ארומה של תפוזים

ברק מאיר את השמיים בלובן מתכתי בדיוק כשג’ול נאחזת באדן החלון בכוח. הגשם הארור עוד יהרוס לה את ליל השתייה. היא מאוד תתעצבן אם זה יקרה. היא מנגבת את פניה הרטובות, מרחיקה שערות לחות הצדה ובוחנת את עצמה בביקורתיות. גלימת המבחן שלה כבדה מרוב מים ומושכת מטה, אל המדרכה שנמצאת כמעט שלושים מטרים מתחתיה. נחילים קפואים זורמים במורד גרבי הצמר שלה אל תוך המגפיים, ובאופן כללי היא סחוטה כאילו טבלה באיזה אגם בדרך.

לא שנשארו אגמים ראויים לשמם בישראל. ואפילו היא לא משוגעת מספיק כדי לטבול בירקון. 

ברק נוסף חוצה את השמיים וג’ול מתכווצת. כדאי שתזדרז להיכנס פנימה. לעוף לבדה בגשם זה עניין אחד, להפוך לערפד צלוי זה כבר עניין אחר. וחוץ מזה, מי שתסיים את ליל השתייה ראשונה תזכה לבחור את התפקיד החדש שלה בקן. היא שוברת את זגוגית החלון עם המרפק ונכנסת לתוך החדר החשוך.

ג’ול מתיישרת ומעיפה מבט קצר מסביב. חדר האורחים ריק כפי שצפתה שיהיה. היא עוקבת אחרי המשפחה המלכותית כבר שבועות, לומדת דפוסי פעולה, הרגלי שינה ומקומות בילוי. היא יודעת מתי האציל הולך לישון ובאיזה גרביים הוא עושה זאת. 

טוב, יגאל אבוחצירא הוא לא בדיוק אציל. אבל הוא בעל הון, ויש לו מספיק עסקי נדל”ן שהיו יכולים להיחשב כממלכה קטנה במולדת הישנה. העולם התקדם, והערפדים היו חייבים להדביק את הקצב. אי אפשר לעופף לנצח מעל אחוזות באירופה ולקוות שתיירים עם מצלמת טלפון איכותית לא יתפסו אותך. תאונה כזאת כמעט קרתה לפני חמש שנים, ואחרי שאיתרו את הטלפון הספציפי ההוא, הקן של ג’ול התחיל להתחיל לנדוד למקומות שבהם לא שמעו על ערפדים ואצילים.

ולכן יגאל אבוחצירא, מלך הנדל”ן של בת ים, הוא האציל שג’ול צריכה לנקב כדי לעבור את ליל השתייה. 

זאת לא משימה מאוד מסובכת. ג’ול נולדה עם הניבים הנכונים למשימה, כמו כל שאר הערפדיות בקן. אבל זאת תהיה הפעם הראשונה שבה היא תנקב את צווארו של אדם חי. כל הערפדיות בנות השש עשרה עוברות את מבחן ההתבגרות, וכשג’ול תצליח בו היא תוכל לשתות באופן חופשי משאר החיים ולא רק מאנשים מתים שאימא חוררה עבורה. 

ג’ול פושטת את הגלימה הרטובה ומניחה אותה בזהירות על פסל שיש מעוצב. היא תחזור לקחת אותה כשתצא מכאן. גם ככה אין אף אחד בבית חוץ ממנה ומהאציל הישן. 

היא צועדת לכיוון הדלת, מגפיה משמיעים קולות יניקה רטובים בעודה חומקת למסדרון. יגאל אבוחצירא הרוויח את הכסף שלו בידיים. הוא לא ירש את ההון שלו מדורות של אצילים אחרים, וראו את זה בקישוטים הראוותניים על הקירות. הוא היה איש עשיר, ורצה שידעו שהוא כזה. 

אבל את כל זה ג’ול כבר ידעה. היא הכירה את הדרך לחדר השינה הראשי בעיניים עצומות. 

יגאל אבוחצירא נכנס למיטה ברבע לשתיים עשרה באופן קבוע, אחרי ששתה שני בקבוקי בירה מקומית. הוא סוגר את הדלת, מכבה את האור וגולש בסרטונים מטופשים בטלפון עד שתיים עשרה. אז הוא מניח את המכשיר בצד ונרדם בשכיבה על הגב וברגליים מפושקות. הוא קם פעמיים בלילה לשירותים. 

לכן, כשג’ול מגיעה לדלת הנכונה, היא נעצרת בהיסוס. הדלת פתוחה מעט וחריץ קטן של אור נופל אל תוך העלטה שבחדר השינה.

היא דוחפת את הדלת בזהירות וגולשת פנימה בדממה. משהו לא בסדר. ריח חריף של דם מכביד על האוויר. 

דם זקן, מלא בשומנים ואלכוהול. דם שהיא הייתה אמורה לשתות היום. ג’ול נדחפת קדימה בבהילות ונעצרת מול המיטה רחבת הידיים. 

יגאל שוכב בה בפיסוק רגליים אופייני, בטנו ההריונית מונפת לפניו, אך הוא לא ישן. השמיכות כהות מרוב דם ועיניו הפעורות מביטות בתקרה. 

ערפדית אחרת הגיעה אליו לפניי, ג’ול חושבת בבהלה ומיד מבינה שזה לא הגיוני. הדם מרוח על כל המיטה, מטפטף על המרצפות ויוצר שלולית קטנה. אפילו פעוטות לא עושים כזה בלגן בזמן שתייה. 

לא, זאת עבודה של מישהו אחר. 

ג’ול מסתובבת ויוצאת מהחדר במהירות. היא צריכה לחזור לקן ולספר מה קרה. ומה תגיד? שמישהו אחר אכל את ארוחת הערב שלה? הן יצחקו עליה, יגידו שהיא ממציאה סיפורים כי היא לא מסוגלת לשתות לבדה. 

לא, היא צריכה הוכחה. אבל היא לא יכולה לעוף כשהיא סוחבת איתה גופת גבר ששוקל תשעים קילו. אחרי השתייה הגוף האנושי מתכווץ עד שהוא נהפך לפוחלץ מעוות דמוי אדם, והרבה יותר נוח לשאת אותו.

ג’ול כל כך נסערת, עד שהיא כמעט מפספסת את הדמות הגבוהה שנצמדת לקיר החשוך. 

כמעט. 

היא מספיקה לצעוד מחצית הדרך לאורך המסדרון לפני שריח נוסף צף מעל ריח הדם. קליפות הדרים ווניל. היא נעצרת בבת אחת ומסתובבת על עקביה. 

“מה אתה עושה כאן?” היא דורשת לדעת כשהצל מנסה להתרחק לכיוון המטבח. הוא נעצר ומסתובב לאט. 

“אני?” הבחור שואל ומיישר את כתפיו כמו מי שנתפס באמצע שקר. “אני גר פה. מה את עושה כאן?”

ג’ול משלבת ידיים על החזה ושואפת אוויר בקול רם. הבחור מצחין מרוב דם. אבל מתחת לו מופיע שוב אותו נינוח הדרים ווניל. היא מכירה את הנער הזה. כשהוא צועד אל האור היא מזהה את השיער הבלונדיני ועיני האגוז החדות. 

“אתה תמיר, הבן של יגאל”, היא קובעת בגבות מורמות. 

“כמו שאמרתי”, הוא מחקה אותה ומשלב את ידיו. “אני גר כאן”.

“לא, אתה לא. אתה הבן שהוא לא רוצה, של הגברת ההיא שהייתה כאן לפני שבוע וביקשה עזרה. הוא סילק אותה מכל המדרגות וקרא לה מופקרת. היא אמרה שהיא חולה סופנית”. 

עיני האגוז מצטמצמות ותמיר צועד קדימה באיום. “איך את מכירה את אימא שלי? ומי את בכלל?”

“אני ג’ול. אז אתה הרגת אותו?” היא מחווה בראשה לכיוון החדר. 

הבחור מהסס. “לא”, הוא משקר, “הוא היה ככה כשהגעתי”.

“חבל. זה היה התפקיד שלי”, ג’ול אומרת בייאוש ופושטת את ידיה. “אם לא היו משספים את גרונו, הוא היה מת עד הבוקר”. 

“למה שתרצי להרוג אותו?” תמיר שואל ומסתיר עכשיו את כפות ידיו מאחורי גבו. הוא שטף אותן, כמובן, אבל הריח דבק בהן בעקשנות. 

“זה חלק מטקס שהמשפחה שלי עורכת לכל המתבגרות”, ג’ול מסבירה. אם היא לא יכולה להביא את האבא, היא תסתפק בבן. היא יכולה להרוג אותו כאן ועכשיו, אבל אם תשתה את דמו, איך יוכל להסביר לשאר הקן שהוא רצח את אביו?

“אנחנו צריכות להרוג איש עשיר ונוראי כדי להרוויח את מקומנו. ואתה בטח יודע שיגאל לא היה בדיוק חסיד אומות עולם”. 

היא יכולה לחטוף אותו, אבל לעוף חצי קילומטר מעל הקרקע, כשגבר צעיר מנסה להשתחרר מהאחיזה שלך זה לא בדיוק פיקניק. 

“אז חסכתי לך עבודה”, הוא אומר ביהירות. 

“לא ממש, כי עכשיו אני צריכה להסביר למה לא אני שתיתי אותו”.

“טוב, זה מאוד חבל”, תמיר מתחיל לצעוד לאחור, לעבר המטבח והדלת הראשית. “אני בטוח שתצליחי למצוא תירוץ”. הוא מסתובב ומתחיל לרוץ, אבל ג’ול כבר נמצאת בתנועה. היא מזנקת לאוויר, מרחפת מעליו ונוחתת חצי מטר לפניו, חוסמת את הדרך. 

“יש לנו שתי אפשרויות”, היא אומרת בזמן שהוא נרתע לאחור בבהלה. “או שאתה בא איתי ומסביר מה קרה, או שאני מביאה את הגופה שלך בתור הוכחה”.

“את – את עפת עכשיו? איך הגעת לכאן?” עיניו מקפצות מקצה המסדרון ובחזרה אליה. 

“באיזה אפשרות אתה בוחר?” היא שואלת.

אבל להפתעת שניהם, תמיר אבוחצירא בוחר באפשרות שלישית ומתעלף במקום. 

 

*

למה הוא מריח כל כך טוב? 

ג’ול פוגשת את הקרקע מהר מכפי שתכננה ומשתטחת על האדמה בחבטה קולנית. הבחור המעולף משתטח עליה, אחת מזרועותיו נפרשת כך שעיניה מכוסות. 

היא דוחפת אותו בעצבים ומצליחה להשתחל מתחתיו. הוא התעורר כמה פעמים בדרך לכאן, אבל התעלף שוב בכל פעם שהבין איפה הוא נמצא.

היצור המסכן, לא כל יום הם זוכים לעוף עד לאגמון החולה על גבה של ערפדית מתבגרת. 

“מה סחבת לכאן הפעם, ג’וליה?” שואל קול לעגני וערפד גבוה יוצא מאחורי העץ הקרוב. “שוב את מביאה חיות פצועות הביתה? חשבתי שכבר הסברנו שאנחנו לא יכולים להאכיל אותם”. 

“שתוק, מארק”. ג’ול אפילו לא מעיפה בו מבט. מארק מציק לה כבר שנים. אימא אומרת שמארק פשוט מאוהב בה, אבל ג’ול יודעת מה מארק אוהב. ולא מדובר בערפדיות צעירות.  

היא הופכת את תמיר כך שישכב על גבו ואז מנחיתה סטירה מצלצלת על לחייו. 

“אאוץ’, אז אנחנו לא מאכילים את המסכן? זה אומר שמותר לנקב אותו? תנקבי אותו בשבילי”, מארק מתקרב בצעדי גנב. 

“אף אחד לא נוגע בו”, ג’ול מסתובבת בעיניים רושפות. צריכים להיות ברורים עם מארק, אחרת הוא מוצא פרצות בחוקים ומעקם אותם לטובתו. הניבים שלו קהים כמו של כל הזכרים, והוא יצטרך עזרה של נקבה כדי להרוג משהו, אבל הוא עדיין יכול לגרום נזק. “אתה לא מתקרב אליו, זה ברור?”

“כן, הוד מלכותה הערפדית הנעלה. ברור שלא”, הוא מתרחק לאט, אבל נשאר בטווח ראייה. 

ג’ול מנערת את הראש וחוזרת להתמקד בתמיר. הוא סחוט מים, כמוה, ועורו חיוור וקר יותר מכפי שהיה כשיצאו לדרך. היא תמיד שוכחת שבני האדם האלו חלשים כל כך. קצת קור והם עלולים למות. 

עיני האגוז הגדולות נפתחות לאט ומבטו מתמקד בה. 

“את משוגעת, את יודעת את זה?” הוא ממלמל בקול חרוך. חיוך מטופש ולא רצוני מתגנב לפניה והיא נאבקת כדי למחוק אותו.  

“אז אתה מתכוון לעזור לי?”

תמיר מתיישב ומשפשף את מצחו. הוא בוחן את הביצה האפלולית בבלבול. “איפה אנחנו?”

באפלה, המעט שנשאר מאגמון החולה נראה כמו סצנה מסרט אימה. השיחים הנמוכים הצמודים לקו המים הפכו בחושך לצללים לא מזוהים, החרקים מזמזמים ברשעות מבין העשבים וזוג ערפדים בוחן אותו בעיניים גדולות.

“בתחנת המעבר שלנו”, ג’ול מושכת כתפיים. “אנחנו עוצרים כאן פעם בשנה כשהחורף נהיה קר מידי באירופה”. 

“ואת… אתם…” עיניו נופלות על מארק ומתרחבות באימה כשהערפד חושף את זוג הניבים המנוון שלו בשעשוע זדוני. 

“ערפדים”, ג’ול מאשרת. “אבל אנחנו לא נפגע בך. לא אם תעזור לי”. היא יורה מבט עצבני לעבר מארק, מבט שמבהיר שאם הוא יקשקש שלא לצורך, היא תמצא קורבן אחר לנעוץ בו את הניבים שלה. 

“זה פשוט”, היא נשענת לאחור כשתמיר מתיישב ומוחה את הגשם מעל פניו. “אתה רק צריך להצהיר בפני אימא שלי שאתה רצחת את יגאל אבוחצירא לפני שאני הספקתי להגיע אליו, וזהו”.

“ואז תשחררו אותי?”

“אתה חופשי ללכת גם עכשיו”, היא מחווה על הביצה האפלולית. “אבל זה יהיה מהיר יותר אם אתן לך טרמפ חזרה. והגנה. יש פה כל מיני מפלצות שמתחבאות בחושך”.

המפלצות היחידות כאן הן מארק, אבל הבחור לא חייב לדעת את זה. 

תמיר מחוויר שוב. “זה בסדר”, הוא ממלמל, “אני אשמח לעזור. אז לספר לאימא שלך, אמרת?”

“אימא שלה”, מארק מהדהד בקול צורם, כאילו התואר לא מוצא חן בעיניו. “המלכה האם הנעלה מכל”.

“אימא שלך מלכה?” תמיר שואל בהפתעה. “זה אומר שאת נסיכה? נסיכת הערפדים?”

הדרך שבה הוא מבטא את המילים שולחת בג’ול הבזק עונג, אבל היא ממהרת לנער את ראשה. “אני נסיכת הערפדים כמו שאתה הבן של האיש העשיר ביותר בבת ים”.

“אה”, הוא עונה באכזבה ואז מתרומם על רגליו. “אולי כדאי שתיקחי אותי לאימא הזאת שלך, עוד מעט הזריחה תתחיל. אתם לא נשרפים באור שמש?”

“לא בדיוק”, ג’ול קמה אחריו. “אבל זאת אגדה נפלאה, לא?”

היא מובילה אותם אל המבנה הזמני של הקן. לפני שהם קנו אותו המקום שימש כמחסן תבואה. שרר בו ריח תמידי של חומרי הדברה ושתן יבש של בני אדם. לאימא לא היה אכפת שהומלסים משתלטים על המחסן בקיץ, כשהם נמצאים בקן הראשי בהונגריה. 

מכיוון שהיה זה ליל השתייה, שלטים ובלונים צבעוניים קישטו את הכניסה, והערפדיות הקשישות עזבו סוף סוף את החדרים שלהן. הן ישבו על כיסאות פלסטיק במסדרון ושיחקו ערוף ת’ראש עם שלושה עכברים וחתול מפוחד למראה. הקשישות הרימו מבט מופתע למראה השיירה המוזרה של ערפדית צעירה, בן אדם ומארק, שריחף מאחוריהם ולחשש לעצמו.

“את בטוחה שלא יפגעו בי פה?” תמיר נדבק אליה מאחור, כתפו מחככת את כתפה. עיניו עוקבות בבעתה אחרי הזקנות שמלקקות את שפתיהן ומסמנות לו להתקרב. 

“אם תישאר צמוד אליי, כלום לא יקרה לך”, ג’ול עונה וחום מציף את כתפה במקום בו נגעו. החום מטפס אל פניה ואוזניה מאדימות. 

מה קורה כאן? היא לא מתרגשת מבנים בדרך כלל. הערפדים בקן ניסו, אבל אף אחד מהם לא עניין אותה. 

לא כמו שהבחור עם עיני האגוז מעניין. 

“כשנגיע למשרד של אימא, אתה תצטרך להישאר בחוץ”, ג’ול אומרת בניסיון גרוע להסיח את דעתה מנוכחותו. 

“בחוץ?” תמיר מציץ לאחור, אל מארק, ומנמיך את הקול. “איתו?”

“אני שומע אותך, גוש בשר חסר תועלת”, מארק מהמם מאחוריהם. 

“רק לכמה דקות”, ג’ול מתנצלת. אימא עלולה להתלהב מידי אם ג’ול תכניס פנימה נער צעיר מלא בדם. אולי היא לא תעצור לשאול שאלות לפני שתסיים להתלהב. 

היא מעיפה מבט בווריד הפועם בצווארו של תמיר ומצטמררת. כן, עדיף שיישאר בחוץ עד שההסברים יסתיימו. 

הם מגיעים אל הדלת הסגורה וג’ול דופקת. “שלא תעז להתרחק מכאן, לא משנה מה”, היא מזהירה את תמיר. בתגובה הוא משפשף את עורפו במבוכה ומביט בשיירת גורי הערפדונים שעקבה אחריהם בדקות האחרונות. כשג’ול מסתובבת להביט בהם, השיירה בולמת וממצמצת בתמימות.

“אף אחד לא נוגע בו, זה ברור?” היא שואלת את הפעוטות. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שבן שנתיים ינסה בטעות לשייף את ניביו על אדם חי. כשמלמולי הבנה נשמעים, ג’ול נאנחת ונכנסת לחדר העבודה של המלכה האם. 

לאורה ג’וליה פירסיליה העשירית עסוקה במציצת העורק הראשי של נער צעיר, כמעט ילד. היא מרימה מבט מעל צווארו כשג’ול סוגרת את הדלת, ומשחררת את שיניה בקול יניקה.

הנער מתגלגל מכורסת הקטיפה שעליה ישב ישר אל רצפת הבטון, מעולף לחלוטין, אך עדיין בחיים.  

“חזרת מהר, ברבור שלי”, היא מלקקת את שאריות הדם משפתיה ובוחנת את ג’ול בחיפוש אחר הפוחלץ האנושי. “איפה הצימוק שלך?”

“הייתה תקלה קטנה עם זה”, ג’ול פותחת ואימא מכווצת את שפתיה. 

“תגידי לי שניקבת אותו”, היא אומרת בקול קשה, “אני לא אסבול בת יבשה בבית שלי”.

ג’ול עוצמת את עיניה בכוח. יבשה. אין מילה נוראית יותר לתאר בה ערפדית מקולקלת, כזאת שלא מצליחה לנקב בעצמה אדם. ערפדית שלעד תצטרך עזרה מערפדיות אחרות, כמו הזכרים. 

היא לא יבשה. האציל שלה כבר היה מת כשהיא הגיעה. היא פוקחת את העיניים כדי לענות, אבל צעקות וחבטות נשמעות מחוץ לדלת.

תמיר!

היא פורצת החוצה אל המסדרון כשאימא שועטת מאחוריה. שתיהן בולמות בהפתעה.  

מארק שכוב על הרצפה, מכווץ לתנוחת עובר ומיילל כמו חתול שחוט. תמיר עומד מעליו, דם נוטף מלחייו והוא מתנשף בכבדות.  

“מה?” הוא שואל בקול מתגונן. “הוא ניסה לאכול אותי”.

“זה תמיר”, ג’ול מציגה אותו בחוסר רצון, “הוא הסיבה שלא ניקבתי את יגאל אבוחצירא”. 

אימא נראית מופתעת לרגע ועיניה הטורפות חולפות על גופו החטוב, פניו הנאות והדם שמקשט את לחייו. “תסבירי”. 

“הרגתי את אבא שלי”, תמיר עונה ומיד ממהר להוסיף, “גברתי הוד מלכותה”.

“ולמה זה?”

“הוא ביקש ממני”.

ראשה של ג’ול נורה לכיוונו של תמיר. הוא משפשף את מרפקו בחוסר ביטחון, עיני האגוז בוהקות ברוך. “הוא היה חולה סופני. נשארו לו חודשיים לחיות, והוא לא רצה למות ככה. הוא ביקש שאעזור לו”.

“אבל אימא שלך…” ג’ול מתחילה בהיסוס. היא שמעה את הגברת מדברת על חולה סופני. מה אם הבינה לא נכון?

“אימא רצתה שהוא ילך לטיפול”, תמיר מושך כתפיים, “היה לו את הכסף. אבל הוא לא הסכים”.

“אז אם אני הייתי שותה אותו”, ג’ול לוחשת בחרדה ואימא משלימה אותה. “אז היית מתה מהרעלת קיבה. הבחור הצעיר כאן עשה לך טובה”.

ג’ול פונה להביט במלכת הקן בעיניים מלאות תקווה. אם אימא תסכים לתת לה הזדמנות שנייה, אולי היא תספיק לעוף עוד הלילה לאחוזה אחרת ולנקב עשיר אחר. היא יכולה לעשות זאת, היא תספיק. 

“ג’ול, ציפור שיר שלי, אני חושבת שזכית בהזדמנות יוצאת דופן”, אימא אומרת ומלקקת שפתיים. “תוכלי להוכיח את הכישורים שלך הלילה למרות הכל”.

“באמת?” ג’ול מתלהבת, “אני אעוף לראש פינה. יש שם כמה עשירים. אני יכולה לנקב אחד מהם תוך פחות משעה – “

“לא!” אימא קוטעת אותה בהינף יד. “אני מדברת על ההזדמנות שנמצאת ממש כאן”. 

עיני שתיהן נופלות על תמיר. 

ג’ול בולעת רוק בכוח. ריח ההדרים והווניל של עורו עוד יושב באפה. מגע עורו עוד בוער על כתפיה. אימא לא מתכוונת ברצינות, נכון? 

“הוא עשיר עכשיו, ורד ריחני שלי. הוא הרג את האב המיליונר. לאן את חושבת שכל הכסף ילך?” אימא עונה ביובש, “אתן לך לבחור. או שתנקבי את הנער, או שתחיי עוד שנה מהשאריות שלי”.

תמיר שואף בחדות לשמע המילים. הוא מנער את ראשו בפראות ומתרחק לאחור. “אמרת שלא תפגעי בי”, הוא מגמגם, “אמרת שאם אעזור לך תשחררי אותי”.

ג’ול זוקפת את כתפיה ומניפה את צמתה מעבר לכתפה. בחיים אחרים, תמיר היה יכול להיות זיווג טוב. היא שואפת את ריח ההדרים לתוכה, משתדלת לשמור את טעמו באפה, ומביטה מסביב. 

מעגל מאולתר של צופים נוצר סביבם; הקשישות גררו את כיסאות הפלסטיק ועכשיו הן יושבות בצפיפות מול המחזה, הפעוטות מנסים לדחוף אצבעות לעיניו של מארק וערפדים נוספים מתקהלים מסביב. 

ג’ול מחשבת את המצב במהירות. היא יכולה להתנגד לאימא. היא יכולה לדרוש תחרות הוגנת. אימא תאלץ לתת לה את מבוקשה אם תדרוש זאת בפומבי. אבל אז כולם בקהילה ידעו שהיא חלשה. שהיא סירבה לשתייה טרייה. 

אין מקום לערפדיות חלשות בקן שלהם. 

“אני מצטערת”, ג’ול לוחשת ברוך, “אבל הזהרתי אותך שיש כאן מפלצות”. 

ובלי להסס היא קופצת לחיקו. ניביה ננעצים בצווארו בקלות מעוררת תיאבון. ג’ול מצמידה את אפה לעורו בזמן ששפתיה ננעלות על הפצע ומתחילות לשאוב. 

לדם הטרי הראשון שג’ול שותה יש ארומה של תפוזים ווניל.