נודלס

הערה: מומלץ לראות את הסרטון הבא לפני שקוראים את הסיפור😊
https://www.youtube.com/watch?v=S2AnYEheaFM&t=100s

 

ג’יישו הניח את הווק על הקרקע. זו הייתה מחבת גדולה אך קלת משקל יחסית למראה.
הוא סידר מעט זרדים וסביבן אבנים. הוא הניח על האבנים את הווק החבוט שלו והחל להבעיר אש.
האש לחששה וצחקקה. בתוך צחוקה שמע ג’יישו את צחוקו של נפח הכפר, הו-ווא, כפי שהיה כשביקר אותו בנפחייה.
הו-ווא צחק אז והיכה עם פטישו על הכלי שיצר. הכלי היה אדום והקרין חום על כל הנפחייה.
הוא הניח את הכלי והפטיש וניגב את הזיעה ממצחו.
“מה זו אש?” בשקט החד שלאחר רעש הפטיש הלחישה של הו-ווא נשמעה בבירור כגץ שעף לאורך החדר.
ג’יישו אהב להביט בו בעודו עובד והו-ווא לפעמים היה מכבד אותו בכלים קטנים שהכין.
“האם האש רעה או טובה? המים,” הו-ווא הוציא דלי חלוד ומלא. “האש מפחדת מהמים. אבל היא גם יכולה לאדות אותם.” הוא טבל את הכלי הרותח בדלי והמים בתוכו בעבעו ותססו.
הו-ווא הניף את הכלי הקר והביט בו. זה היה אולר קטן.
הוא ניגש לג’יישו.
“האש היא כלי, אולי הכלי החזק ביותר שיש בידנו. למרות שהיא חמה ושורפת, היא גם מחייה.” הוא הניח בידיו של ג’יישו את האולר. זה היה אולר פשוט וקטן אך נראה שנעשה בחוכמה. ג’יישו הביט בו ואז נשא את עיניו להו-ווא. הו-ווא צחק. “בידך הדבר.”

ג’יישו הוציא מתיקו קרש עץ, סכין ופלפלים אדומים חריפים. אלו היו הפלפלים המפורסמים של סבתא לה-ג’יו. היא גרה בקצה השני של הכפר ובימות הקיץ הוא היה הולך לבקר אותה ולעזור לה בשדה הפלפלים החריפים שלה. השדה היה ארוך ועתיק ואגדות רבות סופרו על ילדים הרפתקנים שניסו לפלס את דרכם לקצה השיחים השופעים.

“יש יבול טוב השנה, הא ג’יישו?” סבתא לה-ג’יו טחבה את ידה לתוך אחד מהשיחים ומיששה פלפל חריף, אדום ובוהק.
“אבל סבתא, את נוגעת בפלפל החריף בידיים חשופות,” קרא ג’יישו הקטן, “לא תקבלי כוויה?”
סבתא לה-ג’יו הרימה גבה וחייכה כממתיקת סוד.
“מה זה חריף, שו הקטן?”
ג’יישו מצמץ.
סבתא לה-ג’יו קטפה את הפלפל. “חריף, זה כאב. אנחנו נותנים לפושטק הקטן הזה לפצוע אותנו. ועוד במקום הרגיש ביותר שלנו- בלשון. ואם לא ניזהר אז זה ישרוף גם בצד השני…” היא גיחכה וג’יישו הסמיק.
“אבל למה אנחנו עושים את זה?” סבתא לה-ג’יו שאלה. “למה שנאכל משהו מכאיב?
“ובכן,” היא קרצה לג’יישו, “זה כי זה מעניין. כן כן, שו הקטן, בלי ההרפתקאות והקשיים יהיו, ובכן דייסה עלובה!” היא העוותה את פניה המקומטים. “הקושי נותן לך את ההזדמנות להתגבר עליו. הוא הופך את השגרה המעיקה למשהו מרתק ולא צפוי. העקצוץ שמגיע אתו יכול להיות של פחד או של התרגשות,” היא הניחה את הפלפל החריף בסל. “האופן שבו תחווה אותו ותקבל אותו, תלוי בך.”

ג’יישו קצץ את הפלפלים החריפים. ידיו שרפו מעט אך הוא לא היה בטוח אם זה בגלל הפלפלים או בגלל היבלות. הוא שפך מעט שמן לסיר והקפיץ את הפלפלים. קול תסיסה וריח ביתי עלו מהווק. הוא תיבל את הפלפלים במעט התבלינים שהיו בתרמילו. ריח ביתי התפשט באוויר והוא שאף ממנו בעונג. כשהיו הפלפלים מוכנים העביר אותם לקערה.

הוא הוציא מתרמילו שק קמח ונוד מים. שק הקמח היה קטן ומרופט ויכל להכיל רק כוסות ספורות, אך הקמח היה לבן ומשובח. זה היה הקמח של סבא מינפאן. ג’יישו שפך את הקמח על קרש העץ שלו ויצר במרכזו גומה. הוא לגם מעט מהמים הצוננים של הנוד ואז יצק חלק מהמים לווק הרותח וחלק מהמים לתוך הגומה הקרירה של הקמח.
ברוחו של ג’יישו עלו מראות הצריף הישן של סבא מינפאן ליד השוק.

“הא, ג’יישו,” סבא מינפאן חייך. “מה שלא הורג מכשל, את זה כולם יודעים, אבל מה שלא מכשל, הורג. הוא הורג אותך, אתה אינך נשאר.” הוא הרים חופן של גרגירי חיטה. “ראה, ג’יישו. גרגירי החיטה הללו הולכים להיטחן. את הנשמה אני אטחן מהם, כן?” הוא צחק והטיל את חופן החיטים לתוך הריחיים. “הם לא יהיו עוד. לא יהיו. אבל משהו חדש יהיה. קמח.” הוא שלף כף עץ מחגורתו וטחב אותה מתחת לאבני הריחיים. כששלף אותה חזרה, אבקה לבנה כיסתה אותה.

“כן,” סבא מינפאן נאנח. “כמה גלגולים על החיטה לעבור, כמה זהויות עליה להחליף, לפני שהיא ממלאת את יעודה. אל תפחד להיהרג, ג’יישו,” הוא הרים את עיניו וג’יישו ראה בהם ניצוץ שלא ישכח. “תן לחיים לזרות ממך את המוץ. תן להם ללוש אותך למשהו אחר. מתוך הלהבות תיוולד למשהו טוב יותר, אני מבטיח.”

 

ג’יישו פורר את הקמח והמים באצבעותיו עד שהתאחדו לפתיתים. את הפתיתים הוא לש עד שהפכו לבצק. הוא לש בריכוז ובחריצות. זו היתה הדרך המסורתית של הכפר להכנת הנודלס.
ג’יישו מתח את הבצק וליפף אותו סביב עצמו. הבצק האלסטי רקד לקצב ידיו המיומנות.
כעת הגיע זמן המתיחה.
ג’יישו תפס בקצוות הבצק ומתח. אחת. הוא קיפל את הבצק ומתח שוב. שתיים. קיפל ומתח. ארבע. שמונה.
האטריות רבות יותר ודקות יותר ויותר, כמו מיתרי הגו-ג’נג של אמו.
היא הייתה יושבת מתחת לעץ השזיף בגינתם ומנגנת.
הוא זכר איך ידיה רקדו מעל הכלי במחול מורכב, יד אחת זריזה ועצבנית ויד שניה רגועה ומאזנת.
“המיתרים מזדעזעים, אתה שומע?” היא הייתה לוחשת מבעד לצלילים העדינים. “רוטטים רוטטים. אין בהם מנוחה, אך בכל זאת הם יוצרים בנו כזו שלווה. איך זה יכול להיות, הא ג’יישו?”
מתיחה וקיפול. שש עשרה. שלושים ושתיים.
“ללא הטלטלות שבחיינו, ללא הצער והרעד שעובר במורד הגב, כיצד נוכל לגעת בליבם של אחרים?”
קיפול ומתיחה. שישים וארבע.

“ברגע אחד של עצב יש משמעות שמאתיים רגעים של עושר לא יוכלו להשיג. אל תפחד מלב דואב. תן לכאב למצוא את הצדדים האנושיים שבך.”
מאה עשרים ושמונה.
הנודלס נעו כגלים בידיו של ג’יישו.
הוא הרקיד אותם בתוך הקמח לצלילי מנגינה נושנה שעלתה ברוחו.

המים בווק ביעבעו וג’יישו השליך לתוכם את הנודלס ובחש.

 

ג’יישו הוציא מתרמילו עלי תבלין. הם התייבשו מעט וקצת נמעכו אבל עדיין היו ירוקים ועלה מהם ריח טרי.
אלו היו עלים מהגינה של מורתו, שויה.
הוא זכר את ידיה נעות בתנועות קשיחות וזריזות כשכתבה אותיות על הלוח בבקרים וכשגרפה את גינתה בערבים. כשהיה חוזר הביתה לעת ערב, לאחר המשחק עם חבריו, היה רואה את ידיה העיקשות תולשות עשבים שוטים.
ג’יישו הניח את העלים על קרש העץ ופתח את נוד המים שלו.
היה זה ערב גשום במיוחד. הוא היה בדרכו הביתה כשהגשם תפס אותו. הוא רץ ברחוב הריק כשלפתע דלת נפתחה. אור. זו היתה שויה. היא הביטה בו. “היכנס,” היא פסקה.
ג’יישו הפך את נוד המים מעל העלים ושטף אותם היטב.
שויה עזרה לו להתייבש והושיבה אותו עם כוס תה ריחני ליד החלון.
היא התיישבה לידו בשקט. החלון השקיף על הגינה שלה שעמדה בגשם הסוער.
“העלים,” היא אמרה לפתע וג’יישו הסב אליה את מבטו. “הם נושרים כשקר. הם צומחים כשחם. היית יכול להסתכל עליהם כמסכנים וחלשים.”
ג’יישו ניער היטב את העלים ושלף את סכינו.
“אבל האם הם אכן כאלו?”
שויה תמיד נראתה לכל התלמידים כאישה קרירה וקשיחה, אך הפעם מעין רעד עבר בקולה וייתכן שלא מהקור.
“העלים,” היא המשיכה והביטה בג’יישו, “קל היה להם לצמוח בגשם, כשיש מים. בתקופת השפע והמנוחה. אבל הם צומחים דווקא בקיץ, כשהצורך בהם הוא ממשי. כשצריכים לאגור אנרגיה ולצמוח.
ראה כיצד הם מישירים את מבטם לשמיים, מוכנים לספוג את השמש הקופחת ולהזין בעזרתה את כל הצמח, מוכנים להקריב את עצמם ולנשור.”
ג’יישו קצץ את גבעולי העלים ועצר כשהגיע לעלים עצמם.
“הגבורה האמיתית נסתרת מן העין. העוצמה היא בהתמודדות שבה איש לא מבחין.” שויה חזרה להביט בגינה ונראה שחיוך קטן עלה בזווית פיה. לאחר מכן, בכל פעם שג’יישו היה מבקר אותה, הוא היה עוזר לה בפעולת הניקוש והיא הייתה מעניקה לו מעט מיבול גינתה.
ג’יישו פיזר את העלים על קערת הנודלס. הצבע הירוק שלהם בלט ונראה כמעט חי.

 

הוא הוציא את מקלות האכילה מתרמילו והלך עד שמצא אבן להתיישב עליה.
רגליו היו עייפות מההליכה הממושכת וידיו היו עייפות מהמאמץ.
ריחות הנודלס שהגיעו לאפו היו משכרים והזכירו לו את הבית, שם הוא למד איך להכין את הנודלס בצורה המסורתית.
בתרמילו היו בדיוק מספיק רכיבים כדי להכין מנה אחת.
הוא התיישב על האבן, הניח את הנודלס על ברכיו והביט על הנוף.
השמים היו אדומים ועשנים. מראות ההרס והחורבן נמשכו עד האופק.
רק ימים ספורים לפני-כן הוטלה הפצצה על המחוז שלו והאדמה עוד לא התקררה מהזעם.
לפני כמה ימים? הוא לא ידע. הזמן היה דבר שונה כעת.
נוף הכפר נראה לו כאדם זר העונד תכשיטים מוכרים. נגיעות קטנות של שרידים היו פזורות, אוחזות בניצוצות של זכרונות. פה היה בית הספר, פה השוק…

הוא ידע שאין לו עוד הרבה זמן, בקרוב יהיה עליו לבחור לאן להמשיך.
ג’יישו אכל מהנודלס. הם היו חריפים. עיניו צרבו.
האדים שעלו מהנודלס התמזגו עם העשן סביב, יוצרים נחשול עדין וחלבי בין ענני העפר העצומים. ריחניים וטהורים כמו קטורת ליד מדורת קבורה.
ג’יישו תפס את אחד מעלי התבלין במקלות האכילה, אך רוח מזרחית הגיעה וחטפה את העלה. הוא התעופף הרחק הרחק. ג’יישו דמיין את אביו נוזף בו על בזבוז המזון. הוא גיחך. כעת, עם תרמיל ריק ורחוק מהכפר מכפי שיכל אי פעם להיות, הוא לא יכל להסכים אתו פחות.

 

ג’ו-דה נכנס לחדר הקבינט. על המסכים הרבים הופיעו מפות ובמרכזן בלט עיגול אדום ופועם.
הגנרלים והמומחים הבכירים של צ’ין קמו וקדו בפניו.
צ’ין הייתה האימפריה הבין גלקטית החזקה ביותר, לפחות בתחום הנראה לעין.
ג’ו-דה היה נצר לשושלת הקיסרים ששלטה בה מאז עלתה לגדולה.
“זו הייתה טעות,” הסביר לו אחד המומחים כשהתיישב אל שולחן הקבינט. “פצצת הניסוי הייתה אמורה ליפול מזרחה, לתוך הים. לא צפינו את הרוחות.”
המומחים שטחו בפניו את כל המידע לגבי התקרית והגנרלים הנהנו בכובד ראש ושתקו.
“מה עוצמת הפיצוץ?”
“חזקה ביותר. זהו אחד מהנשים העוצמתיים ביותר שיש בידנו כרגע ולכן רצינו לבדוק אותו.”
“האם ידוע על נפגעים?” קולו של ג’ו-דה היה קודר.
שקט הסתרר החדר לכמה רגעים.
אחד המומחים דיבר. “אולי כפר אחד קטן, איננו יודעים עדיין בבירור.”

“האם נשקף מכך נזק לחקלאות, לכלכלה, לאדמה?”
“כנראה שלא, אדוני. הערים הגדולות והשדות נמצאים במרחק בטוח. כבר עכשיו יחידות הניקוי בדרכן לשם כדי למנוע נזק שיחלחל לאדמה.”
ג’ו-דה ליטף את זקנו ונאנח. “טוב,” הוא הביט במפות עוד קצת ואז פנה לנוכחים, “שלחו לי עדכונים רלוונטיים.” הוא קם והנהן לעבר היושבים בחדר והללו הנהנו חזרה בכבוד.
בדרכו החוצה מהחדר הוא ראה קערת טייק-אוויי שבתוכה נשארו שאריות נודלס, כנראה מארוחת הצהריים של אחד מהנוכחים. הוא הרים אותה וזרק אותה לפח בדרכו החוצה. 


קול קרקוש הפתיע אותו וג’יישו הסתכל אחורה. זה היה רק הווק החבוט שנפל.
הווק עבר בכפר כבר שנים רבות וג’יישו קיבל אותו במתנה כשהחל להראות אהבה להכנת הנודלס.
הוא נשם עמוק וחזר להביט לעבר מה שהיה הכפר, תר אחר שרידים…
מקלות האכילה שלו היו ישנים גם הם. גם הקערה. הכל היה ישן. לפעמים ג’יישו בעצמו הרגיש ישן.
אורות רחוקים הבהיקו מבעד לשמי הנחושת. חלליות של האימפריה.
הנודלס החליקו בגרונו של ג’יישו. עוד מעט הכל יהיה נקי. עוד מעט.
הוא לא ידע מדוע המחוז שלו הופצץ. בכפר שלו היו אנשים פשוטים שלא התעסקו בפוליטיקות בין גלקטיות.
הצלחת שלו התרוקנה כמעט לגמרי. רק כמעט.

 

ג’ו-דה הביט על השולחן העבודה שלו, עמוס הדוחות. הוא הניח את הדוח על הניסוי שכשל ביניהם.
במשרדו היה חלון ענק שהשקיף החוצה, לחלל. על הרקע השחור הופיעו אינספור נקודות קטנות. כוכבים.
הוא לא ידע היכן הכוכב שעליו התבצע הניסוי. מבעד לחלונות חללית הקיסרות הכל נראה כה רחוק.
אפילו הצער על הכפר הקטן נראה לו רחוק, כמו נקודת אור רחוקה ומהבהבת.

דפיקה מנומסת נשמעה ודלת משרדו נפתחה.
זה היה המזכיר. “אדוני. תרצה לאכול משהו?”
הוא המשיך להביט בחלון. “לא, תודה. אינני רעב.”

 

ג’יישו אכל את הנודלס האחרונים שבקערה. בעדינות ליקט אותם במקלותיו.
הנודלס האחרונים הם תמיד החריפים ביותר.
הם ספגו את כל הטעם, את כל התבלינים והרבדים שהיו לקערה להציע.
הם התבשלו מכל מה שהשאירו הנודלס הקודמים לאחר שחלפו.
אבל כעת אפילו הם לא נותרו.
החלליות התקרבו. בקרוב לא יישאר זכר לקרקע החרוכה.
מעט רוטב נשאר בקערה של ג’יישו.
הוא הביט לרגע ארוך נוסף באדמת הכפר החרוכה.
הוא היטה את הקערה לעבר פיו, עצם את עיניו ולגם לאט לאט. הרוטב היה עדיין חמים ומנחם.
כשחשב שסיים את הכל פתח את עיניו שוב.
שממה ושמיים רותחים קידמו את פניו.
אדים לבנים כיסו את הכל. האדמה הייתה לחה וריקה. שניות ספורות והניקוי כבר הסתיים.
החלליות כבר עשו את דרכן למקום הבא שבו שירותן נדרש.
ג’יישו הניח את הקערה על ברכיו וגמע את לובן הנוף בעיניו.
קולות צחוק והמולת הכפר עלו באוזניו. הוא יכל לשמוע אותם. את כולם.
בלי משים אצבעו טיילה על פנים הקערה, מגששת לאורך הסדקים. לפתע הוא הרגיש ברטיבות קלה.
הוא הביט למטה. בקערה טיפה אחרונה נותרה ובתוכה זרע פלפל אחד סורר.
דמעות זלגו במורד לחייו. באצבעו המיובלת הוא חפר גומה קטנה באדמה ושפך לתוכה את הטיפה והזרע.
הוא יכל לשמוע אותם. את כולם.

הוא הידק את האדמה עם אצבעותיו ונתן עליה טפיחה עדינה. עננים החלו להתאסף ורעם רחוק נשמע.
ג’יישו קם ואסף את המקלות, הווק, נוד המים, הסכין והקערה. הוא הכניס אותם לתוך תרמילו וקשר אותו בעדינות.
הוא הביט לעבר ההרים הרחוקים. לא משנה כמה התאמץ, הוא לא יכל למנוע ממבטו לשוב לאדמה הערומה.
הוא יכל לשמוע אותם. את כולם.

ג’יישו ליקק את שפתיו וחייך.
הסוף.

 

הו-ווא – אש.

לה-ג’יו – צ’ילי.

מינפאן – קמח.

שויה – עלים.

ג’ו-דה – עצום.

ג’יישו – סוף.