם הבכור. במהלך חודשי ההיריון דווירד טרח סביבה, מילא אחר כל תשוקה והסכין למצבי רוחה המשתנים. רגע אחד היא ראתה בו המלאך הגואל שלה, ורגע אחר רטנה במרירות על נכונותו לעזוב אותה לבדה בבית ולסייע לכל דורש. 

“הם מנצלים אותך,” אמרה לו בארס. “ככה הם… חושבים רק על עצמם.” 

כשהרכין ראשו ומלמל שיחזור תוך זמן קצר, הזדקפה והכריזה, “אף אחד לא היה עושה את זה בשבילך, רק אתה מכשכש בזנב ומתייצב בכל פעם שקוראים לך.” 

אחר כך התייסרה על מילותיה והבטיחה לעצמה שלעולם לא תנהג בו כך שוב, אך ברגע שחזר ושקד לרצותה, הקשיחה את לבה והעמידה פני נעלבת כל כך, עד שבאמת מצאה עצמה פגועה עד עמקי נשמתה.

דווירד ספג את עלבונותיה ולא נטר לה על דבריה. הוא המתין בסבלנות שבנו ייוולד ושרוחה הטובה של אשתו תשוב אליה. בלילה, כששכב לישון לצדה וקול נחירותיה מילא את החדר, נשק על מצחה, הניח ידו על כרסה הבשלה והודה לאל שהנה, תכף יהפוך לאב. הוא חשב על לחיים תפוחות של תינוק, על ידיים זעירות מושטות, על מלמולים חד-הברתיים, ועל המילה “אבא”. איזו עריסה בנה לו! הכי יפה בכל הכפר, חשב בסיפוק. וכשיגדל, הוא ייתן לו את הכלים והם יבנו דברים יחד. 

דווירד היה נרגש כל כך שלא הצליח להירדם. בכל זאת, הוא נשאר במיטה לצד אשתו, ששכבה על גבה ברגליים מעט פסוקות כמו מפקירה את הריונה לרוח. ואז נשמע פיצוץ והבית רעד ואש גדולה האירה קוביות שחורות שעפו בשמיים כמו במשחק טיטנים. לטוביה התעוררה בבהלה, והוא מיד אסף אותה אל חיקו וליטף והרגיע, אך לבו פעם בעוצמה. הוא הבין, הוא ידע. כשהביטו בחלון על הענן הסגול הבוער שהתעבה בשמיים ומתוכו זינק מפרש לבן באוויר כמו השתחררו רוחות רפאים מתוך מדורה גדולה, הוא אמר לה, “זה הכור, משהו נורא קרה. הם בטח צריכים שם אנשים…”

“אם ירצו יתקשרו,” אמרה בחצי היסטריה. “מה אתה ממהר להציל את העולם…?”

דווירד הרים את אפרכסת הטלפון, “הקו מנותק.” היא נחרדה. “הכי פשוט שאסע לשם… אם כולם יחשבו שזה לא העניין שלהם, מי יעזור?” 

זו הייתה הסיסמה שלו, והיא ידעה שזה אבוד. הוא ייסע. ובכל זאת, הניחה לרוגזה והתחננה אליו שיישאר עמה. 

“אני לא יכול,” אמר לה תוך כדי התארגנות. “אני מוכרח ללכת, בשביל כולם, בשבילו…” ליטף את בטנה. “אבל אני אחזור הכי מהר שאוכל, אני מבטיח.”

הוא נסע לכיוון הכור הבוער, עבר מחסום אחר מחסום, עד שהגיע למחנה שהוקם מספר קילומטרים מאתר האסון. עד מהרה התמלא המחנה בכבאים נוספים, את חלקם הכיר היטב משירותו, חיילים ועובדי תשתיות אחרים שהוזעקו למקום. הם עברו תדריך קצרצר, לבשו בגדי עבודה קלים, כיסו את פיהם במסכות והלכו להיאבק בשריפה הרעילה. 

דווירד הקדיש את כל כולו למשימה שלפניו. המראה של מאות הכבאים החלוצים שעבדו לצדו דרבן אותו. מספרם הרב של הכבאים שלקו במחלת הקרינה ופונו מהאתר לא השפיע על רוח הקרב שטלטלה כל חשש. הוא התייחס לצמד המילים “משימה לאומית” בחרדת קודש והסכים לצאת להפסקה ולהחליף משמרות רק כאשר משכו אותו מפקדיו מהאתר. 

“אם תמשיך כך,” אמר לו יונסון, כבאי שעבד לצדו, “תמות עוד היום.” אבל היה זה יונסון שפונה כשעתיים לאחר מכן במצב אנוש לבית החולים בארנשט, ומשם לבית החולים המיוחד למחלות קרינה בבירה, שם מת מחשיפה לרמת קרינה קטלנית. באותו יום נקבע מותם של יותר משמונה מאות כבאים. למחרת, הצטרפו לדווירד ולקומץ הכבאים ששרדו את היום הראשון, יותר מאלפיים כבאים נוספים. 

במשך שבוע היה דווירד קם בבוקר, במחנה, אוכל ארוחת בוקר ונוסע עם קבוצת הכבאים אל הכור הבוער. לעתים ויתר, בלי שאף אחד ידע, על ההפסקות שנקצבו לו מטעמי ביטחון, והמשיך לעבוד במרץ. בצהריים הפסיקו כולם את העבודה ואכלו בסמוך לאתר את הארוחה שהוגשה להם בכלים מיוחדים. את הכלים ניקו היטב ומסרו לקבורה במקום מרוחק. כמו הכלים, גם מאות הכבאים שמתו בכל יום נקברו בקבר אחים עמוק מאוד, עשוי מבטון מיוחד ומבודד. דין אחד לכלים ולאנשים. ובעצם, גם האנשים היו רק כלים בשירות הכור. והכור, את מי הוא משרת? הרהר דווירד. 

אבל הוא סילק מחשבות אלה מראשו. בכל לבו האמין בעיקרון של המדינה מעל לכול, האמין כי ללא מדינה בני האדם היו מופקרים לגורלם ואיש היה קם על אחיו. האמין שצריך להגן על הלאום, כי מה אנחנו לולא רגש האחריות, השותפות והאהבה למדינה שמלכדים אותנו?

יום יום חזר למחנה ללא האנשים שעמם יצא. בערבים היה כה מותש שלא עמד בו כוחו אפילו לתהות אם הפך כבר לאב. כעבור חמישה שבועות, כשדווירד סיים לאכול את ארוחת הבוקר שלו והתכונן לצאת אל האתר, הגיע קצין מיוחד, הודה לו על תרומתו יוצאת הדופן ועל שירותו המסור, והודיע לו כי הוא משוחרר מתפקידו. הוא הסביר לו שלפי המדידה האחרונה, כמות הרנטגן שלו גבוהה מדי וכי גופו ספג הרבה יותר מדי קרינה. פלא שהוא חי. 

“ככבאי שהגיע לכור עם קבוצת הכבאים הראשונה והמשיך בעבודתו מדי יום ויום עד כה, אנו שמחים וגאים להעניק לך אות גבורה על פועלך ומקווים שתמשיך בדרכך המבורכת,” דקלם הקצין, הצדיע ושלח אותו לדרכו. 

דווירד חש בעיניהם של הכבאים האחרים נעוצות בגבו שעה שעלה על האוטובוס שיסיע אותו אל מחוץ למחנה. לאן ילך? נאמר לו כי הכפר שלו פונה מתושביו, וכי אשתו שוהה אצל דודתה בעיר קסנאו, המרוחקת מאזור הכור כ-120 קילומטרים. הכניסה לאזור הכפרים אסורה. דווירד צחק לעצמו במרירות, לכור יכולתי להיכנס, אך לביתי שבכפר אני אסור. 

במשך כל הנסיעה ישן. גופו נסחב אחריו כמו שק מפויח של הלך נודד. הצריבה בעיניו המשיכה לייסרו גם בחלומותיו. פעם הניחו גחלים לוחשות על עיניו ופעם הטביעו עליהן טבעת רותחת. לעתים התעורר בבהלה, משוכנע כי נחש מכיש אותו בתוך עינו. הוא תהה מדוע הסקרנות על הולדת בנו אינה מביסה את רצונו להימלט מחייו.

אך תחושות אלו נעלמו כשעלה במדרגות ועמד על מפתן ביתה של הדודה. ריח חמצמץ עמד באוויר הדחוס של חדר המדרגות האפלולי. דווירד נשם עמוק וצלצל בפעמון הדלת. כיסא חורק, חילופי דברים מהירים, טפיפות רגליים קרבות, ואז נפתח הפתח אל העולם החדש שבו היה שוב דווירד. או כך לפחות חשב.

הדבר הראשון שתפס את עיניו היה עיניה של אשתו. צבען התכול הצלול הפך אפרפר עכור. גם עור פניה התקשח. הבעת פניה, הגם שחייכה אליו, הייתה בה נחרצות-מה שלא הכיר. כשניגש לבנו נשא אליו התינוק את עיניו ודווירד קפא על מקומו. 

עיניו היו שקופות. לא כחלחלות בהירות, לא אפורות בורקות, כי אם שקופות ממש. דווירד חשש פן מילותיו הראשונות כלפי בנו יהיו מילים של ביקורת, על כן שתק. לטוביה עמדה לצדו והנהנה חרישית. 

“יש עוד דבר…” לחשה. “לא עכשיו,” רמזה בעיניה לכיוון הדודה. דווירד ניגש אל התינוק להרימו, אך לטוביה מיד עצרה אותו. הוא נסוג, מבוהל-משהו, כאב עז עבר בראשו.

“בוא,” אמרה לטוביה, “נלך לחדר, סארן עייף. אה כן, קראתי לו סארן.”

דווירד הנהן אל הדודה שקפצה את פיה בחמיצות וכינסה את סנטרה המחודד אל שקע גרונה הדקיק, והלך בעקבותיה של לטוביה במסדרון הקצר. הם נכנסו לחדר חום עגמומי שכלל מיטת יחיד ולצדה מצעים מגובבים. 

“אין לו עריסה…” לחש בכאב. 

לטוביה מיהרה לסגור אחריהם את הדלת. “משהו לא רגיל בתינוק שלנו,” לחשה. “הוא… הוא שקוף.”

“כן…” אמר דווירד, “העיניים שלו… הוא עיוור?”

“לא,” לטוביה שפשפה בידה את עינה. “אבל זה לא רק העיניים.”

דווירד הביט בה בשאלה והיא החלה להפשיט את התינוק. “שים לב לדלת, אני לא רוצה שדודה פרגה תדע מזה.”

“תדע ממה?” תמה דווירד.

כשראה את גופו העירום של בנו התחלף התימהון בזעזוע עמוק. הוא אחז במסעד המיטה פעור עיניים. לבו של סארן פעם במהירות לנגד עיניו, חשוף, אדום ונוצץ כמו סוכרייה של חג. לטוביה לחצה את ידו בשקט ואחר כך חיבקה אותו חזק. כשיצא לשרת את מדינתו הוא נראה חסון ובוטח, ועתה חזר כה שברירי וגרום, פניו מוכתמות ועיניו שקועות. זה הצל של דווירד… חשבה, וגם אני התקלפתי מעצמי. ומה אנחנו עכשיו? משפחת רפאים שכזאת.  

“אנחנו יחד, וזה מה שחשוב, נתמודד עם הכול,” דווירד חיבק את לטוביה חזק, ריח גופו לא היה מוכר לה. “את נפלאה ויצא לנו הילד הכי יפה בעולם.”  

סארן שב ובעט ברגליו הקטנות באוויר והשקיפות בעיניו מבצבצת מבין עפעפיו. דווירד ניגש אליו וליטף את אצבעותיו הקטנות ברוך, אחר כך ליטף את לחייו ואת ראשו ואז רכן ונשק לו על מצחו. אהבה גדולה פרצה ממנו והוא נשבע בלבו שיגן על בנו בחייו, שיעשה הכול למענו.

בלילה, כשעמד מול המראה בחדר המקלחת, הזדעזע לגלות כי גם בעיניו הירוקות נתפשטה עמימות משונה, כמו ננשף לתוכה ריכוז של אדים ולא פג. סביב צווארו בלטו עתה קילופים, פיסות עור רופפות, עדות למתקפות הגירוד הבלתי נשלטות שהלכו וגברו ביממה האחרונה. מה קורה לי? הוא מישש את הפצעים האדומים בלחייו ואחר חיכך אצבעותיו באניצי שערו הקשי. הוא גולח טרם הכניסה לכור, ומאז שערו לא צימח כשהיה. הוא לא זיהה את האיש שראה במראה, נראה שהזדקן בעשר שנים לפחות.

הוא ניגש אל חדר השינה ומצא אותו שוכב על גבו לצד אמו ועיניו פקוחות. אימה אחזה בו. הוא חשב כי אולי מת בשנתו, אך כשהתקרב ראה את נצנוץ עיניו באפלולית. בהשגיחו בו, החל סארן לזוע וידיו נעו לקראתו. דווירד נשם לרווחה ונשא את בנו, אימץ אותו קרוב אל לבו, התהלך עמו בחדר, ליטף את ראשו הקטן ונשק לו. 

“מה אתה עושה?” שמע לפתע את קולה של לטוביה, צונן ומתכתי. 

דווירד הסתובב מיד. “אני לא נרדם…” אמר.

“גם אני לא,” אמרה לטוביה. “שורפות לי העיניים, שורף לי הלב.”

“את חולמת?” שאל דווירד בהיסוס.

“כל הזמן,” הודתה לטוביה. “חלומות מוזרים, מאז הפיצוץ. חלומות של…”

“אש,” השלים דווירד.

“כן,” היא הביטה בו כמו רואה אותו לראשונה. “חלומות של אש.”

למחרת הם עטפו את סארן היטב ויצאו לדרך. הם השתהו בחדר המדרגות החשוך, לטוביה נשאה את סארן במעין אוהל הנקה שדווירד קשר אל גופה כדי להסתירו מעין הציבור. לטוביה משכה את הכובע על עיניו של סארן וכיסתה אותו גם ברדיד. הם הביטו זה בזה, נשמו עמוק ויצאו את פתח הבניין. 

ברגע שיצאו, סארן התעורר לחיים. לטוביה רכנה אליו. “הוא מחייך,” אמרה וחיוכה הקל הזכיר לדווירד את ימיהם הטובים. הוא הנהן וניסה לגרש את הבעתה הגדולה שאחזה בו. בתחנת הרכבת התברר שכל הקווים לעיר מליוויל הושבתו. “אתה בטח צוחק עליי,” אמר מוכר הכרטיסים. “אתה במשימת התאבדות או מה?”

דווירד הביט אל תוך עיניו. “אני כבאי,” אמר. “ואשתי מהנדסת בכור. אנחנו חייבים להגיע לשם.”

“והתינוק,” החווה המוכר על לטוביה, שעמדה לא רחוק, “אה, הוא בטח המהנדס הראשי…”

“יאספו אותו מאיתנו בפתח האזור האסור אל ברטן. בבקשה, אנחנו עובדים חיוניים, זה צו המולדת.”

“יש אוטובוסים מיוחדים למגויסים ול’חיוניים’. אף אחד לא שולח כבאים בתחבורה ציבורית, חבוב. חוץ מזה, הרכבות לא נשלחות לאזור, כי לא יוכלו לחזור משם עם כל הקרינה… תשאל את אשתך המהנדסת, היא תסביר לך.”

הם פנו אל הכביש הראשי. דווירד ניסה לעצור טרמפים, אך איש לא עצר. לבסוף ביקש מלטוביה שתשב על ספסל ליד מרכז הקניות ויצא לכיוון הרחוב הסמוך. כעבור כשעה חזר וסימן לה לבוא אחריו. סארן בכה והיא חשפה אותו לאוויר העולם כדי שיתאוורר קצת. 

“תצמידי אותו אלייך, שבשום אופן לא יראו את העיניים שלו,” אמר דווירד בלהט. “מצאתי לנו טרמפ.”

הטרמפ היה בחור צעיר משופם ודקיק שהמתין ליד מכונית כחולה, מחלידה וחבוטה. דווירד הניד אליו את ראשו. הוא שילם לו סכום של שלוש משכורות. למעשה, נתן את כל מה שהיה לו כדי שיסיע אותם קרוב לאזור הכפרים. הנהג הזכיר לו שהוא לא מתכוון להיכנס לכפרים עצמם, הוא לא לגמרי ‘דפק את המוח’, ודווירד אמר לו, “זה בסדר, גם כך לא יאשרו לך. אני אגיד לך איפה לעצור.”

ככל שהתקרבו לאזור מליוויל, כך הידלדלה נוכחותם של אנשים וסימני חיים. הם סירבו להאמין למראה עיניהם. ענן לבן וכבד רבץ, סמיך ויציב, מעל דרכים שוממות. דווירד כיוון את הנהג לדרכי עפר צדדיות, וכשראו את גלגל הענק של פארק השעשועים של מליוויל באופק, אמר דווירד, “אתה יכול לעצור.” 

לטוביה הביטה בו בזעזוע. “אנחנו עדיין רחוקים,” קראה. 

סארן התעורר והחל לזוע. כף רגלו לחצה על צלעותיה, לטוביה מיהרה לחלץ את רגלו ושינתה את אחיזתה בו. ממראת הרכב הבחין הנהג בנצנוץ עיניו השקופות של התינוק. לטוביה פגשה את מבטו ההמום במראה ומיד הצמידה אליה את פניו של סארן.

“אני לא יודע מממה אתם… רק תצאו מהרכב שלי,” גמגם הנהג כמי שכפאו השד וסקר את עיניהם העכורות כמו נחתה עליו לפתע איזו תובנה מרעישה. הם מיהרו לצאת והוא לחץ על דוושת הגז ונעלם בתוך ענן אבק שהתמזג עם הענן הרדיואקטיבי.  

עתה היה עליהם לצעוד אל הכפר שלהם. דווירד הכיר את האזור היטב, ועל כן הצליח לעקוף את המחסומים שהוצבו בדרכים הראשיות ולחמוק מעיני השוטרים והחיילים שהשגיחו על כל תחום ברדיוס של כארבעים קילומטרים מן הכור. הם השתוממו לגלות שכפרים שלמים נעלמו כלא היו, גולחו מעל פני האדמה. רק תלוליות וחלקי מתכת של מכוניות קבורות למחצה העידו כי היו פה פעם חיים. 

“תראה, סארן,” אמר דווירד, “אנחנו חוזרים הביתה.”

 

***

כעת, בפאתי העיר, שמונה שנים מאז שחזרו ‘השקופים’ לביתם, דווירד וזן התבוננו זה בזה חרישית. זן נשם עמוק, דווירד זקף קומה. הם נכנסו דרך מחסום התיל הקרוע, חלפו על פני התמרור שהורה סכנה, גולגולת ואיקס. “זהירות,” לחש דווירד, “חומרים רעילים נכנסים לעיר.” וזן גיחך בעצבנות. הם פסעו לכיוון מרכז. דווירד אמר שאם יש משהו פתוח עכשיו, זה יהיה שם, במרכז המסחרי שבסמיכות לו החל לפעול אזור הבילוי והפנאי של מליוויל המתחדשת. ככל שנכנסו לתוככי העיר והתהלכו בין אנשים, שחה קומתם והורכן ראשם. אך האנשים שנקרו בדרכם נראו טרודים בענייניהם ולא נתנו לבם אליהם.

למרות התמורות הרבות שחלו בה, מליוויל שזכרו לא שבה לימי זוהרה. רחוק מזה. הם לא היו האביונים היחידים. ברחובות התהלכו תושבים שניכר כי המזל לא האיר להם פנים. רבים התניידו בעזרת קביים, אימהות נראו דאוגות וכחושות, גברים התהלכו בארשת מיוסרת, זעופה או חולמנית וגירשו כלבים תועים ברתיעת גועל וברקיקה. בניינים רבים עדיין התהדרו בערמות זבל ובצמחייה פראית בשעריהם. בראש מורכן חיפש זן בעיניו זוג עיניים שקופות כשלהם ולא מצא. כאן בעיר כולם היו רגילים. שפופים, קודרים, מוזנחים, אבל רגילים. אטומים. מדוע זה פגע רק בנו? חשב. האם בגלל שפינו אותנו חודש מאוחר יותר? ואולי חזרנו לאזור הנגוע מוקדם מדי? גם דווירד היה מכונס במחשבותיו, נשא עיניו קדימה והבל צינת הערב הנפלט מפיו כמו הורה לו את דרכו. 

זן התקשה ללכת. חזהו כאב ולבו הלם. עוד לא הסכין לחיכוך המייסר של בגדיו עם הקרום השקוף שגדל סביב לבו החשוף כצלקת שבמקום להגליד הלכה והידקקה. תקופה קשה עברה על משפחתו. צרחות הכאב של בנותיו, הבעתה המעונה באופן קבוע על פניה של ליני אשתו, הוא חשב שהם ימותו כולם. שאלו הם ייסורי התופת. מה פשענו? חשב בזעף. הוא לא שיער לעצמו שיהפכו בסוף למשפחה משונה של שקופים. ואז בא החורף המקולל הזה ומצא אותם חלשים, נרעדים כמו קורים.

קולות של צחוק ביקעו את רחשי הרחוב הרגילים. דווירד נשא את עיניו ואמר לזן, “אני מריח אוכל.” כמו זאבים מורעבים זקפו אוזניים כאילו די בקולות הסועדים להשביעם. הם הלכו לכיוון האורות והצחוק, כמהים כל כך להעתיקם אל בתיהם האבלים. כשעמדו בפתח המסעדה וסקרו את הספסלים שהועמדו סביב שולחנות אבירים עמוסים בשוקיים ובחלקי פנים, בצלחות עטורות נתזי רוטב סמיך ותפוחי אדמה נגוסים, בכיכרות לחם פרוסות, בצלוחיות דגים מעושנים ולצדם כוסות ענק של בירה ומשקאות שונים, הופנו כל המבטים אליהם. היו שם עיניים בכל הצבעים, אך אף לא זוג שקוף אחד. 

דווירד הישיר מבט לסועדים, זן השפיל עיניו. קרוב אליהם, בקו ישר אל זן, ישבה נערה זהובת שיער שתלתה בדווירד מבט נרעש. היא דחפה את מרפקה אל זרועו של נער בלונדי שישב לידה ושתה מרק כתמתם. הוא הסתכל עליהם כבדרך אגב, אך מיד ננעל על עיניו של דווירד ושלח אל אביו מבט שואל ומבוהל. אביו כבר העמיק מבטו בשתי הדמויות החשודות ונראה דרוך, והאם התקשתה לבלוע את מזונה והשיבה לצלחתה את מזלגה עם בשר החזיר המשופד בשיניו המתכתיות. זן קפא על מקומו נבוך ומעט מפוחד. 

דווירד התקדם צעד, זן היסס אחריו. 

עד מהרה נשמעו רחשים וקרקושי סכו”ם, והמלמול המזומזם שפשט בחלל המסעדה כאש בשדה קוצים, הלך וגבר לכדי קריאות ברורות: “מה זה?” − “מי אלה?” − “תראה, אבא, אין לו עיניים!” − “אלוהים אדירים, העיניים שלו לגמרי שקופות…” − “אימא’לה!” − “לכל השדים והרוחות…”

לפני שנים, גם בני הכפר של דווירד וזן לא האמינו כשזה קרה להם, לכולם. זה התחיל בעיניים והמשיך בבית החזה. אנשי הכפר היו בוחנים זה את פניו של זה, עיניהם התרוצצו מסימן לסימן והעמיקו לתוך עיניו של האחר, מאתרות טשטוש, דהייה, עמימות, דוק או קרום רופף, סוקרות את סימני הטשטוש או האדמומיות מסביב ולבסוף את מידת שקיעת העין אל תוך ארובתה. הייסורים היו איומים, בהתחלה פנימיים, ואז באה הצריבה והופעתם של סימנים אדומים. זה נמשך זמן רב, הסימנים האדומים. בהתחלה מטושטשים, בהירים, ואחר כך עזים, כמעט זוהרים. כולם התגרדו, הלכו כפופים, נאנחו, חלקם אפילו נשכבו על הארץ, בכו וצרחו. גירדו וייללו. עם היללות ניתז דימום בבשרם החי, הרוטט, כמו צבע תוסס ממכחול אמָן משולהב, ולאט לאט גדל קרום לח שקירר את האזור ושיכך את הבערה. הפצע התחיל להתאחות, להתבהר, ואז… “הנה עוד מנוילן,” היו צוחקים כולם אחר הכאב הגדול. “כמו גוש בשר עסיסי אצל הקצב…” 

דווירד היה המנוילן הראשון, חוץ מבנו, סארן, שנולד כך. התינוק השקוף הראשון. בתקופת ההתמרה התהלך דווירד כפוף ועל פניו חתימת סבל. אך כשראה מולו את זן או בן כפר אחר, ניסה להתיישר והתעכב לשאול לשלומו. לפעמים ראו אותו נושא את סארן על כתפיו הדואבות (כאב ההתקלפות הקרין על הגוף כולו), חוקר איתו בעלי חיים שונים שאיבדו מצבעם או מצורתם המקורית. היו ציפורים שהפכו ממש לחברות קהילה, הן כמעט שלא התעופפו בכנפיהן הפגומות, והמקור שלהן היה עקום כמו חייכו חיוך מריר. באותה תקופה כולם הביטו למעלה, אל סארן שקוף העיניים, הרכוב על כתפי אביו וידיו על ראשו, ואז אל עיניו של דווירד שעוד היו עמומות מעט וחסרות את הברק הזוהר שבעיני הבן. עד שהפכו גם העיניים המתבוננות עצמן שקופות והפסיקו לבלוש אחר סימנים.  

עתה, מול אנשי מליוויל שזה מקרוב באו, דווירד הניח שגם אנשי העיר יתרגלו למראהו הזר, והתקדם עוד צעד.

“אבא, הוא בא אלינו,” לחש הנער הבלונדי ונזהר שלא לפגוש את עיניו. אחיו הקטן התבונן בדווירד בסקרנות. 

תינוק קטן החל לצרוח בעגלה. אמו נחפזה להרימו ולהצמידו אל חיקה, ובחסות בכיו קראה בקול, “הוא נראה כמו שד ארור, למה לא מסלקים אותו?” 

נשמע רחש של הסכמה ומלמול הולך וגובר של מחאה. הסכר נפרץ וקריאה נוספת לא איחרה לבוא: “בחיים שלי לא ראיתי עיניים כאלה, זה מפחיד.” 

וקריאה נוספת: “מאיפה הם באו, מן המתים?”

ו-“שלא יתקרב, איפה בעל המקום? יש פה ילדים!” 

“סלקו אותו,” נשמעה לפתע קריאה ברורה שנורתה מתוך פה מעוות בשנאה. 

דווירד נסוג, לא עלה על דעתו שמראהו כה נורא, אך כעבור רגעים אחדים של היסוס נזכר שוב כיצד לפני שנים הביטו אנשי הכפר בעיניו של סארן בחלחלה. זה יעבור, נמלך בדעתו וצעד קדימה, נחוש להשלים את המשימה. 

“סליחה, חברים, לא באנו לאיים על אף אחד. אני דווירד, וזהו חברי זן, ועשינו את כל הדרך מכפר דֶגון כדי לבקש את עזרתכם —“

כיכר לחם הושלכה לכיוונם, דווירד נסוג הצידה כדי להימנע מפגיעה. זן התקרב לדלת. 

“קחו ותחזרו לכפר שלכם!” צעק גבר שמן ומזוקן.

“ואל תבואו הנה יותר, אתם מפחידים את הילדים,” הוסיפה הגברת עם התינוק וערסלה אותו בתנועות גסות.

“לא באנו לבקש נדבות,” אמר דווירד. “אנחנו מוכנים לעבוד. אנחנו רוצים לעבוד אם רק —“

גבר צעיר, גבוה ומשופם התקרב אליהם מן הצד השני של המסעדה בצעדים מהירים ותקיפים. הוא עצר מול דווירד ונרתע למראה עיניו.

“עד כמה שאנחנו יודעים, הכפר הזה שאתה מדבר עליו אסור למגורים,” אמר. “אז אולי תגיד לנו מאיפה באתם באמת, ומה לעזאזל אתם רוצים מאיתנו.”

“אנחנו תושבי הכפר, שכנים שלכם… אנחנו חיים פה כבר שנים, הקמנו קהילה חדשה ואנחנו שמחים כל כך שגם אתם חזרתם לבתיכם. כולנו היינו בגלות כפויה, אתם ואנחנו, חיכינו לכם —“

כמה נשים חיוורות התבוננו זו בזו בעיניים פעורות. התינוק המשיך לצווח, אמו הביטה באביו בתקיפות, ואביו קם, אבל לא זז ממקומו. 

“הכפרים נקברו, ועד כמה שאנחנו יודעים גם האנשים שהעזו לחזור לשם…” אמר הגבר. “אין לכם אישר מהממשלה.”

“לא…” אמר דווירד. “אבל לבית תמיד חוזרים, אתם יודעים. חלק אכן נקברו לצערנו, בגלל התנאים הקשים, אך חלק גדול מאיתנו עדיין חיים, ועכשיו לקראת החורף אין לנו ממה לחיות —“

“בחור,” אמר הגבר והסיט מבטו ממנו, “שמעתי אותך. אין פה עבודה וגם לאנשים פה אין אוכל בשבילכם. אני מבקש לצאת מיד.”

נשתררה דממה. לפתע נשמע קול דקיק של ילד, אותו ילד קטן שהתבונן בדווירד בסקרנות ובפליאה, “סליחה, אדוני, איפה העיניים שלך?”

דווירד חייך אל הילד, אך למראה שיניו החסרות נרתע הילד לאחור. 

“הן פה,” אמר דווירד, “ממש כמו עוגה מאחורי ויטרינה…” 

אמו של הילד, מבועתת עתה גם מחיוכו האימתני, זינקה אל בנה ואימצה אותו אליה כמו חילצה אותו זה עתה מבין שיניו של טורף אכזרי. “אסור לדבר עם האיש,” נזפה בו בקול, “הוא… הוא יכול להזיק לך, בוא,” משכה את בנה ממנו.

“סליחה, גברתי,” פנה אליה דווירד בנימוס וברוך, “גם לי יש בן משלי, קוראים לו סארן, והוא רעב, לכן באתי, באנו לכאן לנסות לעזור לו ולאנשי הכפר שלנו ש… אני לא מזיק לאף אחד… אנחנו כולנו נעקרנו מבתינו ושבנו אליהם. נוכל לעזור אחד לשני, כולנו אנשים טובים, בבקשה…”

אך הוא לא מצא נחמה בעיניה הנוכריות, רק אימה.

“תפסיק להטריד את הסועדים וצא מיד!” ציווה עליו בעל המקום, “או שתצטער על זה.” לצדו כבר עמדו גברים נוספים מיושבי המסעדה בצורה מאיימת, בהם אותו אב שקם ונראה לפתע מעודד מכוחה של קבוצה. 

“נוכל לנקות את הכלים…” ניסה דווירד.

אגרוף נחת על פניו הגרומות. זן נע על מקומו בהיסוס. האם ישיב מכה תחת מכה? יתרונם המספרי וגופו החלש עכבו בעדו. הוא היה מופתע מן העוינות והסלידה כלפיהם. הרי פעם חיו בשלום, בילו באותם מקומות, ערכו קניות באותן חנויות ובני הנוער למדו בבית הספר האזורי יחד. מאיפה באה השטנה הזו? עד שלא נשתקפה בבואתם בעיניהם החרדות של אנשי העיר, לא הבין מה חריג מראם, מה מפחיד. הוא משך בשרוול חולצתו של דווירד לכיוון היציאה, אך דווירד התעקש להוסיף לעמוד.

“בוא, דווירד,” קרא לו ויצא כדי לדובב אותו לעשות כמותו, אך נאלץ לראות את אותם גברים שסעדו זה עתה עם משפחתם בחמימות חלל המסעדה לאורן הרך של מנורות שהאירו על צהבהבות הבירה ששוליה תלתלי קציפה לבנה, ועל אדמומיות רוטב מכריש בשומן, הופכים צמאי דם ונטולי רחמים. הם הפליאו בדווירד אגרופים ודחפו אותו בחוזקה עד שנפל על רצפת המסעדה. הם בעטו בו והלמו בו לעיני ילדיהם הפוסחים בין בהלה להפתעה ותסיסת אדרנלין, כמו להוכיח להם כי יש מי ששומר עליהם. הילד שנישא בידי אמו הסתיר את עיניו בידיו.

זן ראה כי דווירד עודנו מנסה לומר איזה דבר, הוא שמע את המילים “כור” ו”אות כבוד”, אך יד אכזרית נלחצה אל מצחו והטיחה את ראשו על הארץ. הדלת נפתחה והוא הושלך החוצה, מדמם בשפתו ובאפו. אחד הגברים יצא מהמסעדה וכמה אחרים בעקבותיו. דווירד שכב על גבו, והם בעטו בו נמרצות. 

האיש המשופם התכופף אליו ותפס את חולצתו באגרופו במחוות איום, כך שפלג גופו העליון התרומם מעט לכיוונו. לפני שנגח בראשו, קלטו עיניו דבר שזעזע אותו עמוקות. מבעד לצווארון חולצתו של דווירד הוא ראה את לבו האדום מתכווץ ומרפה, חשוף לעיניו. הוא שמט אותו חזרה לארץ, וראשו הוטח בקרקע.  

“זה בן שטן,” הוא קרא ומשך את חולצתו של דווירד מעלה, כדי שכולם יוכלו לחזות במראה הנורא. הקהל שעמד בחוץ משולהב מהתגרה, התבונן בשאט נפש ובחרדה גדולה בשכבת העור השקופה כניילון שכיסתה את לבו האדום, הגלוי. 

“אלוהים שבשמיים,” קרא אחד מהם בתדהמה. “רואים לו את הלב.”

הם התקהלו סביבו במעגל, חלקם יורקים וחלקם מסיטים את חולצתו ברגליהם כדי לבחון טוב יותר את לבו החשוף, שעוד פעם את פעימותיו. זן רצה להיכנס אל תוך המעגל ולהוכיח אותם, לומר להם שהאיש הזה כיבה את הכור הבוער בידיו, שהוא שירת אותם במסירות, שלבו גדול הרבה יותר ממה שהם רואים עכשיו, שאין עוד לבבות כאלה, כמו שלו… אך הפחד שיתק אותו. הוא ידע כי אינו אמיץ כמו דווירד, מעולם לא היה. תמיד צפה בו בהערצה. איש מעולם לא ביקש ממנו עזרה עד אותו ערב שבו דווירד אמר לו, “אנחנו חייבים ללכת לעיר, אחרת הילדים יגוועו ברעב,” וכשראה את ההסתייגות בעיניו, הוסיף: “אתה רוצה שהבנות שלך יגוועו ברעב?” 

“ארור בן ארורים, הוא וכל הכפר שלהם, קהילת זומבים,” אמר אחד הגברים.

“זה לא כפר, זה גיהינום של שדים.”

“אמרו שכולם מתו, מאיפה הוא צץ?” שאלה אישה כעורה שעמדה לצד נשים אחרות שניצבו במעגל השני, קוראות לבנותיהן שנותרו במסעדה שתשמורנה על אחיהן הקטנים.

“מפלצת!” קראה אישה אחת. 

“אני ידעתי שמשהו לא טוב קורה…” אמרה אחרת. “זה הכול בגללם, כל המתים, כל המחלות… שליחים של השטן.”

מיד הצטרפו אליהן נשים נוספות בהאשמות: הם הרוצחים שיוצאים לעת לילה מקבריהם שבכפר ופוגעים באנשי העיר שרק באו. למה זה מגיע להם, אחרי כל מה שעברו? לא הגיע הזמן לחיות בשקט? הם האחראים לכל האסונות שפקדו אותם לאחרונה, הם המקוללים, בני השטן, הארורים. ומיד עלה רעיון חדש שקנה אחיזה באופן מיידי: הם שפוצצו את הכור במזימה להשתלט על האזור האסור ועל מליוויל ואחריהם – על העולם כולו. ויש לעצור אותם.

כמה גברים החלו להתקרב אל דווירד. “אל תיגעו בו!” קראה האישה עם התינוק בידיה, “זה בטח מחלה מידבקת!”

“זו מלכודת!” קרא איש אחר, “תכף יבואו גם האחרים… איפה הארור השני?”

“גם לו יש עיניים שקופות…” צעקה אחרת.

החלה מהומה. דווירד שכב שם על המדרכה הסמוכה למסעדה, וזן נמלט מן ההמון כל עוד נפשו בו. הוא רץ ורץ בכל כוחו, רץ ולא הסתכל לאחור, רץ והתנשם ורעד ורץ. אף אחד לא רדף אחריו מלבד צלו של דווירד.

 

***

זן לא מיהר להגיע אל הכפר. הוא לא ידע מה יאמר לחבריו, לאשתו ולבנותיו, ללטוביה ולסארן. לפתע, ההודאה בכך שהפקיר את דווירד בידיהם האכזריות של בני מליוויל נראתה לו מפחידה יותר מפגישה עם להקת זאבים או חזירי הבר. הוא התהלך באזור הנטוש, מקום שבו הושטחו הכפרים לאחר הפיצוץ, וניסה לשכך את הרעב בגופו. הוא היה צמא וחלש ולא ידע מה יעשה כשיפגוש שוב את דווירד. איך יסביר לו, לאיש שתמיד היה בעזרו, כי ביכר למלט את עצמו במקום לגונן עליו עד טיפת דמו האחרונה? דווירד ודאי היה עושה זאת ללא היסוס, אבל אתה מוג לב, לחש לעצמו. זה מה שאתה, מוג לב עלוב. עלוב ושפל, חלש ופחדן, וכולם עומדים לגלות זאת.

זן נשען על גזע עץ מסולסל באורח מוזר וחשב כי אולי מוטב שלא יחזור. הוא התמלא כלימה על מחשבותיו אלו והחליט לשוב לשם, למסעדה, ולהילחם בהם, בכולם, לשאת את דווירד על גבו ולהגיע איתו כך לכפר, כשני רעים ששבו לביתם מן הקרב. שני רעים שלחמו כתף אל כתף יחד, כאיש אחד, אך לא הצליח לזוז. בנשימה כבדה הוא ישב על הארץ, ראשו נתמך בגזע המוזר, ומכר את נשמתו לרשרושי הליל. הקור חדר לעצמותיו, קיבתו הצמוקה התמוססה בחלל בטנו ולא היה עוד זמן או כבידה או אור מלבד השחר שעלה פתאום. 

הוא קם מעם העץ. מכיוון שנשען על חלקו המקומר ייסרו אותו כאבי גב עזים, שהקרינו על ריאותיו ועל לבו החשוף. הוא ניסה ללכת כמו קשיש שאבד לו מקל ההליכה, מנסה לייצב את גופו ולאזנו חרף קרביו ההומים, חרף סלע הבושה הענקי שהתמצק בכרסו. בכניסה לכפר, אולי בכוונה תחילה, התמוטט. אוטן ודריין מצאו אותו. אחרי שהתאושש, הבחין כי כל אנשי הכפר התקהלו סביבו. אוטן סיפר לו שהם חשבו שהוא מת, כמו דווירד. 

הוא מת! לבו עצר. ומיד אחר כך צלפה בו השאלה, איך הם יודעים? ומיד אחריה התכווץ ותהה אם לפני שנפח את נשמתו סיפר להם דווירד על כך שהוא, זן, מילט את נפשו והפקירו בידי חיות הפרא.   

למראה פניו החיוורות ושפתיו הרוטטות, מיהרה ליני להכניסו לביתו. “הוא פצוע,” אמרה בתקיפות אף שלא היה. בנותיו מיד סבבו אותו, אך היא הסתה אותן ושלחה אותן לחדרן, השקתה אותו בשקט, עזרה לי להיכנס למיטה והניחה על מצחו רטייה קרה. זן לא רצה לדעת דבר, אך לא הייתה לו כל ברירה אלא לשמוע את הגרוע מכול. 

“מה עשו לכם?” שאלה אשתו ולנוכח שתיקתו סיפרה כי גופתו של דווירד נמצאה לפני שעה בפאתי הכפר. 

“הוא הצליח להגיע לכפר?” שאל זן בלי משים.

“לא נראה לי שהוא הגיע בעצמו,” אמרה ביובש מוזר.

“למה?” שאל.

“עקרו לו את הלב,” אמרה. “וגם את שתי העיניים.”

 

***

במשך שלושה ימים קדח זן מחום וכשהחלים ויצא את ביתו, סיפר לאנשי קהילתו שנחנק למוות והוטל ביער, וכי רק מקץ שעות התעורר באורח פלא ועשה דרכו כל עוד נפשו בו אל הכפר. אנשי הכפר טפחו על שכמו ודיברו על נקמה באנשי מליוויל.

רק לטוביה וסארן בן השמונה עמדו בצד. “ארורים,” אמרה האם לבנה. “הוא ברח, אני יודעת שברח. אחרי שיסיימו את הנקמה באנשי מליוויל, לא אנוח ולא אשקוט עד שנעקור אותם מן השורש, אחד אחד.”

צל כנף עורב שבורה חלף בעיניו השקופות של סארן. הוא נתן באמו חיוך של אש ואמר: “אני נשבע לך, אמא. אחד אחד, החל מהחזיר מוג הלב העלוב. עלוב ושפל, חלש ופחדן.”