בעניין המצב של הצב

לצב-און היתה בעיה. הוא אהב לאגור ולשמור דברים בביתו הקט. הוא היה אוסף פרחים ועלים ומייבש אותם בין דפי הספרים. הוא אסף זהבים, פתקים, אבנים קטנות בכל מיני צורות וגוונים, פעם אפילו התחיל אוסף של שברי זכוכית צבעוניים, אבל יום אחד נחתך וירד לו דם. בצער גדול הוא נפרד מהזכוכיות ובמקום שהתפנה בביתו הוא התחיל לאגור שבלולים יבשים וצדפים.

את כל האוספים שמר בבית הקטן שלו וזה הלך והתמלא ממסד עד טפחות, כולל כל הפינות. לא נותר  מקום לזוז, אז הוא לא זז. היה לו כבד, לכן עמד במקום והפסיק לטייל. עכשיו הוא רק עמד וחיכה שהרוח תעיף לעברו משהו לאכול, או שאחיו הקטן צביבון, יבוא בשליחות אמו עם אוכל ביתי חם או קר, העיקר שיהיה ירקרק. כשאף אחד לא הגיע עם אוכל, הקיבה שלו התכווצה, הוא רזה והיה לו יותר מקום. הוא מצא פרח כחול יפהפה, צדף בצורת ציפורן ובלוט קטן של שיח אברהם. הוא אסף אל חיקו את האוצרות החדשים. הבית שוב היה מלא עד שאי אפשר היה לדחוס לשם אפילו נוד של נמלה. מחוסר ברירה הוא החליט החלטה גורלית: להשאיר את כל האוספים בבית ולצאת ערום, רק עם תחתונים וגופיה אל העולם הגדול וללמוד לחיות בלי שריון.

חברתו, צבבולה, הרימה גבה, או שהעין שלה ניסתה אגב, סתם כך, לפגוש את מבטו של אלוהים, אולי הוא ישמיע משהו חכם על העניין. העיקר שהיא לא תצטרך להתבונן במערומיו של אלוף נעוריה. בכל אופן היא לא אמרה מילה, גם אלוהים לא, חוץ מזה כל אוסף פסלי החול שלו היה אצלה.

אמא שלו חשבה שזה רעיון ממש רע,  למרות ששמרה בשבילו את מאגר פיסות הנייר. אבל היא כל הזמן קיוותה שמשהו טוב עוד ייצא ממנו, גם מהרעיונות המשונים ובכלל מצב-אוני-בוני המופלא והמיוחד שלה. רק החיפושית פרת משה רבנו, פתחה את הפה ואמרה לו ש”קודם מאבדים את הבית, אחר-כך את הראש”. נמלה שעברה שם הנהנה, זה הזכיר לה משהו שמישהו חשוב פעם אמר ועד היום זה כתוב בספרים אבל היא כבר מזמן שכחה מה זה בדיוק היה.

“אולי את מתכוונת לביטוי שמי שגר בבית זכוכית שלא יזרוק אבנים?”

“אל תזכירו לי זכוכיות, הן אמנם יפות אבל אחת מהן השאירה לי צלקת בבטן.” נזכר צב-און וצמרמורת עברה על עורו הקמוט.

“לא,” ענתה הנמלה, “אני חושבת שזה היה בכלל בעניין של ספרים ולא בתים. אש ולא זכוכית. תזכירו לי על מה בעצם אנחנו בכלל מדברים?”

צב-און, שהויכוח המיותר בין החרקים עייף אותו, סידר לו פינה רכה בין העשבים ליד הבית שלו עם כל האוספים. זה היה תענוג אמיתי, פתאום נהיה הרבה מקום בבית והוא נהנה לשבת בחוץ ולהשתזף במשך היום, לחוש את הרוח הקלילה והשמש על גופו ולהביט פנימה אל תוך ביתו המרווח וללטף במבטו את כל חפציו ואוספיו הרבים מדי.

בלילה הראשון הוא לא עצם עין. הוא שמע כל מיני רחשים מדאיגים. הוא חשש מאוד מנחשים.

אחרי יום שמש נפלא נוסף, השמש שקעה, הגיע הלילה ושוב הוא לא עצם עין. לפתע נזכר שגם עקרבים מסוכנים ועכבישים… ובפעם הראשונה בחייו הוא חש שעורו נהיה חידודין חידודין, הוא קיבל עור ברווז, הצב. מוחו עבד וקדח ללא הרף ובלבו התפלל לאלוהי היהודים והצבים שיעזור לו למצוא פתרון הולם: שיהיה בית מספיק גדול לגופו ויהיה בו הרבה מקום עם מדפים ומגרות לכל הדברים היפים שאסף וטיפח. לכל מה שדודה רות אהבה לקרוא זבל, שטויות ושות’…

לפנות בוקר הוא סוף סוף נרדם וחלם שהוא הולך ביער ונתקל בעץ חלול ענק. הוא נכנס לתוך הגזע ומוצא אוצר – קופסה מזהב. הוא פותח את הקופסה ובפנים היתה עוד קופסה מזהב ועוד אחת ובתוכה משהו עטוף נייר כסף. הוא פתח בסקרנות את הנייר ומצא עוד עטיפה ועוד אחת ובתוכה פתק נושא את שמו. הוא פתח בזהירות את הדף המקופל וקרא מתוכו: “הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר”.

הבוקר הפציע. צב-און שכב על צד שמאל. הוא התעורר מעודד ושם לב שקר לו נורא, לכן, כדי להתחמם, יצא לטייל בשכונה. כשעבר ליד לוח המודעות בקיוסק של דידי החסידה צדה עינו מודעה:

תחרות

כמו בכל שנה, גם השנה, תתקיים תחרות ריצה, ביא’ באדר ב’. הזוכה המאושר יקבל במתנה דירה עם שלושה חדרים, ארבעה כיווני אויר, קומה ראשונה עם גדר לבנה מסביב.

פרטים והרשמה אצל החסידה.

צב-און קרא ומיד חש סחרחורת קלה. הוא תפס את ראשו ולחש “נסורת מסורת” כמו שצביבון הקטן היה תמיד אומר אחרי שסובבו אותו על גב. הוא היה בטוח שתפילתו נענתה, ויד אלוהים בדבר. מישהו שם למעלה, זה שברא את החיים של היהודים והצבים, שמע את מחשבותיו ונענה למשאלותיו. הוא היה חייב להירשם לתחרות מיד, למרות שכבר ראה בדמיונו את החיוך המזלזל של דודה רות, ביחד עם כל הקרובים, החברים, השכנים, החרקים… אבל הפעם, כך החליט, יהיה נחוש וירוץ עד הסוף, כלומר, עד המקום הראשון.

בהרשמה הוא גילה שמשתתפים איתו תרנגול, חמור וסוס. בלי היסוס הוא נרשם שם.

המשתתפים האחרים ראו אותו ונשמו לרווחה. אף אחד לא זיהה את היצור הקטן שלבש גופיה ותחתונים ונראה משונה עם הרגליים הקצרות, שבטח יובילו אותו בתחרות מהסוף. גם לצב-און היה ברור שרק באגדות יש לצב סיכוי לנצח. אבל זה לא עצר אותו, הוא האמין שבחיים מתרחשים נסים ואחד כזה יקרה גם לו. חוץ מזה הוא עדיין מסתובב בלי ביתו המשוריין ומרגיש קל ומהיר כמו עוף אגדי בכדור פורח בזמן סופת רוח.

בינתיים התרנגול השחצן התאמן בריצות קצרות מהירות ובקפיצות לגובה ולרוחק, מתוך תקווה שבזמן התחרות יצליח גם להמריא וממש לעוף כמו קיכלי עם רוח גבית אביבית. התרנגול היה חייב לזכות במקום הראשון ולהרוויח את הבית הגדול. כל שלושים התרנגולות שלו בלול הצפוף, נשאו אליו עיניים בציפייה. גרוע מזה, הן איימו שאם לא יזכה בדירה הגדולה, הן ימרטו את נוצותיו, אחת אחת, עד שיישאר עירום וקירח ואז ישליכו אותו החוצה אל החורף הקר עד שיקפא לו הישבן.

הסוס אפילו לא ניסה להסתיר את צהלתו, הוא כבר חגג את נצחונו. הוא סוס מירוצים ותיק, מגיע תמיד שני. הפעם ידע שיזכה, מפני שהעגלון הקשיש שלו החליט שזה המירוץ האחרון שבו ישתתף. אחריו שניהם יפרשו מעבודה קשה ויעברו לגור בבית שמצפה למי שיזכה.

החמור בא עם אוזניות גדולות על אוזניו הזקופות וטייפ מתנדנד על צווארו. הוא ישב ישיבת לוטוס מתחת לעץ זית וניסה לעקוב אחר ענן לבן ששט לאט וגבוה בשמיים. ענפי העץ קצת הפריעו לו, לכן כל הזמן זז והתעצבן על העלים שמפריעים לו להתמרכז ולהתרכז. הוא ניסה לדמיין את הבית החדש עם פסנתר כנף לבן, והוא, חמור בן חמוריים, לובש חליפה מהודרת, יושב ומנגן שופן. הוא חייב לדמיין לעצמו את כל מה שהוא רוצה, כי כך למד: קודם חושבים, אחר-כך עושים. הניצחון היה חשוב לו מפני שהתערב עם ידידו הארנב, שאמר שחמורים אף פעם לא זוכים, עובדה.

הארנב החליט ברגע האחרון שכדי לו להרשם למרוץ מפני שארנבים תמיד זוכים במרוצים כי הם הכי זריזים. לרגע עלה בדעתו אפילו רעיון נועז אבל מאוד הוגן – הוא יקשור לעצמו את שתי הרגליים ויגיע ראשון גם אם זה יהיה בקפיצות.

הינשוף מחבר השופטים בא לתלות לתרנגול את המספר על נוצות גבו. המספר כל הזמן החליק הצידה. הארנב התבונן בו ואמר: “יופי של מספר, 3, מתאים לך, תתרגל לרעיון שלעולם לא תהיה מס’ 1 כשאני מתחרה שלך.”

התרנגול הניף את צווארו וכרבולתו בתנועת שמשון הגיבור לפני שהחריב את המקדש הפלישתי. ואז כשהמספר נח סוף סוף היכן שהיה צריך להיות, הוא פתח את מקורו וקרקר בקול צווחני: ” מי שמדבר? ארנב פיסח, על הפרווה שלך דבוק מספר שבע, ואין כאן אפילו שבעה מתמודדים.” 

הארנב התיר את הקשר של החבל שהיה כרוך סביב רגליו: “למי אתה קורא פיסח, אם לא תשתוק אני אהפוך את הנוצות שלך לניצוצות.”

“שימרו על כוחכם לריצה,” הציע החמור שקיבל, משום מה, את מספר 2. “יש לי תחושה שמחכה לנו הפתעה.” כשכל המתחרים התבוננו בו בציפייה דרוכה לשמוע מהי ההפתעה, ניתק הרדיו מהאוזניות, נפל מצווארו על הרצפה וכולם היו יכולים לשמוע את קולה של אום כולתום ממלא את כל האיצטדיון בשיר ללא התחלה או סוף. החמור לא התבלבל, הוא החליש את הרעש המסוגנן, ובקול בוטח הודיע: “אני אגיע למקום הראשון.”

הארנב צחק בקול, הצטרף אליו גם התרנגול, אפילו הצב, גיחך בחשאי והסתכל עליהם בדאגה גוברת והולכת. התחרות הפכה להיות מציאות, קרובה כמו קו הזינוק הכחול, והוא, החיה הכי איטית בעולם עדיין מקווה שתהיה רעידת אדמה או שריפה והכול יתבטל לפני שהוא יתבזה. אולי צודקת דודה רות. כבר הניחו עליו את מספר 13, אבל בגלל שגופו, ללא שריון, צר מאוד, ראו רק על גבו את ה-1 ואילו את 3 יכלו לראות רק כמה נמלים קטנות במיוחד שהלכו מתחתיו.

קהל רב התאסף סביב. על ספסל המכובדים הראשון התיישב כבוד ראש העיר היען ואשתו בת היענה. לידם ובספסלים השני, השלישי, הרביעי, החמישי, השישי והשבת, כל הסגנים, חברי המועצה עובדים בכירים, מלחכי פנכה ומקבלי טובות הנאה. כולם היו נרגשים ולבושים יפה. נקר אחד, חבר ועדת קישוט וניקיון בעירייה, התעופף לבדוק למה לא רואים אף מצלמת טלוויזיה מקצועית ומכוניות שידור. אשת הבואש, יועץ התדמית של ראש העיר, שאלה אם אנחנו כבר מספיק מתקדמים מבחינה טכנולוגית, כדי להעביר ריח בטלוויזיה בשידור ישיר, אם לא זה יהיה ממש חבל, מפני שהבוקר גילתה ניחוח בושם מדהים במיוחד.

מול ספסלי האח”מים צעדה חבורת מתנגדי השלטון עם שלטים גדולים, צבעוניים ומאירי עיניים: 

“כל מי שזוכה, בוכה”

“יען, פירושו אין” 

שלושה קרנפים צעדו אל עבר המפגינים. הם ראו לפתע שלוש קרניים חדות בצורת משולש ברמודה, מתקרבות אליהם ברקיעות כבדות וחשו את האדמה רועדת מתחת לרגליהם. כשקראו להם להתפזר ביחד עם הסיסמאות השטוטיות שלהם, הם השליכו את השלטים, נפוצו לכל עבר והתמזגו עם ההמונים.

היו שם לפחות שלושים תרנגולות שקרקרו בקולי קולות, בעיקר על האפרוחים הרבים שהחלו להתפזר ולטייל בכל מקום. העגלון הנאמן  של הסוס מספר 6. מאות אנשים מהכפר של החמור, שהימרו בכסף שהוא יגיע ראשון. כל המשפחה המורחבת הקרובה, הרחוקה ועוד כמה אלפים לא מוכרים של הארנב שיצרו מראה נקי עד האופק, כולל קו הרקיע של שטיח צח ולבן עם אוזניים מתנפנפות. כולם היו בטוחים שהם הולכים לזכות בכפר שלם בכסף שירוויחו מהפסדו של החמור. אמא של צב-און, חברתו צבבולה ודודתו רות שחישבה במספרים סטטיסטים את הסיכויים של צב לנצח בתחרות ריצה. היא הגיעה למסקנה שסיכויו להיפגע מנחיתתה של עוגת שוקולד עם קצפת וקישוטי מרצפן, מהחלל החיצון, טובים פי מיליון מלנצח במרוץ. פרת משה רבנו הסכימה עם כל מילה. זה נראה לה המשך ראוי, למי שקודם מאבד את ביתו, ספריו, ראשו, ומה לא…

על מסלול המרוץ עצרה וחנתה מכונית גדולה. היפופוטם ענק עם מצלמה יצא ממנה וחיפש זווית צילום טובה, אחריו ירד שועל עם ציוד הקלטה ושלישי הגיח קוף שימפנזה עם מיקרופון. הם לבשו חולצות שעליהם כתוב: “הטלוויזיה זה אני”. הנקר בירך את צוות השידור לשלום בשם ועדת הקישוט והניקיון בעירייה ושאל היכן ניידות הקולגות שלהם מערוצים 2, 3, 5 ו-8. לפני שהקוף פצה את פיו כדי להשיב, נראו שני קרנפים שועטים אליהם. הם ביקשו שיזיזו את המכונית הגדולה שחוסמת את הדרך לרצים. הקוף ניסה להתווכח. הוא הסביר שחשוב שכל המדינה והעולם יראו את המרוץ החשוב הזה לכן חשוב שיישארו כאן. גם הנקר התערב ואמר שחייבים להשאיר אותם, מפני שהם אנשי התקשורת היחידים בסביבה ומישהו רציני חייב לשדר לעולם את פרצופם של חברי המועצה, כלומר את המרוץ. אבל הקרנפים הסדרנים לא התרשמו, הם רצו שהאוטו יסולק עכשיו, ברגע זה, מיד ולאלתר.

על בימת הכבוד כבר התיישבו שלושת השופטים: ינשוף, זרזיר וחזיר. אחרי דקה הם התחלפו במקומות: ינשוף חזיר וזרזיר. זה קרה מפני שהחזיר הצליח לשכנע את שני האחרים, שמי שגדול וחשוב, חייב לשבת באמצע. החזיר רק הניח את ישבנו כשלפתע נחר וקפץ, התברר שהוא כמעט התיישב ואו-טו-טו מעך אפרוח אחד מסכן.

המתמודדים התייצבו על קו הזינוק, המסומן באבנים קטנות צבועות בכחול נגד עין הרע, שדים ושאר מרעין בישין. כמה קרפדות ואפרוחים טיילו שם ליד טווס יפה הנוצות שהיה צריך לצרוח בקולו הצורם את אות הזינוק. הטווס ניקה את גרונו בשתיה של נוזל לא מזוהה, והניף את נוצותיו, הסתובב והתכופף, כך שיראו אותו כולם, היטב מכל צד.

צב-און פנה אל הסוס: “הי חבר זוכה, תהיה יותר קל אם תלך להתרוקן לפני הריצה, יש כאן מקום, מאחורי העץ, תתכופף ואני אראה לך היכן.” הסוס הנמיך את ראשו אל היצור המדבר ונותן עצות ראויות וענייניות, והרשה לו לעלות. רק אחרי שהצב התמקם בין אוזניו ואחז ברעמתו, נזכר הסוס שהוא התרוקן לפני שלוש דקות.

כשהגיעה השעה היעודה להשמעת אות הזינוק למרוץ, הטווס עדיין היה עסוק בפיזור נוצותיו מול השמש ובהתבוננות מרוכזת על הצבעים של נוצותיו בחיבור בין הגוף לכנף. נראה לו משונה שהאזור הזה קיבל פתאום גוון צהוב בוהק. למרות שהצבע נראה מבריק, בריא ויפה, הוא חשש שחטף איזו מחלה, אולי צהבת. קרפדה אחת מועדת הביקורת על התחרות, ניסתה באמצעיה הדלים לרמוז לטווס להשמיע את קולו ולהזניק את החיות. או אז שם לב שהאזור הצהוב שפרח בגופו הוא לא יותר מאשר אפרוח טועה שנרדם בחיקו. הוא הבין שקריאות הקרפדה מופנות אליו. כשהתכופף אליה בתנופה, נשמע פיצוץ רועם.

המתחרים פרצו בריצה מטורפת. השופטים קמו התעופפו ושרקו, מתוך כוונה להחזיר את המתמודדים אל קו הזינוק, מפני שלא היה זה האות הרשמי, אך ללא הועיל. המתחרים לא שמעו דבר והמוני קרפדות נרגשות, שחשו שמשהו לא טוב קרה, הגיעו מכל עבר לברר מה פשר הרעש. למרבה הזוועה, התברר להן הנורא מכל, הקרפדה מההנהלה התפוצצה כאשר הטווס בטעות נגע מקורו בבטנה הנפוחה מזעם והתרגשות.

החבורה שטעה קדימה בראשה הארנב, שרץ בקלילות מעצבנת והגדיל את הפער בינו לאחרים עם כל צעד. בדרך הוא ראה אווזה צחורת נוצות הולכת במעגלים על המסלול. כשהגיע אליה עצר, לקח את כנפה בעדינות והוריד אותה מהדרך. האווזה שאלה: “איפה אני” ומי אתה?”

“את באמצע המרוץ, מה לא ידעת? את צריכה להיזהר שהחמור לא ידרוס אותך. בכלל מה קרה לך”?

“לא יודעת, יצאתי מהאגם ופשוט הלכתי והלכתי והלכתי… עד שהגעתי למקום הזר, המוזר והרעשני הזה. מי אתה?”

“אני הארנב והאגם רחוק מאוד,” הזדעזע.

“כנראה,” ענתה האווזה, “נדמה שכל הלילה הלכתי, או אולי שני לילות… איך חוזרים לאגם? ומי אתה?”

“ארנב ארנב, לא שמעת? בואי, אני אקח אותך חזרה לשם,” הציע באבירות. 

“מי אתה?” שאלה שוב האווזה והניחה לו להוביל אותה חזרה אל האגם.

צב-און כבר הצליח להיאחז היטב על הרעמה המתנפנפת של הסוס הדוהר. משם צעק ישר לתוך אוזנו קריאות עידוד נמרצות: “קדימה סוסי! אתה יכול לעשות את זה… רוץ בן סוסי, רוץ ודהר… רוץ מהר והתרחק מהאחרים העלובים הזוחלים…”

הסוס כבר שכח את הצב ועצותיו, הוא היה בטוח שזוהי בת קול מופלאה מגבוה שרוצה שינצח ונותנת לו כוח. הוא לא התווכח רק התעודד והגביר את קצב ריצתו, כל כך מהר עד כי גילה שהוא אכן רץ לבדו. התרנגול והחמור התאמצו לרוץ הרחק מאחוריו בתוך ענני האבק שהעלה בפרסותיו. 

כשהתקרב הסוס אל קו הסיום, ודגל הניצחון המשובץ נראה מתנפנף בעליצות ברוח הקלה, משך צב-און את הרעמת בכל כוחו והירפה בבת אחת.

הסוס נעצר, טלטל את ראשו וצווארו בתנופה קדימה וצב-און עף ועבר בטיסה אל מעבר לקו הגמר.

הצב קיבל מכה הגונה בישבן, הוא היה המום. שני אפרוחים הגיעו אליו ראשונים וצייצו חלושות ליד אוזנו. עד מהרה התאושש ושמע גם את התשואות. הקהל השתולל. מחיאות כפיים ונפנופי כנפיים נראו מכל עבר ושאגות שמחה עלו מסביב. 

“מהפך דרמטי, איזו התרגשות, מי היה מאמין, יש לנו מנצח…” נשמע קולו הרועם של הגורילה, מכמה רמקולים רבי עוצמה, מבשר בשמחה על הניצחון המוחץ של הצב.

החזיר ביקש מהינשוף לעזור למספר 13 לקום. הינשוף אמר שזהו תפקידו של הגדול והחשוב מביניהם והזרזיר זירזר אחריו, שזהו תפקיד של הגדול והחשוב. עוד חבר השופטים מתנצח בסוגיה: מי יעזור למנצח, הזדעזעה האדמה. עוגת שוקולד עם קצפת וקישוטי מרצפן צנחה מהשמיים ונחתה במקום שישבו דודה רות וחיפושית פרת משה רבנו. כל צופי התחרות הפנו מבטם אל העיסה המתוקה והצבעונית בתימהון, אבל הגיעו למסקנה שאם אף אחד לא נפגע, לא צריך לעשות עניין  ואפשר להמשיך בהצגה, או לעבור ולעשות לק. רק אמא של צב-און וצבבולה שהיו בדרך אל האלוף שלהן שהיה עדיין שרוע בתנוחת פצוע, ניסו לומר משהו אך ויתרו כדי לחבק את צב-און הזוכה. עד שהחזיר קם, בחוסר רצון בולט, כדי לעזור לצב להתרומם, הוא כבר עמד על ארבעת רגליו המגושמות והרועדות מהתרגשות, וכל שנותר לחזיר היה רק ללוות אותו אל דוכן המנצחים כדי לקבל את הפרס.

השימפנזה עם המיקרופון, והחזיר עזרו לצב-און לעלות למקום הראשון שעל דוכן המנצחים. הוא נראה קטן ואובד ליד מספר 2 הסוס, אפילו הזוכה השלישי, התרנגול, היה גבוה ממנו. שתי נוצות זקורות שחורות מזנבו של העוף, יצרו קרניים מעל ראשו הננסי של זוכה המקום הראשון.

ממרום נצחונו ראה צב-און את היען, כבוד ראש העיר, מתקרב אל המנצחים. במקורו החזיק את הפרס הראשון: דגם של דירת שלושת החדרים, ארבעה כיווני אוויר, קומה ראשונה עם גדר מסביב. ביתו החדש בשבילו ולכל האוצרות שאסף באהבה בכל ימי חייו.