בחזרה לעיירה

פרק ראשון: החזיר

במבט לאחור, לא הייתי צריך לצאת למסע. היו  סימני אזהרה שהתרו בי שלא לצאת לדרך. ראשית, המכונית התקלקלה. לא הצלחתי להניע אותה  וכשהגעתי באיחור למשרדי  הייתי נרגז. רואה החשבון שאני מעסיק כבעלים של רשת מזללות ‘אכול כפי יכולתך’, הבחין בפיזור דעתי. 

“הכול בסדר?” שאל. חנף כדרכו. עדכנתי אותו שעליי לנסוע לעיירת מולדתי.   “ענייני ירושה” אמרתי.  “כמובן” אמר ויצא מחליק כנחש  נעליו הרכות מאווששות על השטיח. 

הטלפון רטט. אשתי צווחה:”הלווו” שואל ברמז של מבטא צרפתי שאימצה לעצמה מפני שסברה שהוא מוסיף לה סגנון.  היא הרבתה להשתמש במילים לועזיות מאותה סיבה “ מון שרי הכול בסדר?”  חקרה ומיד הפליגה לנושא שבאמת עניין אותה: “. הקטן חולה.”

 בננו היחיד היה בבת עינה. יצור תלותי ומפונק שיצא מהחדר בכל עת שאני נכנסתי אליו. קולו חלוש, שערו מתולתל וארוך , עיניו מתמלאות תדיר בדמעות שהוא אינו מנסה להסתיר. הילדים בכתה מתעבים אותו ולועגים לו. רעייתי ובני עדיפים לצפות בתכניות טלוויזיה על אנשים שמראיינים אנשים אחרים שכותבים על אוכל. מעלים גירה מיד שניה.  רעייתי לא הציעה לדחות את הנסיעה ליום אחר על מנת שתוכל להצטרף. היא תעבה עיירות קטנות מפני שהזכירו לה את המקום בו נולדה וגדלה, כפר שורץ חזירים באוקראינה. כיום, אשתי מטפחת את עצמה במידה שמזכירה צורה של סגידה.  מלטשת, צובעת, מדביקה, מחליקה ומזריקה , כאילו חייה תלויים בכך. 

 בדקתי את לוח הרכבות ועברתי דרך המרכזייה לסקס חפוז  עם ח’ הרווקה התורנית עם תסביך אבא.  ‘ציפורית’ חלולה שלבשה את מגפי העור החדשים שקניתי לה. 

מפני שמכוניתי שבקה חיים העדפתי לנסוע ברכבת. כפי שעשיתי בעת שהייתי חייל, ראיתי עצמי אז: תשוש, מאובק ורעב אבל מאושר, נרדמתי בכל מקום. באוטובוסים , במשאיות, ברכבות. כיום, השינה ממני והלאה. אני עולה על יצועי בשעה מאוחרת, דוחה ככל האפשר את המאבק עם עצמי . שוכב שעות בחשכה,  מחכה בקוצר רוח לאור ראשון ואז כשהוא מגיע, אני עייף מכדי לצאת מהמיטה. יש לילות בהם אני נוטל כדור שינה. אך השינה תחת השפעתו  אלימה ומלאכותית. כעת, בקרון התרווחתי על המושב ועמדתי לעיין בחדשות באינטרנט, כאשר קשישה  שישבה מולי השמיעה קריאת הפתעה  ונקבה בשמי. זו היתה ש המחנכת שלימדה אותי ארבע שנים בתיכון המקומי. , כדרך מורות קשישות, התעניינה בכל פרט מפרטי חיי והתענגה מהשיחה .

“ידעתי שתגיע רחוק” אמרה “היה בך רעב בלתי ניתן להשבעה. כל הזמן רצית עוד”. 

הנוף התחלף ונעשה כפרי והררי. לבסוף עצרה הרכבת. 

 שנים רבות חלפו מאז שביקרתי בעיירה ק  אך כשירדתי מהקרון הממוזג והשקט  ונשמתי את האוויר הלח של אדמת הביצות, גופי הגיב כאילו מעולם לא עזבתי. ותערובת של כמיהה ושל חרדה הציפה אותי מכף רגל עד ראש. כדי להסתיר את התרגשותי, משכתי קלות את הכובע מעל לראשי כדי שיסתיר את עיניי.                                                                                                                            מאחר שמשאי היה קל, צעדתי אל בית ילדותי. טיפסתי במעלה הכביש הצר והישן , וכמו במעשה כישוף, נוכחתי שדבר לא השתנה. אותו נוף שדות משובץ ריבועים של אדמה ושל ברכות דגים מלמטה ומעל, קודר כדרכו, מתנשא ההר האימתני. אותה חומת אבנים גדולות בלתי סימטריות שהודבקו זו אל זו באמצעות בטון. אותו עשב דליל וקוצים שגדלו פרא.                                                                                                                                  דחפתי את שער הברזל הקטן והצבוע לבן, כשדמות חצתה במהירות את המרחק בינינו. רק כשהתחילה לדבר זיהיתי אותה. השכנה סימונה הפוזלת שהתגוררה בבית הסמוך מאז שהשכונה נבנתה. “ זה אתה” כמעט צעקה “חזרת. שנים לא ראיתי אותך. מהר… עליך להסתתר”.

ארשת פניה הרצינית עוררה אצלי חוסר מנוחה. נשימתה הואצה: “בבקשה. לפני שרוח אחר הצהריים תתחיל לנשוב. בכל יום היא נושבת ומייללת במשך שעות. לפעמים נשמעים בה קולות של אנשים. לכודים. קוראים לעזרה. כולם יודעים. אבל לא עושים שום דבר. אולי פוחדים…אנחנו בסכנה. ’.                                                                                                                    עודי מהסס, נשמע קול יבבה דקה. כלב קטן  שפרוותו מדובללת והוא קרח בכמה מקומות, עורו הכתמתם מבצבץ פה ושם, מה ששיווה לו מראה דוחה,  היצור נצמד אל רגלי והביט בי בתחינה. ‘לך מפה’ פקדתי עליו. אך הוא נצמד ביתר שאת.

לפתע השמיעה סימונה קריאה חטופה, סובבה את ראשה לצד ,כמו מאזינה ואמרה בקול רם ובטון מלאכותי : ‘אני באה. יעקב. אין פה אף אחד. רק אני’. ורצה פנימה אל הבית תוך שהיא שולחת אלי מבט מלא תחינה מעבר לכתפה.  התנערתי מהרושם המדכא שיש לכל מפגש עם  התערערות הדעת ועליתי במדרגות המשופשפות אל בית אמי.                                 גם כאן, הזמן עמד מלכת. אותו סלון משנות החמישים,  ספה ושתי כורסאות עור חום כהה. אותם כפתורים חסרים בכריות הספה. אותן שמשות חלונות שמודבקות מדבקות דמויות ויטראז’ים משולשים צבעוניים. אותה חנוכיית נחושת בצורת נבל ואבן מלכיט במרכזה. אותה שלישית ברווזים ממתכת מודבקים על הקיר, מעופפים כלפי מעלה מבלי לדעת שלנצח הריהם כלואים . והריח המוכר של בצל מטוגן, שום ותבלינים שדבק בקירות המטבח הזעיר בו הפליאה להכין מטעמים מירקות העונה ומדגים טריים. הזיכרונות היו כה מוחשים עד שנתקפתי סחרחורת והצטרכתי להישען על הקיר.  הבנתי לפתע, כמה חמימות היתה בבית אמי. השמש שזרחה במלוא עוזה בבוקר בעת שיצאתי אל המסע,  כבר שקעה, על הבית ירדה חשכה, וקור השתלט על העמק שנאסף אל בתיו,  מדליקים אורות צהובים בחדרים, כחיה שמלקקת את פצעיה.                                                               

 

פרק שני : השק

רחש קל נשמע מחדרה של אמי המנוחה, מישהו התנועע שם. שמעתי קול דק מזמרר את שמי. ‘זה לא יתכן כי זה לא יתכן’ אמרתי לעצמי, אך, כשנכנסתי לחדר שהיה מעוטר בשושנים וורודות ומכחילות שריצדו על הווילונות, על כיסוי המיטה ועל השטיח. מצאתי אישה בהירה ותמירה. העלמה מזגה תה מקומקום חרסינה מעוטר וורדים אל ספלים תואמים. לבושה בשמלה לבנה וארוכה מבד דקיק עם שרוולים תפוחים שהדגישו כתפיים חלקות ומעוגלות. שפתיה וורודות וסומק בהיר על עצמות לחייה הגבוהות ,  שערה הרך והערמוני היה מורם כלפי מעלה בתסרוקת שמרנית אך קווצת שיער סוררת וחמקנית נחה מורדת לצד אוזנה העדינה. תנועותיה היו יציבות ומתונות ואצבעות כף ידה היו ארוכות מחוטבות ולבנות. בצלחת קטנה הונחו פיסות  מרובעות של עוגיות חמאה ושקדים דקיקות עד כדי שקיפות. ריח חריף ורענו  ריחף באוויר החדר. צמח הרוזמרין שמעיר זיכרונות  הידוע גם בכינוי ‘צמח המכשפות’. העלמה נשאה אלי עיניים סחופות צער והשלמה.

 ‘היה לך מטוס צעצוע ממתכת’ . אמרה בקול רך ואיטי , כאילו היה לה את כל הזמן שבעולם, ‘ אמרת  שניסע ביחד למקומות רחוקים …שיחקנו בארגז החול. רחצנו  ידיים, מטפסים על שרפרף קטן שהניחה עבורנו הגננת. עשינו הכול יחד. אמרת לי שאתה אוהב אותי לנצח, ואני אהבתי אותך.’ 

שתקתי. לא היה לי מושג מיהי.

 ‘כשתוכל – תיזכר’ קבעה  ‘ טעות לחשוב שמקום משכנם של הזיכרונות הוא בעבר.  הם נמצאים בעתיד. חלקם ישובו אליך ברגע הנכון .תשתה איתי ספל תה?’. 

 משהו באופן שבו אמרה את המשפט, בעודה דוחקת לעברי את המשקה, עורר אצלי דריכות פתאומית . תחושת סכנה טיפסה במעלה עמוד השדרה וסמררה את השערות שעל עורפי.  משכתי בזרועה עד שנתלשה ממקומה , תחבתי את הזרוע אל השק שהופיע לפתע בידיי ואז נגשתי אליה, ובעוד גדם כתפה המדממת מכתים את שמלתה הצחורה, הכנסתי את גופה שהתכווץ, עד שראיתי שאני אוחז בידיי בובת שעווה מגולפת בקפידה ובתחושת בהלה תחבתי אותה אל השק. היה זה שק חום מבד עבה ומחוספס. בחנתי אותו מכל הצדדים , הוא ביצע פעולת עיכול ככל הנראה, מפני שהתרוקן באותה מהירות בה התמלא. הבובה כבר נעלמה מתוכו והוא היה ריק . רחש קל ומתמיד עלה מתוכו . כמו רעש של חשמל סטטי. 

 יצאתי במהירות מהחדר אל חדר השינה שהיה שלי .בובת הטיגריס המפוספסת ניצבה על השטיח החום כהה ,נוכחותו דוממת ורצחנית. אל החדר נכנסה נערה תמירת גוו ששערה ארוך, אדמוני, מסתלסל ועיניה הערמומיות מלאות צחוק ותעוזה.  היתה זו ד אהבת נעוריי שנצמדה אלי בנשיקה מלאת תשוקה.  הידקתי אותה אלי ובעודנו מגששים זה אחרי בשרו של זו, השתחלנו החוצה מבגדינו במהירות . התעלסנו חסרי דאגה על השטיח הרך ושכבנו זמן מה, חבוקים זה בזרועות זו . ‘אל תשאיר אותי הפעם מאחור’ . ביקשה. משהו בקולה היה לא תואם ושבור . הבטתי בה  מקרוב וביתר עיון.  קמטים זעירים עיטרו את זוויות עיניה. שערה כך הבחנתי היה צבוע אדום. חיוכה היה עצוב. הבחנתי בכוח שבו לפתה אותי בעודי מנסה להתרחק מעליה. 

‘נתלבש’ קבעתי

 והיא השמיעה צרחה ‘קח אותי’!

  בעודי מועד לאחור ומושך מעלי את בגדיי , שלחה כלפיי את ציפורניה הארוכות וכמעט פגעה בי, אינסטינקטיבית זזתי הצידה  והיא מעדה . הנחתתי מכה עזה בגבה. האוויר נסחט מראותיה בבת אחת. והיא קרסה ונותרה שוכבת על הרצפה. פניה מוטלות כלפי מטה .  הרמתי אותה בידי, קלה ודוממת והכנסתי אותה אל השק . מאיין צץ זה? בכל עת שהזדקקתי לו. תמהתי. מה פשרו? כיצד ידע גופי מה עליו לעשות בו ובנשים שהופיעו מולי?

פרק שלישי: הכלב

לא היה לי זמן לחשוב על האירועים המתרגשים  והנה נשמעו  דפיקות עזות . מישהו או מישהי הלמו  על דלת הבית. פתחתי את הדלת. גבר גדול ממדים שחיוך רחב קישט את פניו הלבביות, שאג כלפיי:  ‘אנ’לא מאמין’! והתנפל עלי בחיבוק. זה היה א , חבר ילדות. יחד שחקנו כדורגל ומחניים בשכונה. בועטים וצווחים. מעולם לא התקוטטנו,  היתה בינינו אותה כימיה שנוצרת לפעמים בין ילדים כשברור להם מי המנהיג [אני]  ומי המונהג [א] . יחד התגייסנו לטירונות ואחרי כן, שובצנו יחדיו בתותחנים. אחרי הצבא נפרדו דרכינו.     א חזר לעיירה ונישא לאהובתו מהתיכון שכחתי את שמה, נורית? סיגל? וורד? שם של איזה פרח.  אני עברתי לעיר הגדולה ולא שמרתי על קשר. 

‘למה לא התקשרת? היינו מכינים לך ארוחת מלכים’ הצהיר ומבלי להמתין להזמנה, צעד פנימה. ‘איזה זיכרונות יש לי מהבית הזה ‘ לתדהמתי, הופיעו בעיניו דמעות, אותן מחה בגב כף ידו. ‘איזו אימא מדהימה היתה לך.   כמה שהיא אהבה אותך.’ 

 ‘הרגע’ פקדתי בקור ‘זה טבע העולם. אתה יודע. אימהות נשארות מאחור. ילדים גדלים ועוזבים. ובסוף כולם מתים’.

 הוא עצר על מקומו. ‘השתנית ’ אמר  בקרירות.  הניד בראשו  ועשה דרכו אל הדלת .

התנכרותו הכעיסה אותי. הבחנתי בכובע קטן על ראשו, משהו דמוי כיפה לבנה רקומה בפסים, כשייך לאיזו קבוצה דתית.

 ‘חכה ‘ אמרתי והישרתי מבט אל תוך עיניו ‘זוכר את ל”ג בעומר”?                                     ראיתי את הצבע אוזל  מפניו. הוא זכר, ועוד איך זכר, את אותו ל”ג בעומר לוהט במיוחד. היינו שני נערים מתבגרים ומאסנו בקומזיצים של תנועת הנוער עם ה’קרטושלך’ והמדריך עם הגיטרה שהבנות עושות לו עיניים. החלטנו להביא בקבוק אלכוהול ולחגוג לבד. עד מהרה ,הצטרפו אלינו עוד כמה משוטטים מהסביבה. וכמה נערות במכנסונים קצרצרים שחשפו ירכיים מגולחות וצחקו בקול רם במיוחד. אולי זו תחושת ההפקרות שגרמה לי לתפוס גור כלבים ששוטט סביב , מקווה לליטוף ולשאול בצחוק מבוסם:

 ‘מי רוצה שוק של כלב על האש’? 

הנערות צעקו, מעמידות פני מבוהלות ואחר כך, התבוננו בי נרגשות, נצמדות זו לזו. הגור יבב והתפתל. משתדל להתחמק מהחום . הנפתי בו מעל לאש והחזקתי אותו מעל למדורה. הוא צווח והשתין באוויר מרוב פחד. השתן לכלך את מכנסיי. הן צחקו. שחררתי אותו אל תוך האש. הלהבות אחזו בפרוותו חיש מהר אך הוא ברח מהמדורה ורץ מוכה אמוק. הבטנו בו אחוזי יראה ,מרותקים למראה הלפיד החי.  , בכמה מקומות העור התקלף וחשף את בשרו האדום. הוא שוטט סביב, בוכה בטירוף, מתחנן לעזרה, אך כשניגש לאחת הנערות נרתעה ממנו בסלידה.  היה זה א, יעיל וידידותי, תמיד להוט לעזור… שהביא חבל קשירה וקשר את קרסולי היצור הצורח. 

‘הנה עכשיו זה יעבוד’ קרץ אלי בעיניו

 אחזתי בחבילה והשלכתי אותה אל האש. הפעם היצור לא הצליח לברוח. כשהשתתקו צווחותיו, קמו הנערות ניערו חול מישבניהן ואז המתינו לנערים שיבואו איתן אל החשכה. 

  אחד הנערים טפח על שכמי: ‘ המדורה הכי טובה שהייתי בה ‘.

 הם הלכו, א ואני נשארנו. חברי ורעי.  שעמד כעת,  מתמוטט אל תוך עצמו בכוח הכבידה של הזיכרון שהפשיט אותו מארשת הצדקנות העצמית שלו, כמו כוכב גוסס . כשהדפתי אותו אל השק לא הרגשתי בהתנגדות .  הוא כבר לא היה הוא.

פרק רביעי: הילד

נכנסתי אל החדר האחרון בבית . חדר עשוי מבטון מזוין,  צמוד לחדר השינה שלי. ‘חדר הביטחון’ קראנו לו מפני ששימש כמקלט בעת ההפגזות. בחלון הזעיר שהיה קבוע גבוה, קיננו יונים דרך קבע. כעת, המו ופעו קריאות אזהרה שלא שעיתי להן. בחדר עמדו ארונות דחוסי בגדים שלא הושלכו והפיצו צחנה קלה של עובש ושל לבנדר. מדפיות עץ נשאו אלבומי תצלומים, רגעי חיים  שנלכדו אקראית ושאיש לא פתח עוד, ספרי קלאסיקה הדהדו רעיונות אלמותיים שאיש לא קרא, תקליטי ויניל שאיש לא האזין למוסיקה הקפואה בהם. 

‘צא’ פקדתי ‘אני שומע אותך אני יודע שאתה פה. אל תעמיד שלא’ 

מפינה בחדר התרומם באיטיות והתפשט על הקיר צל שחור. זה היה בן הלוויה הקבוע שלי החל משחר ילדותי. בפעם הראשונה שראיתיו, הייתי בן חמש והוא הופיע באמצע הלילה מרחף מבעד לקיר.. אחר כך, חיכיתי לו בכל לילה. והוא לא אכזב להופיע.  אבל היו גם בקרים שהתעוררתי עם שריטות בצווארי כמו סימני חניקה. או סימנים אדומים על פניי וכאבים בראשי.                                                                                                                                    ‘חשבתי ששכחת אותי’ אמר הצל בגיחוך ‘הרחקת לכת כל כך הרבה זמן’. 

 ‘אבל, באת איתי לכל מקום’ השתוממתי.

 ‘זה שלך’ אמר והושיט את כף ידו. בתוכה היה מטוס מתכת זעיר ומושלם.

 ‘זה לא שלי’ אמרתי. ‘מה נסגר אתכם ועם המטוס הזה’? הוא קיפל את ידו בחזרה וחייך.  ‘אני רואה שחינכתי אותך היטב’ קבע ‘אני שמח שמאמציי השתלמו ’.

ואז נזכרתי.  נזכרתי בילד בן שלוש שנרדם על הספה,  הוריו היו מתקוטטים בצעקות בחדר השני. ומתוך עייפותו , אולי חרדתו, מפני שרסיס חד מעולם המבוגרים מצא את דרכו אל הפעוט הישן, השתין על עצמו מתוך שינה. נזכרתי כיצד עקרה אותי אמי מחמימות הספה והיא  משתוללת בזעמה, צורחת ומקללת ואני חסר אונים, מבועת, בוכה. כיצד סטרה לי בעודה מפשיטה אותי מבגדיי המלוכלכים. ואחרי שהחליפה את המצעים צועקת: “חזיר מטונף!” הביאה כפכף עור והצליפה בי, בעודי מקפץ ומשתדל לברוח מפניה.  הבטתי בילדון המקפץ בניסיון להימלט מהמכות,  בוכה, מתבייש, מושפל, אשם. הוא היה אני. והייתי אבוד.

הבטתי סביב. אבי היה בפתח הדלת, מזוודותיו ארוזות. האור שנפל עליו מבחוץ, פרש את צלו גדול באופן לא מציאותי והוא התנועע על הקיר כאילו היה בעל חיים משלו. רצתי אליו, התחננתי, אחזתי ברגלו. הוא התכופף והניח בכף ידי משהו קטן וקר. זה היה מטוס זעיר ממתכת. זה היה הלילה שבו הוא עזב. לתמיד. מבלי להביט לאחור אפילו לא פעם אחת. לא מכתב. לא טלפון.  נותרתי אתה. מאוכזבת. שבורת לב. אלימה.  היא והבדידות, והזקנה שהלכה והשתלטה עליה במקום הקטן הארור, הנשכח מלב הזה. עד שגוועה ומתה נדמה שחלפו עידנים. 

 

***

השמש  צללה כאבן באגם חשכה שמנונית שיש לה חיים משל עצמה, כשהגעתי אל התחנה המרכזית,  שהזרימה קווים אל ומתוך העיירה, כמו לב פועם שמזרים דם רווי בחמצן במערכת עורקים ומשיבו כחלחל בוורידים על מנת שיתמלא מחדש. בתחושת הקלה אדירה,  עליתי על האוטובוס והתרווחתי במושבי, מניח את השק לרגליי. רציתי להתרחק מעיירת הולדתי, ממי שהייתי בעת שגרתי בתוכה, תמיד שואף למקום אחר. עגמומי, זועם, ממתין להזדמנות.  היתה ילדה שאהבתי ,שהבטחתי לה שאקח אותה איתי, היתה נערה שאהבה אותי, שהתמסרה לי וחיכתה שנים רבות , כעת ,הגשמתי את משאלתן. בעזרת השק. האוטובוס נסע בתוך החשכה , עלה וירד בתוך חלל בלתי נראה.  הרגשתי שאנו חולפים על פני נופים מרהיבים, מאיימים, דוממים באפלה. מאיצים הלאה.. הלאה…הלאה לאחר מספר שעות, עצר. ירדתי מהרכב שפלט אדים חמים והבטתי סביבי. לרגע, לא זיהיתי את המקום אליו הגעתי. ואז . ברגש של זוועה הבנתי שחזרתי לעיירה ק’. האם אי פעם עזבתי אותה באמת?

קול יללה מוכר נשמע, הכלב מדובלל הפרווה התחכך בשמחה סביב רגליי. התכופפתי  וליטפתי אותו , גירדתי מאחרי אוזניו. משהו בתוכי נשבר. אחזתי ביצור המדובלל, שליקק את לחיי בהבנה , חיבקתי אותו, חש את חומו חודר דרך חולצתי הדקה ופרצתי בבכי.