אחרי החום הגדול והאבק

מצלמה היקפית 24 התעוררה עם זיהוי התנועה. דווקא עכשיו! קילל התורן בחדר הבקרה שמזג לעצמו קפה טרי והתכוון לחפש משהו לנשנש. במרתף בית החולים הוא מיהר לסגור את ברז הקפה, טרק את ארון החטיפים ורץ בחזרה למסכים, נזהר שלא לשפוך. התורן הכיר את הטיפוס שהלך והתקרב מספיק שנים, אבל איך אפשר לחבב מישהו כמוהו? אפשר להעריך את ההתמדה שלו, זה כן, אבל לא יותר. 

אף אחד בבית החולים לא ידע ממתי התחילו הביקורים של איש הבוץ. הרופא הראשי, כך אומרים, ירש את הצרה מקודמו. קודמו ירש את הבעיה מלפני כן. פעם, אולי, איש הבוץ היה נחוץ, פעם, מזמן. 

למה דווקא אצלי? רטן התורן והטיח חזק מדי את הכוס ליד המסך. לעזאזל! הוא מיהר להביא מגבת. לאחר שניקה את השלולית מהשולחן ואת הטיפות מהמסך החליט שהוא חייב להירגע. ביד לא יציבה  תקע שתי גלולות לבנות בפיו ובלע עם שאריות הקפה המר. מרוב שמיהר, שכח להוסיף סוכר. 

בפעם הקודמת, איש הבוץ הביא זקנת מרופטת וחצי עיוורת עם קיבה מקולקלת. בפעם לפני כן, זה היה נער חוץ חסון עם תגובה אלרגית חריפה לעקיצה. מה זה יהיה הפעם? הזדעף התורן, חולה, פצוע גווייה? לפעמים איש הבוץ מודיע שאבחנתו מעורפלת. אז הוא מבקש מהתורן שייערכו לגרוע מכל, עם לבוש מיגון מלא. כאילו זה עדיין נחוץ. כאילו יש לחוּצָאים מה לחפש כאן. כאילו יש להם מקום.  

לפחות הפעם, ביקורו של איש הבוץ לא היה ארוך. מהר הגיע ומהר עזב. כשבא, הרופא האחראי קיבל אותו בסבר פנים יפות כנהוג. וכולם, הרופא והצוות, לבשו חליפות מיגון תקניות, בהתחשב בנסיבות. כשיצא והלך, מי יודע לאן, מבטו של התורן ליווה אותו במסכים. אלוהים אדירים, הוא חשב – אולי סוף כל סוף תן לו קצת שכל. עשה שאחרי הפעם הזאת, לא יחזור הנה שוב. 

*

 

סמוך למחסה היבש של התינוקת הקטנה מישהו בוסס בבוץ ובגשם, לעבר שלולית גדולה. אימא…? פערה התינוקת את עיניה הגדולות ופלטה את המילה היחידה שהכירה. לא, דמוי הגבר לא היה אִמָּהּ וכשהוא נעצר, היא שוב נרדמה. 

דמוי הגבר נעצר כשהמים מגיעים לשוקיו. הוא רכן והביט, טיפות הגשם שניקדו את השלולית הילכו עליו קסם. גופו הנוטף נראה זכוכיתי כמעט ואפילו שביר. צבעו הישן, כסוף מתכתי, דהה כבר מזמן. במבטו המרוכז נדמה שספר את הטיפות החובטות במים. כל טיפה מיוחדת בדרכה. הקור לא הפריע לו ולא היה שום סימן לצרות, קרוב או רחוק. 

כשהגשם פסק הוא יישר את גבו הכפוף וסרק. הסימנים גילו שהגשם לא יחזור היום. אז הוא שוב התכופף, תקע את הידיים פנימה ומילא אותן בבוץ. בתנועות מאומנות החל למרוח את גופו, תחילה החזה והגב ואחר כך, מותניים וירכיים. בסוף, מריחה נדיבה על הראש החלק, עורף צוואר ולחיים. הוא הידק את הבוץ מכף רגל ועד ראש, לשכבה דקה ואחידה. כשסיים הביט במים מרוצה, אף כי שום תו לא זע בפניו.  

התינוקת שהתנמנמה במחפורת קטנה שוב התעוררה. היא קשקשה לעצמה בשפת עוללים, לבדה בקן חמים ונעים מעלים יבשים. עיניה עקבו בעניין אחר הפקעת הסבוכה של שורשי העץ הבולטים שהגנה עליה מהגשם. פתאום שוב נשמעו הצעדים הכבדים ושכשוך בשלולית. עדיין ספוגה בניחוח חמים של אם נעדרת, היא נעשתה מודאגת. 

היא לא היטיבה לזחול עדיין ובוודאי שלא הכירה את מה שאומרים על המלאך, על נושא המוות. היא לא בדיוק פחדה, היא נזהרה. את כל כוחותיה אימצה כדי להתהפך. בכבדות צבית החלה לטפס מעלה, עוזבת את העלים היבשים, משאירה מאחור את העץ הזקן. היא שמעה זרדים ועלים רטובים נרמסים תחתיה, היא יצאה לחפש את אימא. 

 

המלאך של אנשי החוץ פנה ונכנס לחורשה. עשרים צעדים משמאלו, תינוקת נמרצת בריאה למראה זחלה הלאה בשיחים. שלושה צעדים מימין למעלה, בקן זרדים על ענף גדול, פערו גוזלים מקורים תובעניים. תֵּאָבוֹנָם הקסים אותו ועורר בו חשק לטפוח בעצמו על בטנו המשוריינת. במקום זאת, זקר את אפו ורחרח ללא צורך. מחוות החיקוי הצנועה העניקה לו נחמה. באותו הרגע, מדד הדחיפות השתנה. 

הפנים הבוציים לא נעו כשחיישנים, אלה שעדיין פעלו, זיהו אנוש. האנוש בשנות העשרים לחייו רבץ בתנוחה לא טבעית ליד הפלג. מין נקבה, לא מהמקומיים, כלומר נודדת. המלאך התמקד, מעבר לעצים, מעבר לשיחים, קפלי הקרקע בדרך לא הפריעו לו. האנוש נשמה בכבדות ולא גנחה בכאב. הוא לא חש עצמות שבורות, לא שלפוחיות מוגלתיות, חיישני הריח לא זיהו מיצי קיבה מרים, היא לא הקיאה. האם היא קודחת? המלאך היטה את ראשו במחווה שראה פעם. אפילו בצעירותו חיישני החום לא דייקו סמוך למקורות המים. חבל. 

בזריזות שלח פעימה לבית החולים, הידק את אזור החלציים התפור עשב והתחיל לרוץ. במהירותו הלא טבעית ערנותו עלתה למקסימום. אנוש לא הילכו בקרבת מקום אך השנים לימדו אותו לזהות גם אחרים. טורפים תמיד רחקו ממנו אך מתחת לאבנים, בין העצים ובמחילות רחשו החיים. נברנים וקיפודים, צבאים, לטאות וחולדות, הוא חלף מעליהם וביניהם, עד שהגיע סמוך לפלג. שם נעצר, הידק את אזור החלציים שהתרופף ורכן אל האנוש. שלב ראשון בוצע, תמיד למצוא את החולים, למצוא את הפגועים, למצוא את המתים במהירות האפשרית. לאתר, לאסוף, להביא. להפעיל כוח – אם צריך. 

בזריזות תכליתית עטף את האישה ביריעת בידוד עם סימני אזהרה צהובים בולטים. ללא דיחוי העמיס אותה על כתפו ונשא רגליו כרוח. הוא יצא מהחורשה והמשיך לכביש הישן. שרידי האספלט מנומרי העשב אפשרו לו להאיץ עוד יותר ועדיין, לשאת את משאו בזהירות הנדרשת. לצד הכביש וסמוך למטע פורה של תפוחים עמד גבר צעיר בגו חשוף ותיקן בפטיש מאולתר עמוד אבנים שיתופי. המלאך הקפיד לשמור על המרחק ולמרות זאת נפל האיש על ברכיו למראהו, ייבב וכיסה את פניו בידיו. במורד גבעה ליד מזבלה עקף המלאך ממרחק בטוח קשישה עטוית צעיפים חמים. בגניחה התכופפה ואז זרקה מעט חול מעבר לכתפה. זמן רב אחרי שנעלם מעיניה המשיכה למלמל תפילות והשבעות. 

*

 

הילד הנודד שמלאו לו תשעה קיצים עקף את עץ הערבה שרשרש ברוח והמשיך לעבר הקנים. צעדיו הכושלים, שפתיו הסדוקות ולשונו הנפוחה העידו על הדרך שעבר. בצללים אחרונים של יום הוא הריח מים, הוא חיפש את הפלג. עיניו הרחבות הביטו בחשש לכאן ולשם. הוא לא הבחין באיש אך אולי פספס את הסימנים. הוא לא ידע אם המקום תפוס או חופשי. הוא הכריז על נוכחותו בקול ואיש לא ענה. הוא הרגיש זר שם, בודד, לא שייך.   

שיערו החום הארוך שלרוב נקשר על עורפו כזנב סוס גלש על כתפיו. הוא לא הבחין כשהשרוך נקרע. לא עניין אותו האבק שדבק לשערו ולמצחו המיוזע. בקושי חש בשריטות השיחים הקוצניים על זרועותיו או בסימנים הכחולים-שחורים על ירכו, מתחת למכנס המטולא. אפילו לא זכר שהחליק בדרכו במדרון סלעי ונפל.  

לילה ויום של ריצה מבוהלת ושינה טרופה לא ציננו את עלבונו. שבילי הדם הקרוש שהצטיירו על לחייו היו טריים מדי. הבדידות מאיימת מדי. למרות מה שאימא אמרה, הוא לא הרגיש בוגר מספיק. הוא עוד לא רצה מקום משלו. 

הילד שאף לגימות גדולות של אוויר ורפרף בידו על לחייו הפצועות, המחוררות. גופו התכווץ בכאב למרות שהפצעים העמוקים כבר נסגרו במקצת. לוּ אימו הרחוקה התלוותה אליו, כמה גאה הייתה! איך שמצא וקטף את העלים הנכונים. איך זכר כיצד לסחוט את העסיס הלבן שהחליש כאב והאיץ החלמה. אבל בחולצה קרועה וכמעט מפוררת, נעל אחת חסרה, בלי צידה או כלי ציד, זו הייתה התחלה עלובה בשבילו. סמוך למימי הפלג שנצצו בקרני שמש אחרונות הוא התיישב ברפיון, חיבק את בִּרְכָּיו קרוב לחזהו ובראש שמוט לפנים, מירר בבכי.  

לפתע שמע אותה. “קום בני, יקירי, נִשְׁמָתִי, בוא ושתה, שטוף את פניך…” 

הוא ידע שתשישותו מטעה אותו, שאין בכך טעם ולמרות זאת צעק כה חזק, שוורידי צווארו התנפחו: “סתלקי מכאן! לא רוצה אוֹתֵךְ! ת’לא אימא שלי יותר!”

לא יתכן שרק יומיים חלפו מאז. נדמה לו שעברו שבועות מאז שהפיל את הציפור באבן. הצליח לו בניסיון הראשון ואימא מחאה כפיים ובמצחו נישקה. ואז ביחד אספו זרדים ואימא הביאה את אבני הצור ונתנה לו להדליק בעצמו את האיש. הוא לא הצליח בקלות אבל בסוף הצליח לבד. בערב הם ישבו קרובים זה לזה ולאחר שאכלו מהציפור הצלויה (אימא קראה לה יונה), הכל השתנה.

היא הסבירה לו, הוא לא רצה להבין. “את מתרחקת ממני?” הוא נדהם. “אנחנו נפרדים?!” הוא נצמד אליה, חיבק את מותניה וחיפש ניחומים. במקום חיבוק, היא תפסה את ידו כבצבת. ופתאום היא מזמרת ניגון עתיק וכורכת סביב זרועו הדקה חוט קמע תכלכל, יקר ערך. 

“לא רוצה ת’זה!” הכריז בכעס, רקע ברגליו ונשך. 

הוא נעץ את שיניו בזרועה, עמוק שכמעט צעקה. מבלי לשחרר סטרה לו ולמרות הכאב המשיכה לזמר. דמעות עלבונו זלגו כשהתנגד והתפתל לשווא. היא לעסה את שפתה עד זוב דם ואז שינתה את הַזֶּמֶר למשפטים ארוכים ולמילים חדות. 

שבועיים לפני שילדה את בנה למדה מישישה מקומטת על הגנה חזקה במיוחד. בתמורה נתנה לקשישה עם השיניים החסרות דג שמן ורך שצדה בנהר. כולם ידעו שיש מילים שמרחיקות צרות. אבל את הדברים האיומים באמת לא מרחיקים רק במילים. אותם מרחיקים במעשים.  

“תלעס את זה!” ציוותה ושמה בפיו חופן גרגרים, “שלא יכאב!” הוא ירק ועיווה את פניו. “תרים את זה ותלעס!” הוא הסב ממנה את פניו. 

“אם תלכי ממני אני ימצא אותו! אני ילך למלאך, על אמת, בטוח שכן!” 

היא נרתעה, המומה ונדהמת ומוכרחה להמשיך. לא היא קבעה את הגיל. לא היא קבעה את הכללים. היא שלחה ידה אל התיל המבורך. חוט פלדת הקוצים כבר לובן וחוטא באש. בזמן שאכלו, התיל שקנתה מזמן מהזקנה כבר התקרר מספיק.  

בחיבוקה של אימו לא מצא הילד נחמה. כשחיבקה, את קוצי הברזל הטביעה בו כנשיקה – בלחיו האחת ואז בשנייה. הוא התפתל ויבב וילל ובכה. הוא רעד וצעק ועשר פעימות לב היא ספרה. לבסוף, נפל התיל, מדמם, לאדמה.  

“אני שונא אותך!” צרח ובעט ביְרֵכָהּ, בכל עוצמת כאבו ופחדו וייסוריו. הוא לא רצה שיפריד ביניהם המרחק. 

נדהמת היא קרסה ליד הלהבות, כמעט לתוך המדורה. פתאום פניה חרוכים ועשן בשערה. גחלים בוערים משתקפים בלובן עיניה. להבות לוחשות באוזניה. קפואה בתוך החום, כמו קרח בגיהינום. לרגע הוא היה שם ופתאום… כבר לא.  

הירח השתקף במי הפלג, מלא ועגול. ניחוח המים וקרקור צפרדעים ניפצו את שנתו הסוערת של הילד. הוא זחל עד המים ושתה בגמיעות גדולות. כשהוטב לו, כרסם את צמיד הקמע עד שנותק. החוטים הפרומים צפו על המים. מבטו ליווה אותם כשנסחפו בזרם ונעלמו. עכשיו יצטרך למצוא שטח פנוי. לא באמת ילך לחפש את המלאך. הוא לא רצה למות. בוגר, הוא חשב, לבד. אבל בזה הוא טעה. מתוך הלילה תינוקת קטנה ייבבה והוא שמע. 

*

 

יהל צעד בראש, שולח מזמן לזמן מבט מהיר לאחור. לפעמים הוא האט, לפעמים האיץ, משתדל שלא לעייף מדי את אחותו הקטנה. למרגלות גבעה תלולה עצר וסימן להילה לעצור ולהמתין. הוא ירד מהשביל, ניגש לשרידי מדורה נושנה ובחש בענף יבש בין שאריות מפויחות. שום פיסת בשר, לא פירור של תפוד קלוי, כלום. הנער נאנח, חזר לשביל והחל לטפס. ברגע הנכון הוא עצר, שלח שריקה חדה והילה טיפסה בעקבותיו. במרחק המתאים שוב עצרה ואחיה המשיך לפנים. 

כשהגיע למעלה נעמד ליד עץ שענפיו המתים נדמו לאצבעות גרומות, מאשימות. הוא סקר ממושכות את הסביבה. עיניו נדלקו בתקוות שווא למראה שתי גבעות, בכל אחת תורן עץ גבוה. שתי טריטוריות מיושבות! עם קצת מזל, גם להילה ובשבילו ימצא מקום ראוי למחייה!  

הוא מיהר לפרוק את שק הטלאים מעל גבו. בפנים פטריה יבשה אחת, בקבוק מים מזכוכית פקוק בעלה מגולגל, קליפת ערבה, קצת פרחי רפואה וכמה שיבולי חיטה. אפילו בזמנים הללו, הייתה זו סחורה אומללה. לעומת זאת, את סכין הפלדה יוכל למכור עבור אוכל ומידע. 

ניצלנו! הוא רצה לבשר לה. הוא כל כך רצה. אבל במבט שני, בתורן הימני הדגל חסר. בשמאלי, סמרטוט סגול משולש הורד לחצי הגובה. עוד טריטוריות נטושות. עוד אדמה מתה. גם כאן החום הגדול והאבק שינו את הכל. 

 

כל הבוקר שוטטו השניים באדמת גבעות ואחר כך במישור. הם כבר הפסיקו לספור את הימים שעברו מבלי שראו איש. לפני הזריחה הם קמו, קיפלו את שמיכות השקים, שטפו פנים בשלולית, לעסו קצת זרעים יבשים ותפלים והחלו לצעוד. 

הם חלפו ליד שלד מעוקם של מכונית עתיקה והלכו בזהירות בין ההריסות. הם תחבו בזה אחר זה את ראשיהם לתוך פיר טחוב ששרד (המעלית חסרה). “שלום!” הוא צעק פנימה. שלום… שלום… ענה ההד.  

“יש שם מישהו?” התלהבה הילה. 

“זה נשמע ככה, נכון?” חייך אליה. “אבל זה רק הקול שלי. עכשיו אני אזוז וכעת את, הינה – עכשיו תצעקי!”

אחר כך הם חפרו לשווא בתילי חפרפרות ריקים וקילפו סיבים וקליפות מעץ כפוף שפירותיו נראו רעילים. ליד שטח איסוף ומזבלה מצאו עמוד סימון. ווילון קרוע של קורי עכביש התנופף סביב עמוד האבנים בעליבות עצובה. מקרוב, אפשר לראות עדיין את הספרה שמונה. מישהו מחק אותה בקו עבה וכתב – שלוש. גם זה כבר לא היה נכון. אף אחד לא חיפש שם מציאות יותר. אפילו הזבובים כבר לא היו, לא נמלים ולא שחפים צווחים בשמיים. 

שני הילדים התקדמו לא רחוק מדי זה מזה, עיניהם שוטטו על טורי אסלות ישנות, שברי בטון, הרים של ברגים חלודים, פלסטיקים מתפוררים. אין ספור קופסאות שימורים ריקות נימרו את האדמה, את תילי האשפה ואת הגבעות שסביב. הלאה משם, ליד חור באדמה מצאה הילה עצמות של עכבר ונשל ישן של נחש. יהל הסכים שזה לא רע. לא מוצלח כמו עור טרי, אבל יתאים איכשהו לתיקון חולצה ישנה או סוליה שהתפרקה. 

“היי, תראה איזה פרח יפה!” 

הוא חייך בלאות כשמיהרה לתלולית ברגליה הצנומות מדי, התכופפה וקטפה. פרח צהוב קטן, לא אכיל. לא זה מה שיחזיר את הסומק ללחייה השקועות.

“אתה בסדר?” שאלה בדאגה ושמטה את הפרח. “לא מרגיש טוב?”

“הכל בסדר, אחות קטנה!” הכריז והעביר יד נבוכה בשערו. “איך הריח?” הוסיף במהירות. כבר לא היה קל להסתיר ממנה כשהיה מוטרד.  

מהססת, היא הרימה את הפרח ושאפה, בלי להסיר מבט מאחיה. “הריח נפלא! היא הצמידה את הפרח לשערה. “הנה, אקטוף גם לך אחד! תראה שזה נחמד!” 

למנוחת הלילה עצרו הילדים למרגלות גבעה, להגנה מהרוח. כשיהל הלך להביא עצים לאש, הילה סידרה את המתחם לשינה. תחילה רוקנה את שקי החפצים ואז החלה לסדר מעגל מאבנים. כשהמעגל לאש היה מוכן, סידרה בצד אחד מזרן מעלים בשבילו, ובבד השני – בשבילה. מעל כל ערימה, פרסה את השקים, פה שלו ושם – שלה.  

כשחזר הביטה בו מדליק את האש ורק אז, זחלה למיטת העלים, התכסתה בשקה ופיהקה. השק הריח מעשן וזיעה ואבק, אבל הוא היה שלה. 

“יהל… אתה מוכן להתקרב לכאן קצת, בבקשה?” בלילות בלי צרצרים, נהמות הרוח נשמעו לה כמו שדים רעים, עם זנבות מסולסלים. גם לקרקור הצפרדעים התגעגע וקיוותה שישובו.

“את יודעת שאסור, יקרה שלי,” קולו נחמץ, “את מכירה את הכללים.”

“בבקשה? רק… רק טיפ טיפה?” 

“טוב,” הוא התרצה. “טיפ טיפה.”

“ו… יהל?”

“כן, מתוקה?”

“אפשר סיפור?”

“רוצה לשמוע על המתנה של הדרקון?”  

והוא סיפר על הדרקון שנתן לאנשים את האש ובליבו תהה לאן יפנו שניהם מחר. הוא סיפר על הדרקון שנשף על מגדלו של המכשף המרושע, ותהה מה יעשו אם החום הגדול והאבק יחזרו ואפילו מעט המזון כבר לא יהיה.  

כשנרדמה, הוא חשב על המזרח. רחוק במזרח, הלאה מעבר למגדל השרוף, משתרעת ביצה גדולה. חלק מהנודדים שעצרו למסחר התרברבו שיש בידיהם מפות, אך הן לא היו ברורות. מה נמצא מעבר לביצות? תלוי את מי שאלו. היו שאמרו שהחום הגדול והאבק לא הגיעו לשם. מעבר לביצות האדמה עוד פורייה, מצמיחה חיטה זהובה וענבים סגולים, תפוחים אדומים ותמרים מתוקים מדבש. היו שאמרו שרחוק במזרח נותרו טירות בין ההריסות. וגם מגדלים נותרו ובהם קופסאות פח סגורות ואוכל טוב בפנים.  

אבל היו שאמרו שמעבר לביצות האדמות מקוללות. שם, שדים בוקעים מביצים ורוחות רעות מצחינות מנשבות. שם, הערמומיים מרמים ומסדרים את התמימים. שם, אומרים אלה שאומרים, גרים אנשים מתגרדים, שעורם מתקלף ושיעוליהם לחים. לשם התקבצו עדרי אדם כרימות בבשר המרקיב. הם צוחקים זה אל זה ומשתעלים זה על זה ומייללים כתנים אל הירח המלא. 

כשנרדם יהל לבסוף, שנתו לא נתנה מנוחה. הוא חלם על הקיץ הנורא, החום הגדול וגלי האבק. שלושה קיצים חלפו מאז וכל שנה גרועה מקודמתה. כל שנה, עוד ועוד מאנשי הדגלים יצאו לדרך והפכו לנודדים. 

כשיהל החליט שגם הם מוכרחים לנדוד, עדיין לא היו הזמנים כה גרועים. לא ביום אחד חדלו העצים לתת פירות טובים. לא בבת אחת הסתלקו הנמלים והדבורים. אנשים עוד נפגשו ליד דגלים או בדרכים, החליפו סחורות ומידע, בירכו ברכות והחליפו חדשות.   

יום אחד הגיעו השניים לעמק נאה ובו התנוסס דגל טריטוריה מרהיב, חציו כחול, חציו לבן. סימני הגבול שצוירו על גזעים וסלעים ברקו, כמעט כמו בימים הטובים. 

“תבורך אדמת הכחול והלבן!” הכריז יהל על הימצאותם בקול גדול. 

“תבורך!” החוותה הילה בידה הקטנה את סימני המזל והשגשוג.

“נשבע אני שאין עימי דיבוק ואין בי קללה!” הוא לקח חופן חול וזרק מעבר לכתפו. 

“נשבעת אני שידיי נקיות וליבי טהור!”

לפני שנכנסו, הצמידו את יד ימינם לחזם וצעקו חזק ככל שיכלו, “אני נשבע(ת) לכבד את הכללים ואת המנהגים ולכבד את המרחק שבזכותו אני חי(ה)!”

מוזר… בן(ת) המקום לא בא(ה) לקבל את פניהם כנהוג. כשקראו שנית, דבר לא השתנה.  

“אתה חושב שפנוי? שנוכל לגור פה?” היא קיוותה. 

יהל פקפק בכך. הסימנים הברורים נראו היטב. 

“ניכנס,” החליט, נלך לאט ונמשיך להכריז על בואנו. מוכנה?”

“מוכנה!”

הילה צעדה בשביל המרכזי שנוקה מאבנים. יהל הלך מימינה, בין העצים, על מרבד של עשב ועלים. ריח אגסים נפלא נישא באוויר, ממלא את הפה בריר. רימונים בעלי כתרים קרצו אדומים מבין הענפים. התאנים הבשלות נפוחות מרוב עסיס, רק להושיט את היד ולקטוף אל השק…

“תראה שם!” 

יהל בלע את רוקו. 

נכון, חשב, הנה היא! 

על אבן מרובעת גדולה ישבה בת המקום ועסקה במלאכתה. שמלתה הנאה הוטלאה היטב. שערה המבריק חום וזרוע לבן, קלוע בצמה. מעליה נמתחו ענפיו של עץ הזית הגדול ביותר שראו אי פעם. ונעליה… נעלים אמיתיות! האישה שרקה לעצמה וחידדה בשקדנות ענף ישר בסכין חדה.

“השלום לך, בת המקום!” פתח יהל במאור פנים. “אחים אנו ובאנו מרחוק. התסכימי למכור מפירותיך הטובים? נשלם חופן אגוזים וגם מידע שלמדנו בזמן הנדודים!” 

האישה שלחה לעברם מבט עצל ומתוך פיהוק אמרה, “אין לי עניין בסיפורים!” היא נשפה וסילקה מקצה המקל כמה שבבים. 

“אנא, בת המקום…”

האישה שיסעה את דבריו. “רשאי אתה לקרוא לי יוליה אבל…” היא בדקה את הקצה החד באצבעה וחייכה בשביעות רצון. “ראו הוזהרתם, פירותיי אינם למכירה!” 

יהל בלע את רוקו, מאוכזב. “כרצונך יוליה בת המקום. בואי הילה, איננו רצויים כאן. נלך.” 

הילה חרצה בהתרסה את לשונה וגם היא הסתובבה והלכה. 

עוד לפני שעברו עשרה צעדים צחקקה האישה ואמרה: “היי היי, חה חה, ככה הולכים? לא מבינים בדיחה?” 

יהל נעמד והסתובב מלא תקווה.   

הילה הניעה בראשה לעברו. לא! תנועות שפתיה מדגישות לחישה רועמת. בוא, הולכים! 

יהיה בסדר, סימן לה בשפתיו, פנה ליוליה ואמר: “ניתן חופן אגוזים בתמורה לארבעה אגסים, מתאים?”

“אגסים?” האישה צחקה משועשעת. “יש בידי מידע,” היא רכנה כלוחשת סוד. “אם תשלמו לי, יבוא יום וחייכם ינצלו! מוסכם?”  

היא מאיימת? התבלבל יהל. היא מציעה מסחר? עם האישה המוזרה הזאת הוא לא הבין דבר. 

לפתע זינקה האישה בקלילות חתולית ונעמדה עם החנית מונפת בידה. 

“מוסכם…” מלמל בתבוסה. “יש לנו אגוזים, אבל… קודם מידע!” 

יוליה עיקמה את אפה. “מידע אתה רוצה? מידע תקבל! קיפוד צלוי!” היא נופפה בחנית. “עכבר אפוי!

הילדים הביטו זה בזה בבלבול. 

“תוציא ת’יד מהכיס, ילד,” רטנה בקוצר רוח. “שום אבני הטלה לא יועילו לך כאן! עכשיו אמרו לי, למה צולים בשר?” 

הילה נחלצה מקיפאונה ונופפה באגרופיה הקטנים, “כי טעים ככה, זה למה!” 

“אמת,” הסכימה האישה וחייכה במתיקות, “אבל זה הכל? את בטוחה?”

“כ… כן?” ניחשה הילדה. 

די-די-די!” צרחה האישה כאילו התפוצצה. פניה האדימו כמו רימוניה הטובים. “נמאס לי מכם, טיפשים מטופשים! קדימה, תנו לי את האגוזים!”

הם כבר היו רחוק משם, מתנשמים ומתנשפים כשבת המקום ישבה מחויכת במקומה מתחת לעץ. שעות היא ישבה שם, שוב ושוב ספרה את שלל האגוזים ושרה לה:

“החיות המתות מדבקות, מדבקות

החיות המתות נשרפות, נשרפות

האש השורפת מטהרת, מטהרת 

החיות המתות נשרפות נשרפות…”  

*

 

“תראה, שם!” הצביעה הילה בהתרגשות. יהל עמד לא רחוק משמאלה והביט אל האופק. גם שם היה חול, בכל מקום היה חול. למרות השעה המוקדמת, הצטרך למצמץ קשות כשמיקד את מבטו. הוא הצל על עיניו מהשמש ועדיין התקשה להבין מה היא רואה שם, מעבר למשבי הרוח, עם החול והאבק. 

לא כך תיאר לעצמו את אדמת הביצות רחוק במזרח, מעבר למגדל השחור המקולל. החשש שלא ימצאו מעבר יבש ונוח להליכה מזרחה התפוגג לחלוטין. החום הגדול והאבק לא פסחו גם על המקום הזה. 

“שם? את מתכוונת לסלע הגדול?” יהל התפלא למשמע עליצותה. “את חושבת שנמצא שמה מים?”

“זה לא סתם סלע,” היא קיפצה נרגשת ופתאום התחילה לרוץ. “זה בית!” היא בישרה, מותירה שובל של טביעות על חול הרך. הוא מיהר לרוץ אחריה, ממרחק.  

הוא נעצר מתנשף במרחק מה מהסלע, אי של אבן אפורה בים של גרגירי חול זהובים. מעודו לא ראה מחסה שכזה. הסלע החלקלק תמך במבנה רעוע למדי. מישהו העמיד שם קיר אלכסוני של לוחות פח דקים, משתמש בסלע החלק כנקודת משען. 

הילה חבטה קלות על לוחות הפח שהשמיעו נקישה. הלוחות מוקמו כרעפים וחוברו זה לזה בחומר כלשהו שנאפה בחום. “אתה חושב שמישהו גר בפנים?” יהל הרהר בדבר והשיב בשלילה. המקום לא נראה תפוס. לא דגל, לא סימני מדורה ישנים, שום גללים יבשים, ריח שתן או אשפה.  

“שלום!” קראה הילה בקול. “יש פה מישהו?” איש לא ענה. פתאום, ווילון מרופט ששימש כדלת התנודד בין הסלע לקצה לוחות הפח. הילה השמיעה צריחה חדה ונרתעה לאחור. “יש כאן נחש! לא… שניים!” 

שני הנחשים הארוכים בצבע החול התפתלו יחד, כרוכים, ספק נאבקים ספק מזדווגים. גופם המנומר מעוינים שחורים התכווץ בחזקה ופתאום נפרדו והזדחלו, זה לימין וזה לשמאל.  

“היזהרי!” קרא יהל ונרתע בבהלה. “הוא קרוב מדי, התרחקי!” יותר לא העז לדבר, חשש לפסוע צעד או לתפוס אבן ולזרוק, שלא ייבהל הנחש ויכיש. אנא אלוהים, התפלל, עשה שהוא ילך, שיסתלק…

שלושה צעדים ממנה הנחש קפא, רק לשונו זזה. הוא טעם את האוויר בלשונו המפוצלת. זנבו רטט והוא לחשש לעברה באיום. 

“האבן שלך,” לחש יהל בשפתיו, “תזכרי את האבן!” 

בקור רוח, כאילו שמעה, היא פעלה. במרחק מאחוריה הוא לא נשם ולא מצמץ. הוא הביט בגבה של אחותו הקטנה, הביט בה מורידה את השק התלוי ברצועה ומקרבת לחזה. היא רופפה את החבל, חיטטה בפנים רגועה למראה, כאילו רק מחפשת את בקבוק המים לשתות. הוא ראה את כתפה מתרוממת ואז המרפק זז לאחור, רוח קלילה פרעה את שיערה, טיפת זיעה זלגה על עורפה השזוף והדבר נעשה. האבן הוטלה. 

“יש!” היא קפצה בשמחה. “ראית?” היא הניפה ידיים לשמיים, “בול בין העיניים!” 

נהדר! רצה לומר אבל משהו לא בסדר. הוא לא נשם כמו שצריך ולא עמד ישר. החול הסתחרר מולו והוא לא זכר אם אמר או לא אמר… תבדקי, רצה לבקש שתבדוק מרחוק, עם מקל, שהנחש גמור… אבל קוצים דקרו אותו, עשרות קוצים. חופרים עמוק בין ברך לכף רגל. מוזר, הוא חשב, מעורפל. דרכתי על קוץ? היה שם רק חול קודם… רק חול… רק חול… ואז נחש… 

לא מיד הילה הבינה מה אירע. “אתה צמא? קום יהל, אל תדאג יש לי עוד מים בשק, הינה תראה…” 

ואז היא קלטה את הנחש המתרחק. 

היא צעקה אליו והוא לא התעורר. היא קראה לו, והוא לא ענה. שפתיו נעו, הוא גנח ואז היא פעלה. היא זינקה לעברו של אחיה ביבבה. שילך לעזאזל המרחק! היא ליטפה את מצחו ויצקה מים על שפתיו. 

כשדמעותיה זולגות היא תפסה בזרועותיו ובכל כוחה משכה. הוא היה כבד והיא לא וויתרה. צעד אחר צעד קידמה אותו לשם, למחסה. בפנים יש צל. בפנים קריר וטוב. היא תצלה בשבילו את הנחש המת בזמן שהוא ינוח. בערב הוא יאכל וישתה ויתחזק. בבוקר הוא יקום ויהיה בסדר, ואז הם ימשיכו. הם יגיעו ביחד לאדמה הטובה, לעצים ירוקים, דשא ופרחים ופרפרים.    

בלילה, קדח יהל בחום. גופו רעד ליד האש הקטנה שהדליקה למענו. מפעם לפעם, הזליפה קצת מים לפיו והרוב נזל על לחייו, על צלקות האבעבועות המדומות. באמצע הלילה, התעוררה למשמע קולו וקרבה להקשיב. קוצים… הוא נאנח, קוצים… קוצים… קוצים… 

עורו הזיע ואז התייבש. פניו באור הלהבות הצהובות נראו חיוורים להדאיג. 

פתאום רעם הרעיד אותה. “יהל, שמעת?” הוא נאנח ולא ענה. האדמה רעדה. חבטה ועוד חבטה ועוד חבטה. עיניה הביטו גדולות ועגולות בווילון הכניסה שרעד ונתלש. הוא בא, הגיע ונכנס, עטוף בבוץ, המלאך. 

לא לא לא לא לא! בלי לחשוב, והיא עמדה על רגליה.  

זינקה כלביאה, שולחת אגרופים קטנים בגוף הבוץ הנוקשה כפלדה מחושלת.   

“זוזי, אנוש קטנה. בבקשה פני את הדרך.”

“לא תיקח את יהל,” היא דחפה אותו, “אני לא מסכימה!” 

“אני מוכרח, אנוש קטנה. הוא חולה. התרחקי מהר, אולי הוא מדבק!”

“להתרחק? לא לא! אתה טועה מלאך! זה אני התקרבתי אליו! אני הרעה! לא הוא, קח אותי! הוא חייב לנוח בגלל השיניים של הנחש!”

“ממממ….. הוא הוכש, קטנה? את בטוחה?”

פתאום אורו עיניה. “אני יוכיח לך, חכה כאן ואל תזוז!”

“הנה, תראה!” היא חזרה כמנצחת, הנחש המת בשתי ידיה הצנומות. “כזה נשך אותו! רואה? פגעתי בו באבן, ניצחתי!”

“ממממ…. בסדר, קטנה. אני מאמין לך.” 

“אז… אז לא תהרוג אותו? רק אותי תיקח, מבטיח?!”

“להרוג? ממממ… את בוודאי עייפה. בבית החולים יזריקו תרופה. כבר הודעתי להם, הם ממתינים.” 

“בית החולים?” עיניה הצטמצמו. 

“ממממ… הסבר את צריכה? ממממ… זה המגדל, מבינה?”

“המגדל השחור?” נרתעה בבהלה. 

“ממממ… את חוששת? אל תדאגי קטנה. בפנים נקי, לא שרוף. בפנים הרופאים, חכמים, הכי טובים. 

“ממממ…” היא התלבטה, כמוהו. “טוב!” היא הכריזה. “אני יאמין לך, אבל רק אם תיקח גם אותי אתכם!”

ואיזה מסע זה היה! על כתפו של המלאך הדוהר, כמו ציפור היא הרגישה. הכי גדולה וגיבורה וחזקה. הכל מטושטש בכזאת מהירות, עצים, עננים, אנשים, הריסות. ליבה קפץ בחשש ענוג, כשעלו בגבעות וירדו עמקים. וכל הזמן השגיחה על אחיה, שנישא בְּרַכּוּת בידי המלאך הטוב. 

הוא לא היה כמו שמספרים. המלאך דיבר איתה, וכל מה ששאלה ענה בנחת. הוא הסביר על בית חולים ורופאים, סורקי מחלות וזריקות וחיידקים קטנטנים ומגפות. וגם סיפר שמתחת לבוץ הוא שקוף ופעם הוא היה אפור וכסוף. כשהיא צחקה, זה עניין אותו. אז הוא חיקה אותה והיא כל כך צחקה, שכמעט נפלה. אבל כשנעמדו מול המגדל השחור, כבר לא הרגישה כמו ציפור. היא הרגישה אחרת ועצמה את עיניה חזק וידעה. המגדל שהדרקון שרף רוצה לבלוע את שלושתם. 

“קטנה? את ישנה? התעוררי. היגענו.” 

“בוא נלך מכאן, בבקשה?”

“אי אפשר, קטנה,” אמר המלאך והניף אותה מול דלת פלדה גדולה יותר מעץ הכי ענקי. “הצמידי את ידו של יהל אל הסורק.” הוא הצביע על לוח זכוכית שקוף.   

“על הקיר השחור?” היא חיבקה את זרועו וסירבה להרפות. “אני מפחדת…”

“אל תפחדי קטנה. זה הנוהל. קליטת החולה לצורך ריפוי.”

“לא!” היא זעפה. “יהל לא חולה בחיידק!”

“ממממ… כן. בסדר. לא חולה, נשוך.” 

“והשחור… לא שורף? אתה מבטיח? ובפנים… תשמור עלי?” 

“שניכם בטוחים כאן. אני מבטיח. השחור לא חם. הנה, הניחי את ידך ו…”  

למגע ידע זעק הקיר באימה. סכנה! סכנה! 

המלאך נדהם.

קוד אדום! קוד אדום! מחלה! מחלה!

הקטנה? מחלה איומה?! זה לא אפשרי, אין שום סימן…

מכאן הדברים התגלגלו מהר. גלגלי פלדה חרישיים החליקו והשער נפתח. 

“נא להיכנס!” דרשה הקלטה צורמנית ורועמת. “נא לצעוד על הסימונים הצהובים המוארים בלבד, אין לסור ימין ושמאל! נא להגיע ללא דיחוי לחדר האבחון!” הילה רעדה באימה. “נא להיכנס! נא לצעוד על הסימונים הצהובים המוארים בלבד, אין לסור ימין ושמאל! נא להגיע ללא דיחוי לחדר האבחון!” המלאך הרים אותה שוב על כתפיו, היטיב את אחיזתו ביהל ונכנס בדהרה.  

חדר האבחון הלבן המוצף חשמל סנוור אותה עד כאב. ממצמצת, החדר נראה עצום בעיניה, אולם קובייה ענקי, מלא קופסאות מלחשות ומכשירים מצפצפים. ואז… אז היא ראתה את השדים. דמויי אנשים עם ראשי זכוכית ענקיים ובגדים נוראים, מרשרשים.  

המלאך הציב אותה על רצפת השדים, קשה כמו אבן, נוצצת כמו מים. היה לה קר, היא רעדה. המלאך איתם… היא אבודה, ויהל איתה… 

“אתה!” הצביע הרופא האחראי הראשי על איש הבוץ, “את הנער הנח פה, על המיטה הזאת. מיד! למה אתה מחכה!” 

המלאך ציית בדממה. 

“אנחנו נמשיך מכאן! קדימה אנשים, כולם לתפוס את מקומותיכם, אתם יודעים מה לעשות!” החדר התמלא המולה והתרוצצות מעשית. 

“אתה עוד כאן?! אתה לא רואה שאנחנו עסוקים! צא החוצה, לֵךְ… תעשה אמבטיית שמש או משהו.” 

רופאה כחושה גזרה את בגדיו של הנער המוכש במספרים כסופים. כפפות המגן השחורות הקשו עליה ורופא נוסף הצטרף לסייע בידה. 

“אבל… אבל…” חרק המלאך כשנסוג אל הדלת, “זו תקלה… הילדה בריאה! גם הילד – הוא לא נדבק, הוא הוכש!”

“את זה אני אקבע!” הכריז האחראי והפעיל את מיבש האדים בקסדה. “וסגור אחריך את הדלת!”

“את! אל תעמדי סתם כך! תפסי את הילדה ותני לה מידאזולאם דחוף, את לא רואה שהיא סובלת!”

“מה… תפסי אותה! לא יוצלחית. שם, היא זוחלת מתחת למיטה! ואתה – תנעל מהר את הדלת!”

מישהו תפס אותה. הילה בעטה, שרטה, יללה ונשכה. טעמו המר של השד לא הרתיע אותה. היא הידקה שיניים בכל כוחה, סמוך לשקע הכתף. 

או אלוהים!” זעק הנשוך בחרדה. הוא השליך אותה, היא נפלה, התגלגלה, נעצרה וזחלה. לעבר הקיר, המיטה, קרוב ליהל.  

היא חוררה את החליפה שלי, אלוהים, היא נשכה אותי! הצילו, מהר!

“מטומטם! קרא האחראי ושיחרר את האטם. קסדתו השמיעה ‘פלופ’ כשנשלפה. 

“אין לך עיניים! אתה לא רואה שהיא בריאה!”

“אבל…” האיש החרד גמגם, “האזעקה?!”

האחראי נד בתסכול. “נבהלת, אני מבין. חדש בתפקיד, אני יודע. אבל בחייך, לפספס את כל הרעיון של נוהל איש הבוץ?!”

האיש הנזוף התפלל שזה חלום. הלוואי שאתעורר בבית, בקומה 22. 

עיניו של האחראי ירו גיצים בכל הצוות. כאילו שהם אשמים במשהו. אם מישהו אשם, זה רק האיש והבוץ, שמביא אליהם צרות, פעם אחר פעם.  

“קדימה, לעבודה!” האחראי נתן דוגמא אישית, ניגש ללוח הבקרה ולחץ. אפילו בדלת סגורה, נהימת הכבשן הכאיבה לאוזניים. פתאום, כולם עסוקים. מישהי הביאה מזרק. מישהו מילא טופס. שניים משכו מתחת למיטה בפינה את הילדה, נזהרים מהרגליים הקטנות הבועטות. ואז כל החדר רעד. 

הדלת הנעולה התעקמה. נשמעה יללה של מתכת, צווחת צירים מתעקמים. דלת המתכת שפגשה כתף משוריינת נכנעה.  

“אתה!” המלאך מיהר פנימה, צעד על הדלת השכובה, רמס מרצפות שיש מרוסקות ודילג מעל שלושה אנשים מעולפים. 

“אני?!” האחראי קרס על הרצפה, חיוור כולו.  

“כן, אתה! ספר לי מהו נוהל איש הבוץ אבל קודם, תרפא את הילד, מיד!”

“ואת! תני לילדה ללכת, או ש…” 

“ואתה!” דרש כשהרים את הילדה ועטף אותה בזרועותיו השקופות-בוציות. 

“כ…כן…?” שיניו של האיש נקשו. 

“כבה את הכבשן! אין לך עיניים? אתה לא רואה שהילדה בריאה!”

 

האח ואחותו טיפסו יד ביד במדרגות בטון חשוף, בעקבות המלאך. הוא לא חשב שהמעלית תישא את משקלו והילדים לא הסכימו להיכנס לתא בלעדיו. אחרי המדרגות הלכו במסדרון רחב, עם שטיח רך שהילדים ליטפו בידיהם בעונג. גם הווילון הכבד שהגיע אחר כך הדהים אותם. המלאך נעצר מול הווילון הלבן כחלב, שרבב את ראשו פנימה וקרא: “כולכם, לכו מכאן, הסתלקו. עלו למעלה, לקומת החווה!” 

“ת’ה יודע מה זה חווה?” לחשה הילה. יהל משך בכתפיו, לא היה לו מושג.  

“זהו, הקוטפים הסתלקו. אתם יכולים להיכנס ללא חשש.”

בפנים, יהל כמעט נפל מרוב חולשה ותדהמה. “זה אמיתי?!” הילה צבטה את עצמה. לא מספיק הבגדים שקיבלו (בלי קרע אחד!) והנעליים (עם הסוליות!) והשקים הנוחים עם הרצועות (המלאך קרא להם ‘תרמילים’), עכשיו זה! שלושתם סקרו את המוני גשרי הפיגומים הקטנים והגדולים שמילאו את האולם העצום והתקרה הגבוהה. גשרי הפיגומים נשאו צמחים לאין מספר. ענפים ושריגים מפותלים, פקעות, שורשים, כולם טבולים במכלי מים וסביב צינורות. 

“תראה שם! התפעמה הילדה. זה תפוחים אמיתיים? וזה… זה תותים על באמת?”

“הכל אמיתי,” הבטיח המלאך. “זו גינה הידרופונית שמספקת את צרכי התושבים, הצוות וכל המשפחות. עשרים קומות של גינה, לחמש קומות של תושבים. ועכשיו… רעבים?”

יהל נשען על הקיר. “תאכלי,” חייך בתשישות. רק תשאירי לי קצת, לאחרי שאנוח.”

“והם לא יכעסו?” נבהלה הילה, “אין לנו מה לתת להם…זה אסור!”

“אף אחד לא יכעס,” אמר המלאך. “לא כשאני כאן איתך.” 

אז היא טיפסה בזריזות וקטפה שלושה תפוחים, ליהל ולמלאך ובשבילה.  

“תודה לך קטנה, אבל אני לא אוכל.”

מלאכים לא אוכלים? הילה לא הבינה. אבל היא גם לא הבינה איך מגדל שרוף ושחור ורע, נותן אוכל טוב. והיא לא הבינה מה זה מחשב ואיך הוא קבע נקודת איזון אופטימלית של אוכלוסייה במתחם נתון, אבל זה לא היה חשוב. האחראי עצמו לא נראה מבין על מה הוא מדבר. 

אבל את מה שחשוב היא ידעה. אפילו המלאך אמר שצדקה. המקום הזה רע. והיא ידעה שפעם המקום לא היה שרוף והיה טוב. ועם המלאך לצידם, שלושתם ימצאו מקום טוב, לא שרוף. הם יבנו ביחד גן פורח כמו שכאן. בשביל יהל, בשבילה, בשביל המלאך ובשביל כל הילדים בעולם.

היא חיסלה את התפוח ושוב טיפסה. הפעם קטפה פרי יפה וסגול. כשירדה, מוללה את הענב באצבעותיה ונגסה בתענוג. המלאך הביט בה מגבוה, במבטו השקוף. יהל ליטף את ראשה. הוא הביט בחיבה בפיה הלועס וחייך אליה, כשהעסיס המתוק טפטף על סנטרה.