כבר לא בתולת ים

“לא להאמין! עוד מעט יהיה לך יום הולדת 20 ותוכלי להפוך לאמא!” אחותי אֶרְנוּסַה אומרת בהתלהבות.

“אם לומר את האמת… אני לא ממהרת כל כך להיות אמא…” אני עונה, ממלמלת.

“אל תהיי כזו! מניסיון, אימהות היא דבר נהדר!” היא מנענעת בחוזקה בזנבה, עושה בועות מכל עבר. “את ראית כבר את הבת המקסימה שלי, נכון?”

“שמעתי אותך מתלהבת עליה יותר משראיתי אותה…” אני נאנחת.

“דגדגה קטנה ששוחה אחרייך לכל מקום…”

“חוץ מהפעמים שאת איתי…”

“אני הייתי רוצה שתהיה איתי כל הזמן… אבל היא צריכה גם להכיר בנות אחרות בגילה, עם כמה שזה מצער.”

“מעניין איך זה… איך זה היה אם היה לי בן ים…?” אני אומרת בקול רם מדי.

“בן? מה זה אומר בכלל?”

“את יודעת, אהה.. כמו… יושבי האדמה שבנות הים מביאות כל פעם ו… הם די שונים, ולא רק בקטע של הסנפיר.”

“בשביל מה לעזאזל את צריכה דבר כזה? שהגלים יעזרו.”

“אולי זה יהפוך את כל הסיפור לקל יותר.”

“חומד שלי, את לא צריכה כאלה,” היא מזעיפה את מבטה.

ארנוסה לא שונה מרב בנות הים. השמועות אומרות שקוראים לנו על האדמה בתולות ים אבל אנחנו ממש לא כאלה. טוב, לפחות לא לנצח. במשך שנים, בירחים מלאים, בנות ים משתמשות בקולן הענוג לפתות יושבי אדמה עם שיער על הפנים במטרה להפרות את עצמן. גם אם זה אומר שיושבי האדמה האלה כבר… לא יראו את אור היום יותר. סבתא שלנו סיפרה באחת הפעמים שעל אחת הספינות היה יושב אדמה שאילולא הרגליים, דמה יותר לבנות הים מאשר ליושבי האדמה האחרים. לכן, היא החליטה שהיא בת אדמה וכל השאר הם… בני אדמה, אני מניחה.

“בכל אופן… יש לי ילדה שמחכה לי… שלום!”  היא שוחה כאילו היא בורחת מטרף. היא בהחלט אמא משוגעת.

כל הדיבורים האלה עשו אותי רעבה. אני מחליטה לצוד כמה דגיגים קטנטנים ולקנח באצות. מעניין מה בנות האדמה אוכלות? ידוע לי שהיו יושבי אדמה שבאו במן… איך להסביר? מן… דבר שמרים אותם מעל המים ו… הם יכולים לצוף! ככה לרב אנחנו מוצאות אותם. אחותי לקחה אותי פעם למבצע פיריון. לא עליתי מעל פני המים, אבל… ראיתי איך… מורידים אותם למים… והם נהיו כחולים, לא נשמו עד ש… בואו נגיד שהם הפכו למאכל הדגים.

האופן בו הן השתמשו בהם ו… זרקו אותם כאילו… אין להם לב או משפחה והורים! בטוח היה להם. גם להם בטח היו ילדים קטנים שמחכים להם בבית. 

“מדברים אלייך!” מפתיע אותי קול פתאום.

“הו, נֶביוֹרִי!” אני מחייכת אליה.

“נכנסו לך מים לאוזניים?!” היא מכניסה את שתי אצבעותיה לאוזניי.

“כרגיל.”

“ראיתי את האחות המתישה שלך. שיאנית השחייה, בלי ספק. אני לא מרחמת על טורף שיבוא בעקבותיה. היא תתיש אותו למוות. או תעצבן אותו למוות, אחד משניים.”

“כן… היא תמיד ניצחה במשחקי ‘שחי אחריי’. תמיד תפסה אותי, אף פעם לא תפסתי אותה.”

“אני מופתעת שהבת שלה עומדת בקצב…”

“היא לא…” אני מסיטה את מבטי. “היא פשוט תופסת אותה בידיים שלא תעכב אותה, בשם הדגים.”

“היא תצטרך להרפות מתישהו…” נביורי נאנחת. “אגב, את יודעת איפה מפגש ההכנה?”

“הכנה למה?”

“יש שם משהו?!”  היא דופקת על ראשי. 

“אני שונאת שאת עושה את זה!” אני מרימה עליה את קולי.

“זיכרון של מדוזה! בחיי!”

“גם לך…”

“בכל אופן, אני מדברת על העלייה מעל פני המים והתהליך שאחר כך.”

“גם את מחכה לזה?”

“מחכה לזה? אני יודעת…. אלה החיים.”

“באמת שאני לא רוצה לעשות זה… גם להם יש חיים.”

“את שוכחת שככה עובד הטבע, נכון? טורף ונטרף. אז אנחנו לא טורפות אותם, אבל בואי נגיד שככה אנחנו מחזירים להם על הפעמים שהם פלשו לים וגנבו לנו את האוכל.”

.מצד אחד, היא צודקת. יושבי האדמה למעשה מקטינים את מספרם יצורי הים, אבל גם של הטורפים הגדולים, כמו כרישים או לווייתנים, שאותם אין באמת מי שיאכל.  

אמנם שמעתי על בנות ים שטורפות יושבי אדמה. אבל מצד שני… החיים שלך תלויים במוות של מישהו אחר. נכון, אפשר להגיד שאוכלים בשביל לחיות, אבל… על מי אני עובדת? זו סתם הייתה צביעות. 

אבל גם אם בכלל לא היה אכפת לי מה יקרה להם. לאני לא מרגישה מוכנה להיות אמא. למה צריך להחליט בשבילי מתי אני מוכנה? אני רואה איך ארנוסה זוהרת, והבת שלה באמת מתוקה. אבל זו הרגישה לי אחריות גדולה. באיזשהו מקום, אני עצמי הרגשתי ילדה. אז איך הייתי אמורה להיות אמא? האם אני באמת רוצה להביא אותה לחיים שאני עצמי פחדתי לחיות?

“אז את זוכרת איפה זה?” קולה של נביורי מעיר אותי מחלומותיי בהקיץ.

“אה… בשונית האלמוגים האדומים.”

“אני שונאת את השונית הזו! יש שם תמיד דגי חשמל! ולפעמים גם אלה עם הזרם החזק!”

“אנחנו בטח מאחרות, לא? בואי נתחיל לזוז,” אני מאיצה בה.

אני נותנת לנביורי להוביל את הדרך. שיערה החום נשטף במים וסנפירה היה בצבע שונית האלמוגים שאותה שנאה כל כך. אילולא הכישוף של הקול, האם היה בן אדם מסתכל עליה? ומה איתי? שיערי השחור ועיניי החומות שיוו לי אולי מראה מיוחד בים, אך לפי השמועות, רבים מבני האדם נחנו בצבעים אלה.

כשאנחנו מגיעות לשונית האדומה, היא כבר מלאה בנות ים בגילנו שיושבות ומדברות. כולן נרגשות לקראת המאורע. טוב, חוץ מהתוספת הקטנה שלי ושל נביורי.

“בהחלט לקחתן את הזמן שלכן,” אומרת בת ים מבוגרת זעופת פנים, שיערה האפור קשור באלמוגים וסנפירה אפור כשערותיה. “למה שלא תציגו את עצמכן?”

“אני אֶרְמִינָה וזו נביורי,” אני מציגה אותנו.

“האחות של ארנוסה המפורסמת. למה ציפיתי?”

מלבד יכולת השחייה שלה, ארנוסה מפורסמת בעזות המצח שלה. אם כי למרות הטענות, אנחנו שונות כמו מים וחול.

“פשוט… התבלבלנו במקום,” אני מנסה להישמע משכנעת, אבל עיניה של בת הים הבוגרת רומזות לי שזה לא עובד עליה.

“למה שלא תצטרפו לשאר?” היא נאנחת “טוב, עכשיו כשכולכן סוף סוף כאן, הרשו לי להציג את עצמי. שמו זַדִיוּנִי, ואני הולכת להסביר לכם על מה שמצפה לכל אחת מכן ביום הולדתה העשרים.”

הבטן שלה מתכווצת בעוד הבנות האחרות מתקשות להסתיר את התלהבותן.

“כך נראה יושב אדמה,” קשה לי שלא לרחם על האלמוגים המסכנים שהיא הייתה צריכה לתלוש בשביל ליצור את המיצג האומנותי שלה. 

בהמשך המיצג כבר רציתי להיעלם.  כל המחשבה של להתעסק עם גופה נשמע מזעזע…

לא הייתה מאושרת ממני כשזה נגמר. מצד שזה, המשמעות של זה הייתה שהתקרבתי עוד קצת לרגע הלא כל כך מיוחל הזה, אז אולי לא ממש.

“זה היה… מעניין…” נביורי מהרהרת בכל רם אחרי שכל הבנות הלכו.

“מאוד!” אני לא יכולה להישמע פחות משכנעת.

“שקרים זה לא הצד החזק שלך.  מה הבעיה שלך?”

“הכל…?”

“את מבינה שככה גם הם מזדווגים, נכון?”

“אולי אצלם זה פחות מסובך כי… הם חיים בתור התחלה…” אני מגמגמת..

“אם את לא רוצה להיות מנודה עד סוף ימייך, אולי הגיע הזמן שתתחילי לעכל את זה.”

“אבל אני לא רוצה להיות אמא! אחזתי בידיה. “זה לא… מוקדם מדי?”

“כולן עושות את זה,” היא אמרה באדישות.

“את מרגישה מוכנה?!”

“לא…”

“אז את אמורה להבין אותי!”

“תקשיבי, כי כנראה לא הקשבת בפעם הראשונה: כולן עושות את זה! אמא שלך ואמא שלה ואמא שלה ו…”

“הבנתי, הבנתי…” אני מתיישבת על השונית.

“את לא צריכה מאה בנות. אחת מספיקה.”

“ומה אם אני לא אזכור מה צריך לעשות?””

“אני חושבת שההסבר שלה היה מספיק ברור…” היא פותחת את עיניה לרווחה.

כן… לא בדיוק מתחשק לי להגיד שלא ממש הקשבתי.

“את רוצה שאני אסביר לך?”

“אני זוכרת… בינתיים…”

“יום ההולדת שלנו הלילה, לא נראה לי תספיקי לשכוח עד אז.”

רגע, הירח המלא הבא זה הלילה?!

“אולי נחכה עם זה יום יומיים…?”

“אפשר לעשות את זה רק בירח מלא. בשאר החודש את סתם הורגת אותם לשווא.”

“אז.. לירח המלא הבא…? כלומר…”

“כדי שיהיה סיכוי טוב שתשכחי עד אז?”

“לא, פשוט… אני לא בטוחה אם ככה אני רוצה לחגוג את יום ההולדת שלי…”

“נחגוג מחר, בסדר? בחיי, איזו ילדה… בכל אופן, אחותי ביקשה עזרה עם הבת שלה. לא רק לך יש אחות נודניקית,” היא החלה להתרחק, ואז נעצרה “לא, בעצם משוגעת כמו אחותך יש רק אחת.”

אני מתקשה לחנוק את הצחוק. נביורי אף פעם לא הצליחה לחבב את ארנוסה במיוחד.

אני לא מאמינה… 240 ירחים מלאים חלפו…  לא שאני זוכרת את כולם…זה תמיד הרגיש לי כל כך רחוק. ארנוסה מבוגרת ממני בחמש שנים, אז הרגשתי שאני בחיים לא אגיע לגיל הזה. אבל ברור שזה היה אמור להגיע מתישהו.

שמעתי שיש בני אדמה מאוד צעירים על הספינות, כל כך צעירים עד שאין מה להתקרב אליהם בכלל.  פעם חברותיה ארנוסה סיפרו לה שבאחת הפעמים שניסו לתפוס בני אדמה, המבוגרים הלכו שבי אחרי קולן, אך על הספינה היו מספר צעירים שצעקו להם. בסוף, הן החליטו לוותר. ארנוסה לעגה להן ואמרה שזה לא הפסד גדול, אבל חלקתי על דעתה. אני לא רציתי לדעת איך אני הייתי מרגישה אם היו משאירים אותי לבד לגמרי כצעירה. 

מה יקרה אם אני לא אחזור הביתה? ככה לא יאלצו להאיץ בי לעלות למעלה. אולי בקבוצה אחרת של בנות ים, לא כל כך אכפת להם מהמסורת הזו. אולי פשוט אני אמציא איזה סיפור…

“ארמינה?” אני שומעת את קולה המוכר של אמי.

יופי…

“איזו הפתעה…” אני מנסה לחייך.

“מה מטריד אותך, ילדה שלי?” היא מתקרבת אליי. “אם את חוששת מהתגובות של ארנוסה…”

“זה לא זה,” אני משפילה את מבטי., מרגישה שאני רוצה להתכווץ ולהעלם. “אני לא רוצה לעשות את זה. עם או בלי קהל.”

“ארמינה…”

“כן, כן, אני האחות הפחות מעצבנת והפחות מוצלחת, שמעתי את הנאום הזה מספיק פעמים…”

“זה לא מה שבאתי להגיד,” היא מחייכת אליי. “גם אני הרגשתי המון בלבול באותו יום, או בכלל בשנה שקדמה לזה. שאלתי את עצמי, איך אני אצליח לעשות את זה? לנטול חיים כדי… להפוך אותי למאושרת? זה בלתי נתפס.”

“אז בואי נוותר. לא צריך את זה!” אני מחזיקה את ידיה של אמי בחוזקה ומתקרבת אליה.

“את יודעת מה סבתא שלך אמרה לי?”

“מה…?”

“היא ביקשה ממני לעשות את זה פעם אחת, בשבילה. אחרי זה… אני אוכל לעזוב.”

“לעזוב לקבוצה אחרת?”

“כמובן שגם זו הייתה אפשרות, אבל אני לא אתפלא אם גם שם היו לוחצים עליי באותה מידה.”

“אז לעזוב… לאן?”

“לאדמה.”

“זה בלתי אפשרי לעבוד לאדמה! אנחנו לא יכולות להתקדם מחוץ למים עם סנפירים!”

“נכוון, עם סנפירים אי אפשר. אבל עם רגליים… את בהחלט יכולה.”

“רגליים…?”

“הקשבת בשיעור שלך היום?” היא מצחקקת. “מה שיש לבני האדמה במקום סנפירים. אם תעלי למעלה בלילה של ירח מלא ותוציאי את זנבך לגמרי מחוץ למים… תהפכי לבת אדמה.”

“אני אהפוך לבת אדמה…?”

“ובכן… ניסיתי שלא להביא לך רעיונות, אבל… היו כבר מקרים כאלה. חברה של סבתא שלך עשתה את הבחירה הזו. היא השאירה את אימה קרועת לב. לכן, סבתא התעקשה כל כך כשהצגתי לה התלבטות דומה. אבל, יש לי כבר לי נכדה מקסימה.”

אין דבר שיותר כיף לשמוע מאשר שאת יכולה ללכת ולאמא שלך לא אכפת ממך. אני מרפה את ידיה בעדינות. אני מביטה הצידה, לא יכולה להביט בה.

“יפה שלי, שלא תביני לא נכון,” היא אומרת ברוך. “כמובן שאני אשמח יותר מכל שתישארי כאן. את הילדה הקטנה והאהובה שלי, אבל…”

היא מסיטה את סנטרי עם אצבעה חזרה אליה.

“האושר שלך יותר חשוב מהאושר שלי. ואם זו הבחירה שלך… כואבת ככל שתהיה, אני אקבל אותה. תבחרי מה שתבחרי, את לבד הלילה, אלא אם תבחרי אחרת. אני אתן לך זמן לחשוב על זה עם עצמך. אבל תני לי לחבק אותך… למקרה שזו תהיה הפעם האחרונה…”

איזו טיפשה. איך חשבתי על אמא שלי ככה? על האמא המקסימה, שלא משנה מה כולם אמרו לה על הבת חסר התועלת שלה, היא תמיד הייתה שם בשבילה ואמרה לה כמה היא נהדרת. גם כשנדרש לה כל כך הרבה זמן לשחות, גם כשלא הצליחה להגות מילים הרבה אחרי בנות גילה, גם כשלא הצליחה לצוד אלא דגים קטנטנים, 

אני מחבקת אותה חזק. אני אפילו לא יודעת אם זו הייתה הפעם האחרונה או לא. אני מרגישה כאילמת, רק רציתי להביע את הערכתי הרבה אליה. 

“אני יכולה לשאול אותך משהו?” אני אומרת בלי לעזוב אותה.

“כמובן.”

“למה בחרת להישאר? למה בחרת להביא גם אותי?”

“ובכן, כבר הייתי רגע לפני. ואז חשבתי לעצמי, אם אימה של חברה של סבתא שלך הרגישה נורא, איך תרגיש הילדה הקטנה שלי, רק בת ארבע? הבנתי שאני לא מסוגלת לעשות את זה. אבל… ארנוסה כבר אז הייתה מרדנית ולחמה מול המוסכמות. אז למקרה שארנוסה תחליט לעשות את הצעד שלא העזתי… רציתי… בת נוספת שלא תעזוב. בסוף ההפך הוא מה שקרה. מי היה מאמין?”

“אז… את מתחרטת?”

“על עשרים שנים נפלאות איתך? כמובן שלא,” היא מחייכת אליי חיוך אימהי. 

“ומה אם אני אבחר ללכת?”

“זה לא הולך להיות קל. את לא יודעת את שפתם. את לא תדעי להשתמש ברגליים שלך כל כך מהר. תאלצי להתחיל הכול מחדש. אבל אם זו הבחירה שלך… אבקש מהגלים מדי יום שישמרו עלייך. עם רגליים, עם כנפיים, עם ראש של מדוזה… את תמיד תהיי הבת שלי. וגם אם תהיי רחוקה משאוכל לדמיין, את תמיד תהיי בתוכי.”

היא מאמצת אותי חזק יותר, וכך גם אני אותה.

“עכשיו, אני אשאיר אותך לבד,” היא עוזבת אותי באיטיות ואז שחתה הרחק ממני, מכסה את עיניה בידיה. 

אני רוצה לקרוא לה, אבל ברור לי שאם אעשה זאת, לא באמת אוכל לחשוב על כך כמו שצריך. דבר אחד אני יודעת בבירור, אני מוכרחה להחליט הלילה.

אמנם לבנות ים יש ראיית לילה טובה, אך בכל זאת, השמש לא מגיעה לכל מקום, ומהקרקעית היה קשה לדעת מתי יעלה הירח. תחושת זמן אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי גם ככה. החלטתי לשחות באיטיות כלפי מעלה. השמש רק החלה לשקוע, השמיים עדיין היו כחולים ברובם, אך צבעי כתום וצהוב הופיעו באופק. התיישבתי על סלע, דואגת שזנבי לא יצא החוצה מהמים.

הים שקט, הרוח מייבשת את שערי, תחושה שאני לא רגילה אליה. מוזר שהוא פשוט יושב בנחת על עורפי וגבי. 

ככל שהשמש שוקעת, קשה לי להסיר את מבטי ממנה. זה פשוט מראה יפהפה. האם כך תמיד השמש נראית לפני הגיעו של הירח? האם בני האדמה נהנים ממראה שכזה יום ביומו?

הנחתי יד על הסלע תחתיי. זה כנראה הדבר הכי קרוב לאדמה שראיתי מימיי. הוא היה רטוב, כנראה הגלים לא חסו עליו לחלוטין. מעניין איך זה לחיות בעולם בלי מים, בלי…

אני מזיזה את זנבי הלוך וחשוב. אני חושבת על אמא, על נביורי וגם ארנוסה והבת שלה. אם אעשה את הבחירה הזו, לא אראה אותן שוב. זה שווה זה? אולי יהיה לי קשה להסתגל על האדמה. אולי…

בעוד מחשבות ממשיכות לזרום לראשי אחת אחרי השנייה, הבחנתי בשמש שממש לזמן קצרצר הפכה לירוקה ואז… היא נעלמה. השמיים נצבעו בשחור. לא עבר הרבה זמן ועיגול ענק מחתיל לבצבץ מתוך המים. זה הירח, שאת זוהרו העזתי לראות רק מתוך המים. לא העליתי על דעתי שהוא גדול ויפה כל כך…

פתאום, זה מגיע. הוא היה ענק! כמו לווייתן קטן! שזה… עדיין גדול למדי. אם לומר את האמת, פעם ראיתי משהו כזה במצולות, לא הרחק מהשונית האדמה. אף פעם לא הבנתי מה זה… אז זה מה שזה! 

אני נושמת נשימה עמוקה לפני שאשתמש בקולי. יצא לי להתאמן על זה בתוך המים, אבל זה נשמע לגמרי אחרת מחוצה להם. והדבר הענקי, ששט לכיוון אחר, החל לשנות את כיוונו לקראתי. בעודו מתקרב ומתקרב נותרתי עם השאלה: אני אקח אותם איתי למצולות או שאתן להם לקחת אותי איתם?