ניצני חיים

אוף, לא תכננתי להתנקש באף אחד. אני לא הטיפוס. אני פחדן מדי, אני סובל מדלקת פרקים, ולפני ארבעים ומשהו שנה, כשהייתי בטירונות, עשיתי פיו-פיו במטווח בזמן שכולם התאמנו בירי. פחדתי מהרתע של הרובה הגדול, אבל הייתי צייתן מכדי לנסות להשתמט מהשירות. בסוף שירתתי באיזו יחידה לליווי נספחים צבאיים מחו״ל ומילואים – לא עשיתי. 

 

השענתי על כתף ימין שלי רובה די גדול, לא שונה בהרבה מאותו רובה שלא יריתי בו בטירונות. התחבאתי מאחורי שיח עגבניות, וקנה הרובה בלט רק במעט החוצה. המטרה לא הייתה רחוקה יותר מעשרים מטר, עומדת בגבה אליי מאחורי חלקת הבטטות. בטוח שאקדח קטן היה עושה עבודה טובה יותר. שתי הארנבות שהתעקשו להיצמד לרגליי לא הפכו את המשימה לקלה במיוחד. סלמה אמרה שצריך להאט את הדופק קצת כדי שלא אדפוק את הירייה, אבל הלב שלי לא ציית.

 

אלה הרגעים שהספק מתחיל לחלחל. לחלחל? הוא מגיע לשיא. שמישהו אחר יירה במנוול הזה. איך יזכרו אותי בסוף? כמו יגאל עמיר? יונה אברושמי? לי הארווי אוסוולד? זו התנקשות בלי תוכנית יציאה. כרטיס לכיוון אחד לקבר ואיזשהו סוג של זיכרון ציבורי טוב או רע, תלוי באיזה צד של הנהר הפוליטי אתה. ויש גם סיכוי שאכשל. די בטוח שאכשל, הרובה הזה ייפול, אני אפספס, מאבטחים יזנקו על המטרה שלי ויוציאו אותו החוצה בזמן שאותי גוררים באזיקים למקום אחר. 

 

ההדק של הרובה שמנוני. אתה צריך לסחוט אותו כמו לימון ולא ללחוץ עליו כמו כפתור, הסבירה לי סלמה רק אתמול. האצבע שלי ליטפה את ההדק והתחלתי להפעיל מעט כוח. ראיתי בעיקר את נעלי העור החומות של המטרה. הן באמת היו יפות מאד ומצוחצחות למשעי. מספרים שהוא מכריח את כל העובדים הבכירים שלו לרכוש נעליים מיוחדות שמייצר סנדלר אחד, רב-אומן, מפירנצה. מספרים גם שהוא לא מאפשר לעובדיו להשתמש באף תא שירותים שהוא משתמש בו, ושבכל קומפלקס משרדים במדינה יש אגף שירותים בודד המתוכנן רק לצרכיו. מספרים עוד הרבה דברים על המטרה. 

 

אין לי ניסיון בהתנקשויות, אבל התהליך בסך הכל די מובן מאליו – צריך למצוא את התזמון הטוב ביותר לירות. את השנייה המושלמת בין הרגע שהמטרה הגיעה למקום לבין הרגע שבו היא תעזוב. מתישהו בין לבין יגיע חלקיק השנייה בו הסיכויים לעשות את הנזק הגדול ביותר יהיו בשיאם. האם השנייה הבאה תהיה טובה יותר מהשנייה הזו? אין לדעת. לכן, כנראה שעדיף למצוא רגע טוב מספיק לירות כדי לא לפספס את ההזדמנות. ועד שרגע כזה יגיע, אתה עסוק במאבק בספקות שלך, מנסה לברר עם עצמך איך בכלל הגעת למצב כזה, שכוב על הרצפה, חמוש, מנסה לשנות את העולם בירייה. 

 

אני מבין למה בחרו דווקא בי לבצע משימה כזו. 

 

זה די פשוט. הסיבה היא שנהייתי נרגן. אני לא ראיתי את זה בכלל. זה לא משהו שאדם מבין בעצמו. מתישהו השותפים שלי לחלל השינה הפסיקו לדבר איתי. או אולי בעצם הייתי זה אני שהתרחקתי מהם? על כל פנים, כבר ארבע שנים לא החלפנו מילה, ויכול להיות שבצדק. באמת שלא היה לי שום דבר נעים להגיד כבר.

 

אני חושב שבנסיבות אחרות הייתי נרגן הרבה יותר נחמד. הייתי יושב לי בסלון, שקוע בכורסת טלוויזיה גדולה בנעלי הבית שלי, צופה בשידורים חוזרים, מזמין טייק אוויי ומתלונן במרווחי זמן מקובלים על חוסר הצדק שבהזדקנות. חשבתי שלהיות חלק ממשהו יהפוך את הכל לקל יותר, אבל גיליתי בדיוק את ההפך – כל מי שלידי הפך בהדרגה בלתי נסבל כמו זחלים מטונפים שפרצו מקליפתם. ואיתם אני צריך לחיות.

 

אנחנו גרים בחלל-שינה 84ב במתחם הדיור המשותף של חברת ניצני-חיים בשכונה המחודשת בחולון. בחללי השינה שנגמרים באות ב׳ גרים 8 מבוגרים בחדר. המיטות מסודרות אחת ליד השנייה כמו בבית יתומים. 45 ס״מ מפרידים בין מיטה למיטה בקומה התחתונה. מעליהן, בדיוק 110 ס״מ גבוה יותר, שכבה נוספת של מיטות, שמטפסים אליהן בסולם מתכתי צר המקובע אל ירכתי המיטה התחתונה. את מוטות התמיכה של המיטה העליונה חטפתי בראש לפחות פעם בשבוע בארבע השנים שלי כאן.

 

יש למקום הזה סוג מסוים של יופי, אבל אין בו חן. מסך מגע מלבני מוצמד לדופן הברזל של המיטה שלי. לנוחות הצוות המפעיל, המסך מציג שורה של נתונים מזהים. סָמִי, בן 68, מספר פרטים מזהים על אלרגיות ידועות ואייקון קטן של להבה שמסמל מדוע נבחרתי לגור דווקא כאן. כאילו שבלי האייקון אפשר היה להתבלבל. הקירות נצבעו בגוון סְפִיהָ מיוחד שהופך בהיר יותר בבוקר, ומחשיך בשעות מאוחרות; מדבקות צבעוניות מעטרות את החלל בדמויות מנגה משעשעות ובסיסמאות חלולות בפונטים מסולסלים. עיצוב של משרד הייטק וגודל של חדר מלון בפריז. חלל שינה תקני מסוג ב׳ מכיל 49 אחוז שטח למיטות ו-51 אחוז שטח למה שההנהלה מכנה אוריינות בחלל. מדובר על 8 מטרים ו-5 סנטימטרים ששמונה אנשים מבוגרים אמורים לעבור בהם בלי להתנגש יותר מדי אחד בשני. 

 

אני משתדל לא להגזים עם התלונות, באמת. הרבה יותר גרוע לחיות ברחוב. מישהו אמר בחלל-אוכל שאחד מכל אחד עשר גברים בגילי ישן בחללי האוהלים המשותפים. ובכל זאת, אני לא יכול שלא לעסוק בהשוואות. לא קל להיות כאן, בטח עם ההיסטוריה שלי ובגילי.

 

כשאני חושב על זה, הכל התחיל ביום שבו הגיעו החדשים. המיטה מעליי הייתה ריקה כבר כמעט 12 שעות. בעצם, אם מתייחסים רק לאנשים חיים, היא הייתה ריקה קרוב ליממה וחצי. חשבתי לא להגיד כלום אבל הריח הפך כבר כמעט בלתי נסבל ונאלצתי להודיע למישהו על השינוי בהרכב חלל השינה שלנו, מה שגרר בהכרח הגעה של דיירת חדשה לחדר. 

 

הוציאו אותנו מחלל השינה בסביבות שלוש לפנות בוקר לחיטוי החדר. המתנו כמה שעות בחלל המשחקים שהיה עמוס למדיי. גיליתי שאני מוציא אוויר לאט לאט מהאף כשאני בז למשהו, ולאחרונה זה קורה יותר ויותר. גם עכשיו, כמה שערות בודדות באזור השפה העליונה שלי חשו משב אוויר חמים של זלזול בקשישים המבלים את הלילה במשחקי הימורים. מרותקים למסך צבעוני הם מהמרים על סכומי כסף זעירים, לוחצים על כפתור ובוהים בגלגל צבעוני גדול מחליף צבעים על המסך לפניהם. חלקם יושבים שם בכל שעות הערות שלהם. הם מעוררים בי מידה שווה של בוז ורחמים.

 

עמדה אחת של מיינקראפט תחרותי הייתה פנויה, אבל זה דרש מאמץ גדול מדי, בטח לשעה הזו. אני שחקן די איטי ובעל הבנה אסטרטגית מוגבלת אז אף אחד לא שש לצרף אותי לקבוצה שלו. לרוב זה מעצבן אותי אפילו בגילי, אבל עכשיו רק רציתי כיסא לנקר עליו, והכסאות שמורים רק למי שמשחק או משלם על שעת נמנום.

 

אם כבר לשלם אני מעדיף להעביר זמן בחלל החיות. הוא יחסית גדול ולא מאד פופולארי בקרב התושבים. מי שכבר מגיע, הולך לרוב לאחת הפינות ללטף איגואנה, שרקן או את אחת הארנבות, שלא מעניינות אותי במיוחד. בדרך כלל אני נצמד לכלוב הגדול של האוח. הוא הגיע אלינו קצת אחרי שעברתי לכאן ופחות או יותר התחברנו. הוא מתעופף לקצה הכלוב שלו כשהוא מזהה אותי, מקבל אותי בקריאות או-הו או-הו נלהבות יחסית, ומנופף בכנפיו. אני מניח שאפשר לומר שהוא היה החבר הכי טוב שלי כאן, גם אם זה קצת פתטי. לפחות עד שסלמה הגיעה.

 

כשחזרנו לחדר אחרי החיטוי כבר היה קרוב לשש בבוקר.

 

אישה מבוגרת ישבה על הדרגש שמעל המיטה שלי בחזיית בז׳ ותחתונים רחבים. היה במראה שלה איזושהי איכות בלתי רגילה של רגילות של פעם, נערת פוסטר של זקנה שהייתה נטמעת בכל המון, לו לפחות הייתה לובשת בגדים. אם היו מעלימים אותה מהחדר 5 דקות אחרי שהתבוננתם בה כנראה שלא הייתם יכולים לציין דבר אחד שהיה מיוחד בה. חוץ מהעור שלה כמובן.

 

ששת דיירי החדר האחרים, כולם צעירים ממני בשני עשורים לפחות ובארבעה עשורים בממוצע, לא טרחו להביט בה ופנו איש איש למיטתו. הייתי די תשוש, אבל הרגשתי שהנימוס מחייב ששני הזקנים של החדר יחליפו איזו מילה ביניהם.

 

״נסי לא לבעוט לי בראש אם את יורדת מהמיטה שלך בלילה ואני עדיין ישן״, אמרתי לה. לפעמים כשאני מנסה להיות נחמד, יוצא ממני החוצה הפרחח ממקיף ד׳ באשדוד שהיה דוחף את הבנות מהכיתה בתקווה שהן יתחילו לדבר איתו. בתיכון זה לא ממש עבד לי, אבל הקשישה בחזייה דווקא חייכה חזרה.

 

– ״יחסית לזקן שטיגנו לו את הפנים על מחבת, אתה מרשה לעצמך לריב די בקלות עם היחידה בחדר שעשויה איכשהו להיות חברה שלך. יותר מדי שעות על חוף הים?״

 

פעם חיכיתי שישאלו אותי לגבי העבר שלי, הצלקות שלי, העור שלי, אבל זה לא קרה אף פעם. כנראה שככל שיותר אנשים גרים יחד, לכל אחד איכפת פחות מהאחרים. ארבע ומשהו שנים, אפס שיחות אישיות.

 

– ״זה לא ממש עניינך, אבל הפרצוף היפה הזה הוא מזכרת מהשריפה הגדולה של 29׳״. 

– ״תיארתי לעצמי. חצי מהמשפחה שלי נאפתה טוב-טוב בשריפה הזאת. אני מניחה שהדרך היחידה שלנו להתמודד עם מה שקרה, זה לצחוק על זה קצת. אולי זה לא מתאים לכולם. מצטערת אם פגעתי״

– ״אל תחמיאי לעצמך. עכשיו, תעשי לשנינו טובה ותעזבי אותי. לילה טוב לך״.

– ״קוראים לי סלמה. עברתי לפה ממושבת קדם ביפו. אני יודעת מה זה להיות הקשישה שבחבורה. תרגיש בנוח לאפסן את הקוצים החדים שלך מתי שבא לך ולבוא לשתות איתי תה. יש לי גם פלאסק בתיק, אז אפשר לחזק אותו קצת.״

 

״שימי על עצמך משהו, לא כולם צריכים לראות שאת לא שרופה״, אמרתי לה. די הופתעתי שהיא לא ממש הניחה לי. כנראה מנסה לגאול את עצמה באמצעות חביבות יתר. החלטתי לתת צ׳אנס בכל זאת. ״היית כבר במשתלה?״ שאלתי והנדתי בראש לעבר הדלת.

 

היא לבשה חולצה חומה רחבה וסוג של שרוואל וירדה בסולם בקלילות. בדרך למשתלה היא הספיקה לעדכן אותי שהגיעה למרכז המיון לפני קצת יותר משבועיים. מושבת קדם הייתה מהאחרונות שפונו ביפו. לפני הפינוי היא גרה בדירה מרווחת עם נוף לים מעל הנמל הישן של העיר. היא הצליחה להתחבא שלושה שבועות אחרי פינוי המושבה בשקט ולהסתדר עם אספקה שצברה מראש. בסוף החיילים הגיעו גם לדירה שלה, פרצו את הדלת והבינו שיש שם מישהו לפי ריח הקפה הטרי שעמד בחלל החדר. 

 

הבעת הפנים שלה הייתה חזקה ואדפטיבית. כזו שיש בדרך כלל לבחורות צעירות שיודעות לסדר את דמויות השחמט של העולם כך שיעבדו לטובתן. ובאמת, היא ידעה להסתדר. היא שיחדה את דרכה לבסיס מיון ג׳ שממנו כמעט אף אחד לא מועבר לאוהלים. הייתה לה איכשהו גישה לכסף, למרות שכל חשבונות הבנק נסגרו כבר לפני חמש שנים וכולנו הסתדרנו איכשהו עם המשאבים שהוקצבו לנו בנוסחת הגיל המפורסמת של מזכיר האוצר יאנקו. הוא הניח שככל שאתה מבוגר יותר אתה זקוק לפחות מזון, בידור וטיפול רפואי ועל כן, תקבל פחות. זו הייתה אחת משתי הדרכים המשמעותיות שיזמה ממשלת העשרה לעצירת הגידול באוכלוסיה.

 

הכסף שלה הוביל אותה לניצני חיים. נכון, 9 מתוך 10 תושבים כאן היו שרופים, אבל רמת השירותים פה נחשבה גבוהה, בטח ביחס למתחמים של גבעות עולם, שמקבלים אליהם גם עבריינים משוקמים ובוגדים במשטר. אפילו רוצחים. אפשר לראות מחלון המשתלה את אחד המתחמים שלהם, זה שמעבר לכביש. לא פעם ראיתי דיירים מצמידים את הפנים לחלונות, בוהים בסוג של ערגה חלולה בבניין שלנו. לפעמים הם מנופפים או מרימים שלט עם מסר כלשהו המיועד לנו, אבל האותיות קטנות מדי והפוכות וגם ככה לא באמת איכפת לי. אף אחד לא יודע מה בדיוק קורה שם, אבל כולם יודעים שלא כדאי להתקרב לגבעות.  

 

– – –

 

בהיעדר תה שתינו ישר מהפלאסק שלה. הנוזל היה חמים, צבעו חום עכור וטעמו כשל כוהל גנרי. הדרכתי אותה בין ערוגות המשתלה שהייתה בקומת הגג של המתחם, והפנתי את תשומת ליבה לעגבניות, החסות והגזרים שגידלו חלק מהדיירים. לא היו לי מספיק אמצעים לגידול ירקות, אבל תמורת סכום צנוע הורשיתי להסתובב בין החלקות ולהנות מהאוויר הקצת פחות ממוחזר שם.

 

מספר ספסלים פוזרו במשתלה ובחרנו לשבת בזה שצפה בחלקת הבטטות. הוא אומנם היה יקר יחסית לאחרים, אבל היה נעים יותר ומשענת הגב שלו מרופדת ותפוחה. ״סמי, אתה רוצה לספר לי למה אתה שונא את כולם, או שאני אנחש לבד״, סלמה שאלה אותי.

 

בשנים האחרונות שכחתי איך זה לנהל שיחות אישיות. זה לא שלא פציתי את הפה, אבל האישי בקהילה שלנו הוא התועלתני. תביא את זה, תיקח את ההוא, תיתן לי, תטפל בי, תחליף לי. היה הרבה מאד מה וכמעט לא היה למה. לאף אחד כבר לא היה איכפת.

 

הישירות של סלמה והמבט הבוטה שלה בפרצוף החרוך שלי הביכו אותי, אבל גם כפו עליי לנסות לענות בכנות.

 

״מה ששבר אותי זה הפער בין הציפייה מהמקום הזה, מהחזון השיתופי, למה שקרה בפועל. תראי, אני לא יודע כמה את יודעת על איך שהדברים התחילו, אבל באסיפות הכלליות הראשונות זה בטח לא מה שתיארנו לעצמנו.״

״חצי שנה בערך אחרי השריפה וכמה ימים אחרי ההכרזה על ישראל כרפובליקה שיתופית בהנהגה קבועה, עמדתי יחד עם עוד כמעט עשרת אלפים חברים בהיכל הגדול ביד אליהו בתל אביב. אני מניח שהזמינו אותי על פי ניתוח של הרגלי הגלישה שלי באינטרנט. לא הייתי נגד הרעיונות של התנועה, והיסטוריית החיפושים שלי הצביעה על עניין בפוליטיקה. חוץ מזה, רצו שיהיו שם גם כמה מהשרופים״.

״אחרי שעות של נאומים צעקנו כולנו יחד – כן. איך אפשר היה שלא בעצם? אישרנו את החוק לעיבוי נכסי המדינה. זה אולי נשמע קצת משונה עכשיו, אבל הכסף נגמר. המדינה פושטת רגל. המשבר הכלכלי העולמי, המגיפות, השריפה, מעילת הענק בבנק ישראל, האבטלה. אנשים איבדו את הרכוש הפרטי שלהם גם ככה. העדפנו שהמדינה תיקח אחריות על החיים שלנו, תדאג לנו לאוכל, למגורים, לעבודה, ותסיים את הסיוט הזה״. 

״הנאום האחרון היה של יאנקו. בדיוק שנה קודם הוא הנפיק חברה נוספת בנאסד״ק, משהו שקשור לתוכנות לניהול מבני מגורים משותפים. הוא היה צעיר, רהוט ולהוט מאד להסביר לנו שחללי החיים המשותפים לא יזכירו במאומה את הקיבוצים של פעם. הכנס התנהל כמו מצגת למשקיעים – זה החזון, תוך 5 שנים נגיע אליו, זו כמות הכסף שהמדינה תגייס וכך ייראה המוצר למשתמשי הקצה. בסופו של דבר, הוא אמר, כולכם תחייו את החיים של עובדי ההייטק – שפע, אוכל, מבנים מעוצבים. כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל כמו עובד של גוגל. בשביל קשיש שרוף שאיבד את כל רכושו זו נשמעת כמו עסקה לא רעה״. 

״יצאנו משם לקראת חצות, מסוחררים מאושר בהרגשה שעשינו היסטוריה״.

״ברחבת ההיכל חיכו לנו המפגינים. הם נשאו שלטים עם איורים של סטאלין וצ׳אוצ׳סקו ואחרים שלא זיהיתי. החיילים איפשרו למי שלא התפרע להפגין. נסעתי באוטובוס הביתה ואחד המתנגדים, לבוש בחולצה עם ציור של מגל מדמם, ניסע לשכנע אותי שזו טעות חיינו. הוא שטח בפני את כל הטיעונים הרגילים של ההתנגדות – שלא באמת ידאגו לכולם, שהתנועה תעודד פרזיטיות, שהמדינה תפשוט את הרגל תוך שנים בודדות ושזה צעד ראשון בדרך לדיקטטורה מוחלטת. הראתי לו בטלפון שלי תמונות מהמצגת. את חללי המגורים העתידניים, חדרי האוכל המהודרים ותרשים הזרימה הצבעוני שמסביר איך כמות הכסף תגדל משמעותית – עבור המדינה ועבור כל האזרחים. את השקף שבו היה כתוב בגדול – תשכחו מהמילים תקציב ולהסתדר לא הראיתי לו. זה הרגיש לי קצת מוגזם״.

״את מה שקרה אחר כך את בטח זוכרת. חיילים התחילו לפנות שכונות שלמות לחללי הדיור המשותף. אני דווקא הייתי מאלו שהתפנו מרצון. מסרתי בהתרגשות במשרד התנועה ברחוב הירקון בתל אביב את המפתחות לדירה שלי ועליתי על המיניבוס לכאן. כל הדיירים המקוריים הגיעו לפה מרצונם ולכן איכות החיים כאן טובה יותר לעומת מקומות אחרים. אנחנו לא יודעים המון על מה שקורה בחוץ, רק את מה שמופיע באינטרנט, אבל אני בטוח שהחיבור שלנו החוצה מצונזר. מדי פעם מגיעים דיירים חדשים ומספרים את מה שהם יודעים, אבל לכי תדעי מה נכון ואם הם לא שתולים של התנועה״.

״בהתחלה כל מה שניצני חיים הציעו היה פתוח לשימוש לכולם ללא הגבלה. אחרי שנה בערך מישהו הבין שזה לא עובד, והשיקו מחדש את הכסף. צריך להתרגל לזה, אבל כל דבר חדש, בטח דברים שפועלים לרעתך, משיקים פה עם המון הו-הא. התחלתי לקבל הקצבה חודשית של משאבים, שאותם יכולתי להוציא על מזון, משחקי וידאו ומגורים. מבקשים מאיתנו לא לקרוא למשאבים האלו כסף, אבל תראי אותי, יש לי נפש של מורד. את הכסף מקבלים לפי הנוסחה של יאנקו, שבקיצור אומרת – זקנים וחולים מקבלים פחות מצעירים ובריאים, שעובדים במהלך היום בחברות של יאנקו, כלומר של המדינה. מתכנתים מקבלים יותר מבודקי באגים, שמקבלים יותר מרואי חשבון, שמקבלים יותר ממורים״.

״הכסף שלי מספיק בדיוק למגורים בחלל חיים מסוג ג׳, החלל המרווח ביותר שמאכלס ארבעה אנשים. אם אגור שם, לא יישאר לי גרוש לאוכל ולתרופות שלי. אז שנמכתי לחלל ב׳. עכשיו אני יכול לאכול פעמיים ביום, וגם להסתובב במשתלה הזאת פעם-פעמיים בשבוע, ואפילו להשתמש בחללי הבידור במשך כמה שעות בחודש. גם אלכוהול וסיגריות אני יכול לקנות, האמת שזה אפילו כמעט בחינם אחרי גיל 65. עבור בחור צעיר בגיל הפרודוקטיביות בקבוק בירה יעלה חצי מהמשאבים החודשיים. עבור מי שרוצים להיפטר ממנו, לוויסקי יש מחיר של מים״.

 

כשמסתכלים על מישהו הרבה זמן מתחילים לראות יותר ויותר פרטים, אבל גם פחות ופחות. סלמה עברה אבסטרקציה בשבילי, הפכה למעין מיקרופון שמדברים אליו ולא מחכים לתשובה. היא ישבה על הספסל, מרוכזת, לוגמת מדי פעם מהפלאסק שלה, מכווצת את הגבות שלה מדי פעם. חיכיתי למה שקורה בדרך כלל במצבים האלה, שהיא תספר את הסיפור שלה אבל זה לא ממש קרה.

 

אחרי כחצי דקה של שקט היא הניפה את יד ימין שלה וסטרה לי בחוזקה על לחיי השמאלית. עור הפנים שלי מעולם לא השתקם לחלוטין מהשריפה, כך שהסטירה שלה לא הייתה כואבת כמו שנראתה אולי מבחוץ. ״אמ… מה?״ גמגמתי.

״אתה יצור די בלתי נסבל. יושב פה בגן עדן היפיפה הזה בלי לשלם על שום דבר, בלי שיהיה לך גרוש על התחת, אוכל, ישן, מטפלים לך בפצעים, ואתה מעז להתלונן?״ היא אמרה. 

״מי את חושבת שאת שתבואי לפה ותטיפי לי מוסר? את נמצאת פה בדיוק חמש דקות ואם הבנתי נכון, כבר שנים את חייה לך בדירה פרטית עם נוף לים ולא בפקקטע-קיבוץ הייטקי-דלא-שמעטא שיש בו יותר חוקים מתושבים״.

״אני חושבת שאני בדיוק מה שאני, ואני לא אוהבת את הבית כלא הזה יותר ממך, לא משנה מה יאנקו כתב פה על הקירות ואיך נראים החדרים״.

״החופש האישי דווקא נשמר פה במלואו, לפחות כל עוד אתה עושה כל מה שאומרים לך. זה רק נשמע כמו התחכמות, אבל זה היה בדיוק ככה מאז ומעולם. מדי פעם רק משנים את החוקים. החופש הוא לא הבעיה פה, אלא מי שקובע את החוקים שמגדירים מהו החופש.״

״אז אתה אומר שאנחנו יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים?״ היא שאלה, הרימה גבה והובילה אותי לחלל האחד שלא הייתי בו מאז שהגעתי לניצני חיים.

 

– – –

 

יש שתי דרכים לצמצום אוכלוסיה במתחמי הדיור. הראשונה היא הגברת התמותה למבוגרים ולחולים. זה פשוט – כל חומר ממכר ומזיק מחולק חינם לזקנים. הרואין, קוקה קולה, אפילו עלי גת. מאידך, כל חומר בריא ומאריך חיים, יעלה לך בכל משאבייך החודשיים. עבור צעירים ובריאים שהתנועה מעוניינת בהמשך שירותיהם, התמחור בדיוק הפוך.

 

הדרך השנייה היא הגבלת הילודה. חל איסור מוחלט על קיום יחסים במתחמי הדיור פרט לחדרי הזיווג. העונש לאי-ציות הוא סילוק מיידי מהמתחם, וקיימים אמצעים טכנולוגיים מתקדמים לוודא ציות מוחלט. מצד שני, חדרי הזיווג הם שטח הפקר. 

 

מובן שכף רגלי לא דרכה במקום עד שפגשתי את סלמה. לא הייתה סיבה. עלות הכניסה למקום לתֶּרַח בגילי גבוהה מאד ואף אחת לא חיכתה לי שם בכותונת לילה ובמצב רוח הנכון. 

 

החלל החשוך עצמו מוזן בקרינה מייננת המשמידה זרעונים מרגע פליטתם. זהו מנגנון יעיל, כך הבטיח יאנקו בזמנו, לשמירה על משאבי המדינה. הקרינה לא הפריעה לאף אחד. כל מה שחי, מת פה במילא. למעשה, עודף ילודה הייתה אחת הבעיות הראשונות שהתנועה ביקשה לטפל בהן, וכנראה שעשתה זאת בהצלחה רבה.

 

בכל פינות החדר, המחולק למעין תתי-חללים פתוחים לחלל המרכזי, נזרעו פופים צבעוניים, מיטות מתכווננות, ספות מודרניות, ערסלים וטבעות התעמלות המשתלשלות מן התקרה. מספר זוגות ושלשות שהיו עסוקים מאד בענייניהם לא נתנו בשני הזרים מבט מיותר.

 

סלמה הייתה מיומנת ממני ובטוחה בעצמה. היא גררה אותי לאחת מפינות החדר, הפשיטה את הפיג׳מה שלי ולא העירה לי על שרידי הכוויות שהשתרגו לכל אורך גופי. שכבנו במשך כחצי שעה. יותר מזה לא יכולתי. לא הרגשתי רצון לסקס מזה שנים, אבל מאז אותו ערב, מצאתי את עצמי בחדר הזיווג כמעט כל לילה. לסלמה היה מספיק כסף להכניס אותנו לשם שוב ושוב. היא לא הסבירה איך היא השיגה את המשאבים שלה, אבל איכשהו, תמיד היה לה מספיק – לסקס, לחלקה שהיא החליטה שניטע יחד במשתלה, אפילו לסרטים בחלל הקולנוע.  

 

במחשבותיה, בדבריה, במעשיה, היא הדריכה אותי בעולם חדש שלא חשבתי שאפשרי לקשישים כמוני במסגרת הזו. ואני הלכתי אחריה כמעט ללא פקפוק. היא נתנה לי את ההרגשה כאילו היא מכירה אותי כבר שנים, יודעת עליי הכל. בבקרים, לגמנו תירוש טרי ונהנינו מאשכוליות עסיסיות שהיו שמורות בעיקר לאנשי הקוד, מהנדסי התוכנה שיצרו ותמכו בשלל המיזמים של יאנקו. במהלך היום קראנו זה לזו ספרות שעוסקת במחשבה חופשית. כבר שנים שלא החזקתי ביד ספר, הרי ספריות לא היו בחלל הדיור שלנו. בערבים היינו יושבים בחלל האוכל, מנסים למצוא קצת הגיון במסגרת החיים המשונה הזו.

 

מהרגע שהתרביתי מיחיד לזוג, צצו גם אחרים. בהתחלה היו אלו אחד או שניים, קבועים, שהיו מצטרפים אלינו לחלל האוכל לשיחות הערב על חוות החיות או עולם חדש מופלא. אחר כך, נוספו גם אחרים. מבוגרים לרוב, מאלו שהיו מעבירים את הלילות מול משחקי ההימורים של יאנקו, הצטרפו לחבורה שלנו, שבהדרגה הפכה למעין מעמד בפני עצמו בבניין. סלמה הזינה את כולנו בכסף שאפשר לנו הכל – מנוחת צהריים באמצע היום, גישה בלתי מוגבלת לחללי הזיווג, מזון וזמן חופשי במשתלה. הרגשתי כמעט כאילו נולדתי מחדש.

 

אני אומר כמעט כי בת קול קטנה בכל זאת קראה לי לעצור לרגע ולחשוב מה קורה כאן. אישה נאה מגיעה לפתע לחלל דיור לשרופים, יוצרת קשר מהיר מאד, מבזבזת המון כסף שלא ברור מהיכן השיגה אותו ומתנהגת כאילו המשיח בכבודו ובעצמו, בגובה מטר שישים וחמוש באננס וביריות, הגיע לבקר. 

 

האמת, אני חושב, התחילה לזלוג טיפין טיפין. היינו שוכבים ערומים, והיד השחומה של סלמה לטפה באופן קצוב את אחד מגלדי הכוויות שבבית החזה שלי. היא דיברה על יאנקו, ואיך הבן זונה הזה מרוויח מכל מה שקורה בארץ מאז השריפה. 

 

״יאנקו אדם מאד חכם, איש עסקים מוצלח ופוליטיקאי מעולה, אבל הכל בסופו של דבר הוא לתועלתו האישית״, אמרה. ״משחקי ההימורים, למשל. הם שייכים כולם לחברה בבעלותו. התושבים מפסידים ויאנקו מרוויח. חברת ניהול הנכסים של יאנקו היא הבעלים החוקי של כל חללי המגורים השיתופיים במדינה – הן של הנדל״ן והן של תוכנות הניהול שמאפשרות את כל מה שמתבצע כאן. יש ליאנקו חברה אמריקאית שנהנית מכל הרווחים שנצברים בחללי החיים השיתופיים בארץ, והתוכנית היא לפתוח מרכזים כאלה במדינות נוספות. הוא בנה מערכת סוציאליסטית שמופעלת על ידי חברה פרטית למטרת רווח. כל אחד לפי יכולתו, מקבל לפי רצונו של יאנקו ויאנקו גורף את כל הרווחים״.

״האמת שהחיים פה לא כל כך רעים מאז שהגעת לכאן״, הייתי חייב להודות. ״אני כבר לא מתלונן כל כך הרבה״.

״תחשוב על כל האחרים. תחשוב על עצמך לפני חודש. תחשוב על כל מה שלקחת כמובן מאיליו רק לפני כמה שנים, והיום אתה צריך לשלם עליו – אוויר נקי, גישה לטבע, לחיות, לירקות טריים. אתה אפילו לא יכול לנוח על כסא באמצע היום בלי שזה יעלה לך משהו״.

״יאנקו הציג את עצמו כמהפכן״, היא המשיכה, ״אבל הוא מהפכן למטרת רווח. ממקסם את יכולתה של האוכלוסייה להפיק מוצרים שיועילו לחברות שלו, שינהלו את כל האופרציה המורכבת שהוא בנה כאן ושודד את המשאבים האלה מאיתנו ברגע שהוא יכול, כשאנחנו מזדקנים״.

״זה לא תמיד היה ככה?״ שאלתי. ״אנשים עבדו בחברות, קיבלו שכר עבודה מסוים, פחות מן הסתם מכמה שהמוצרים שהם ייצרו היו שווים באמת, וכשהם הזדקנו, זרקו אותם לכלבים. החברה מאורגנת היום קצת אחרת, הכללים נשארו אותו הדבר. הכסף זורם לכיוון אחד, החיים דועכים בכיוון אחד, למעטים טוב, לרבים רע״.

״זאת שאלה של אפשרויות. אתה לא יכול לצאת מכאן. לטוב או לרע, אין לך שום זכות בחירה על החיים שלך. 

״את לא חושבת שזה היה קורה בכל מקרה? הדברים היו צריכים לקרוס לתועלת של מישהו, ובמקרה שלנו זה יאנקו והמנגנון שסביבו״.

 

ההתפכחות לא הייתה מהירה. האישה שהכרתי לא מזמן והפכה את החיים כאן מסיוט סטטי לחגיגת טעמים וחושים, המשיכה במעשיה כאילו דבר לא השתנה. שכבנו. נשים נוספות הגיעו לפעמים והצטרפו אלינו. סלמה השיגה מאכלים שלא ראיתי מזה שנים ומשקאות שטעמם היה משכר והשפתעם מעוורת חושים. תוך כדי היא המשיכה ללחוש באוזני את דברי הרעל על מעשיו של יאנקו. טיפין טיפין השנאה שלי כלפיו התבססה, וסלמה, נערת הפיתוי, גרסת בית האבות, הצליחה להשיג את מבוקשה.

 

– – –

 

יום הפקודה התחיל כשיאנקו וצוות אבטחתו הצמוד הגיעו לניצני חיים. ידענו שהם אמורים לבקר אחר הצהריים ובילינו את הבוקר באימונים באחד מחדרי השירותים של המתחם. סלמה הגישה לי רובה שחור וארוך, נוטף שמן וגריז. משקלו הפתיע אותי, תמיד חשבתי שהדברים האלו קלים יותר. היא לימדה אותי להשעין את הכת בשקע הכתף שלי, לעצום עין אחת ולהתמקד דרך הכוונת הקטנה. 

 

סלמה נישקה את לחיי ויצאה מן השירותים. על פי התוכנית היה עליה להמתין עד שיאנקו יגיע למשתלה ולהתחיל במהומה. היא תכבה את האורות בכל המתחם, תפתח את כל הכלובים בחלל החיות ותנעל את דלתות המשתלה הגדולות כך שלא יוכל להימלט. אני באותו זמן אמור לתפוס מחסה בין הערוגות במשתלה, ולשם היו מועדות פניי. 

 

כשהגעתי, הסתכלתי על יאנקו פוסע פנימה, מקבל הסברים מאחת המפעילות של ניצני חיים על אופן הגידול של ירקות במתחם בו אין אוויר נקי ואין חשיפה לאור שמש. היא הצביעה על מכשיר הפותוסינתזה המלאכותית הצמוד לתקרה ועל מקור מים דמוי-מפל קטן שהתיז נוזלים בקילוח איטי מאד לעבר הגידולים. לא יכולתי לראות את פניו של יאנקו מהמקום בו שכבתי אבל גם לא היה לי ספק מי מהנוכחים זה הוא. רק אחד מהם נזהר בבגדיו ונעליו המטורזנות כך שלא ידרוך על רגב אדמה בודד. 

 

כמה חיות קטנות הגיעו לאזור. מספר אוגרים, איגוואנה וארנבות. אני לא חושב שצוות האבטחה של יאנקו ידע שהן לא אמורות להיות שם, אבל מבחינתי היה זה סימן שסלמה סיימה את תפקידה, ועכשיו תורי. דלתות המשתלה ינעלו בכל רגע, ויאנקו לא יוכל להימלט עוד. גם אם אפספס את הירייה הראשונה, סופו כבר נקבע. כלומר, בהנחה שלא אתחרט עכשיו.

 

סלמה לא סחטה אותי, חשבתי. גם לא אהבתי אותה. פשוט נדחפתי לזה. כמו ילד קטן שזר מרשים מציע לו סוכריה. אולי היה זה סוג של היפנוזה או השפעה חושית אחרת. כך או אחרת, המצב היה שאין כבר ברירה. גם אם אסתובב לאחור ואנסה להימלט, אתפס עם הנשק ודיני יהיה להיזרק לאחד ממתחמי המגורים לבוגדים, ככל הנראה לגבעות עולם שמעבר לכביש. 

 

פחדתי שהרובה ירעד ואפספס את המטרה, שהרתע יפיל אותי לאחור, שהקליע יתקע בבית הבליעה או יתפוצץ לי בפרצוף. אני זקן מדי בשביל השטויות האלו, אמרתי לעצמי והנעתי את האצבע על ההדק. 

 

האוח פרש את כנפיו העצומות וקרא בקול גדול ״או-הו או-הו״. הוא עמד על שיח בננות לא רחוק מיאנקו וחבורתו. כמה כפות ידיים גדולות אחזו בי מאחור.

 

– – –

 

אנחנו גרים בחלל-שינה 149א במתחם הדיור המשותף של חברת גבעות עולם, ממש מול מתחם מגורים אחר שנקרא ניצני חיים, בשכונה המחודשת בחולון. בחללי השינה שנגמרים באות א׳ גרים 24 מבוגרים בחדר. המיטות מסודרות אחת ליד השנייה כמו בבית יתומים. 30 ס״מ מפרידים בין מיטה למיטה בקומה התחתונה. מעליהן, בדיוק 110 ס״מ גבוה יותר, שכבה נוספת של מיטות, שמטפסים אליהן בסולם מתכתי צר המקובע אל ירכתי המיטה התחתונה. 

 

יש למקום הזה סוג מסוים של יופי, אבל אין בו חן. מסך מגע מלבני מוצמד לדופן הברזל של המיטה שלי. לנוחות הצוות המפעיל, המסך מציג שורה של נתונים מזהים. סָמִי, בן 68, מספר פרטים מזהים על אלרגיות ידועות ואייקון קטן של אזיקים שמסמל מדוע נבחרתי לגור דווקא כאן. 

 

לא ראיתי שרופים נוספים כאן מלבדי. אנחנו יוצאים מהחדרים בבוקר והולכים לחלל העבודה. איננו מדברים זה עם זה. אסור. יש תחושה של שותפות גורל, תרבות של הנהונים שנוצרה כתחליף לדיבור ומגע מרפרף בידיים כשחולפים אחד על פני השני במסדרון, כתחליף לחום אנושי. 

 

הקצאת המשאבים זעירה. כמעט כולם מוקדשים לרכישת מקום בחלל השינה. כל העודף נשמר לתשלום עבור ארוחות וגם זה לא מספיק אז אוכלים רק לפעמים. בימי שבת אני מוותר על מזון ורוכש את האפשרות לצאת לחדר עם החלון הגדול שבקומה העליונה. רואים ממנו את ניצני חיים שמעבר לכביש, גם את החלון של המשתלה. מדי פעם אני רואה אישה מבוגרת יושבת על ספסל מול חלקת הבטטות. אני מתגעגע אליה מאד.