אין פעמונים בכפר

מאת: רויטל גולדשמיד

לא כל הדרכים מובילות אל הים; היתה דווקא דרך אחת שהובילה אל ההרים הגבוהים – ושם ישבתי כשהאנק הגיע; על ענף במרומי עץ הפיקוס ארוך-הזקן ששורשי אוויר היו תלויים לו מהזרועות. אם הייתי יודעת באותו האביב את מה שנודע לי שנה אחר כך אולי לסיפור הזה היה סוף אחר. 

״שלום ילד״

פעם ראשונה בעשר שנותי שראיתי מישהו שאני לא מכירה. מישהו שהגיע מחוץ לכפר. ולא סתם מישהוא- אחד שפותח את הפה ובמקום נהמות הוא מדבר. ולא סתם מדבר- שמעתי את המילים ננשפות בין השפתיים שלו והאמת? זה נשמע כמו מוזיקה נהדרת. 

אבל לא הבנתי כלום. השפה היחידה שהכרתי היתה שפת הסימנים ומכיוון שהידיים שלי היו אחוזות בגזע לא יכולתי לענות לו.

״היי ילד! כן אתה שם על העץ!״

זרקתי עליו פירות עגולים כדי שיסתלק. הוא הפחיד אותי למרות שבין הזקן הקצר על הסנטר לכובע בוקרים הירוק על המצח הוא חייך גם מהעיניים, אבל – וזה היה אבל גדול: הוא דיבר. 

״טעיתי בדרך. אולי אתה מכיר מקום הגון שבו אוכל לשלם על ארוחה ומקום להניח בו את הראש, אפילו אסם תבואה או ערימת קש תספיק לי, אתה שומע ילד?״

זו בדיוק היתה הבעייה. ששמעתי. שמעתי הכל אבל לא ידעתי ששמעתי. כל האנשים בכפר שלי היו חרשים. גם סבא וסבתא שלי לא שמעו כלום וגם סבתא וסבא שלהם. וחוץ מזה הייתי ילדה בת ולא ״ילד״ אבל לא ידעתי שקוראים לזה ככה אז לא עניתי לו כמו שצריך. 

איך קרה שדווקא אני שומעת? במשך דורות בכפר שלי אף אחד לא שמע כלום ולכן לא הבנתי מה האיש הזר הזה רוצה, רק הבנתי את הבעות הפנים ומשהוא בו מצא חן בעיני. הוא החזיק מקל הליכה שמגולפים בו תבליטים של חיות בר, שיער פרוע ביצבץ מתחת לכובע, הגבות שלו נפרשו לצדדים בנינוחות והחיוך חשף לשון שיצאה, נכנסה ויצרה צלילים שלא הכרתי.

ירדתי מהעץ ונהמתי לו לשלום עם תנועות ידיים מברכות. החלטתי לקחת אותו לאבא. אולי הוא יוכל לעזור לו.

״אני האנק.״ הוא אמר והצביע על אזור החזה שלו ואמר שוב אבל הפעם בקול רם ואיטי: ״אני האנק ואיך קוראים לך ילד?״

אבא ראה בו את מה שאני ראיתי – את טוב הלב. האנק קיבל את החדר שלי ואני עברתי לישון בחדר עם אחי הגדול ״רק ללילה אחד בשביל האורח ומחר הוא מסתלק״ אבא סימן לי בתנועות ידים קטנות וחבויות כדי שהזר לא יראה ויפגע, ואני עניתי בתנועות מוחצנות בהגזמה: ״הוא לא מבין תנועות, אתה יכול לדבר חופשי״. הלילה הזה נמשך כמעט שלוש שנים. האנק החליט להישאר. 

למחרת התעוררתי ומצאתי את אבא והאורח מדברים וצוחקים יחד בסלון. מאז שאמא מתה אבא לא צחק ככה. גם לא במסיבת האביב עם החברים. 

״הנה הילד התעורר!״ אמר האנק בשמחה וקם מהכסא 

״ילדה״ עניתי וניסיתי להזעיף פנים עד שהמצח שלי התקמט והעיניים שלי כמעט נעצמו

״אתמול לא אמרת כלום על זה״ 

״אתמול עוד לא הבנתי אותך״

מרוב התרגשות שהגיע אורח לא הצלחתי להרדם. מאז שאמא מתה לא ביקר אותנו אף אחד. את הלילה העברתי מול המילון ולמדתי מילים בסיסיות כדי להבין את הזר. כדי שאם הוא יתכנן במקרה משהוא נבזי אני מייד אוכל להזהיר את אבא ואת כולם. אבל לא היה צורך. האנק התגלה בתור אדם חברותי, חכם וטוב לב. מיום ליום התגבר בנו הרצון שהוא ישאר והחשש שהוא יעזוב.

״אם אתה רוצה אני אקח אותך להכיר את הכפר״ לקח לי עשרים דקות לבנות את המשפט הזה נכון אבל בסוף העזתי לומר אותו ושמחתי שהוא הסכים. 

הבית שלנו היה הבית האחרון בכפר, אחריו הפכה הדרך הראשית לשביל צר שהתפתל דרך היער עד הנהר הגדול. בכיוון ההפוך הדרך הראשית הובילה אל מרכז הכפר ומשני צידיה עמדו בתי עץ כמו שלנו וחצרות עם ערוגות של ירקות ופרחים. במרכז הכפר היתה כיכר גדולה ועליה מתחם לונהפארק בו מתקיימות מסיבות האביב והקיץ. סביב הכיכר הגדולה עמדו חנויות ומהכיכר הסתעפו זרועות של רחובות נוספים. באחד מהם הייתה הספרייה ובצמוד אליה עמד בית הספר, ברחובות הסמוכים בתי קפה ומאפיות, אורוות הסוסים עמדו בקצה הרחוב שהוביל אל השדות. הגברים היו מתכנסים כל בוקר ליד האורוות. מחנים את המכוניות והאופנועים שלהם, עולים על סוסים ודוהרים אל השדות כדי לעבוד במשך היום. הבית של ראש הכפר היה ברחוב שטיפס על הגבעה המזרחית ותחנת המשטרה היחידה בכפר היתה ממוקמת במבנה אבן וכללה חדר לשריף וחדר לספר הגדול. פעם הספר הגדול שכן במבנה הכנסייה העתיקה אבל השריף הופקד על שמירת הספר ומאז הוא הוסיף חדר לתחנת המשטרה והעביר את הספר תחת חסותו.

הסתובבתי עם האנק כל היום בגאווה של מישהיא שמצאה אוצר ומראה אותו לכולם. בכל מקום קיבלו אותו בשמחה, ברכות ופרחים. לא הגיע לכפר שלנו אורח מעולם. בטח לא מאז שהתחילו לרשום בספר הגדול. התחילו לכתוב בו ביום השנה השלישי לייסוד הכפר: ב-13 לספטמבר 1720 ומאז נבחרו כל שנה  חמישה ״רשמי הכפר״ שתיעדו בספר כל ארוע משמעותי שהתרחש: ילדים שנולדו, חתונות, את המנצחים בתחרות הריצה השנתית, את המנצחות בתחרות העוגות בפסטיבל האביב, מתי שתלנו וזרענו את השדה ומתי יגיע הזמן לקצור ומה היה טיב היבול בכל שנה. התפקיד של ״רשמי הכפר״ היה לגרום לדברים לקרות, לעודד אנשים לעשות דברים משמעותיים – ואז לרשום את כל מה שקרה. היינו כמו משפחה אחת גדולה בכפר הקטן שלנו וזה היה ספר דברי הימים של אבותינו. 

במהלך היום לכל מקום שהגענו הצטרפו אלינו אנשים ואת הסיור בכפר סיימנו כשאנחנו צועדים בתוך תהלוכה גדולה אל הספר הגדול כדי לרשום בו את היום ההיסטורי הזה. בתור זו שמצאה את הזר ניתנה לי הזכות המיוחדת לרשום בכתב ידי בספר החשוב.

האנק עמד והביט בהמון שליווה אותנו. עשרות אנשים מחויכים ותנועות ידיים נמרצות של שיחות מלאות התרגשות ואחכ השקט המכובד שעבר בקהל ברגע הרישום בספר ואחריו כולם רקעו ברגליים ומחאו כפיים בשמחה גדולה.

״ואוו זה פשוט מדהים!״ רוב היום הוא שתק והתבונן אבל הטקס היה מרגש במיוחד. 

״הספר שלכם בטח מרתק! את חושבת שירשו לך להקריא לי ממנו כמה עמודים?״ היתה לנו שפה משלנו גם בכתיבה לא רק בדיבור הידיים ובשלב הזה האנק עדיין לא הבין אותה.

״אני אבקש רשות״ אמרתי ונזכרתי איך אבא התגנב אל הספר בלילה אחרי שאמא מתה וכתב בחשאי בלי שאף אחד ידע שהוא כתב – שהיא … הרגשתי שוב את הכאב החד והשורף שמכווץ את כל השרירים ומרוקן מאוויר ותקווה.

האנק בטח ראה את הענן השחור שחלף בתוכי ואת המבט שלי מצטמצם מאחורי שריון עצב שקוף כי הוא שאל: ״אמרתי משהוא לא בסדר? אם אסור לקרוא בספר הקדוש אז אני לא אבקש ממך משהוא שאסור…״

״אני כנראה עייפה, בוא נלך הביתה״ אמרתי לו בלי לפרט. בכל זאת, האנק עוד היה ״הזר״. לקח עוד כמה ימים עד שממש אימצנו אותו כאחד מאיתנו.

זה היה בבוקר יום שבת שבו האנק והגברים לא יצאו לשדות. הוא התיישב בגינה עם סכין ציידים וגילף חליל במבוק. הצלילים גרמו לכולם לצאת מהבתים. מסתבר שלא רק לי היתה היכולת לשמוע אלא לכולם! מתי זה התחיל שכולם בעצם שומעים? בכפר שלנו לא היתה מוסיקה כי לא היה בשביל מה והנה פתאום הגיע הזר והביא איתו את כל היופי הזה מהעולם שמעבר להרים. באותה השבת למדנו לרקוד לצלילי מוסיקה, למדנו שיש מוסיקה, למדנו לנגן. האנק לימד אותנו להכין כלי נשיפה מהקנים שצמחו על גדת הנהר וכלי מיתר מהחבלים של עץ הפיקוס הגדול בכניסה לכפר. זו היתה סיבה למסיבה. כל דבר בכפר שלנו היה תמיד סיבה למסיבה. חברות ואחווה היו ערך עליון בכפר שמתקיים בבידוד על פסגות ההרים. מזג האוויר האיר פנים, מנורות צבעוניות נתלו על העצים בכיכר המרכזית. שולחנות כיבוד נפרשו לאורך המדרכה הראשית; כל משפחה הביאה מאכל או שניים לארוחת הערב המשותפת. ראש הכפר ביקש מהאנק לנגן וכולנו רקדנו עד שהיה כל כך מאוחר שכמעט נרדמנו בעמידה. 

האנק לימד אותנו לשמוע ולדבר, אנחנו לימדנו אותו את התרבות דרך התנועות. 

״אני לא מבין איך לא שמתם לב שאתם שומעים?״ הוא שאל אותי יום אחד כשעמדנו בתור לגלידה

״כי ככה זה כשמרגילים אותך לשתוק ולדבר עם הידיים. אתה לא מעיז אפילו לנסות משהוא אחר״ אמרתי, משכתי בכתפיים ובעטתי באבן קטנה שעמדה על המדרכה.

״אבל הגשם מרעיש על הגגות, ליער יש רחש שעובר בעלים, תינוקות בוכים זה משהוא מרעיש .. לא שמתם לב שאתם שומעים את כל זה?״

״לא ידענו שזה נקרא לשמוע״ לקחתי את הגלידה ביד והתכוונתי לחצות את הכביש כשמכונית הגיעה במהירות מהסיבוב וציפצפה צפירה אחת ארוכה, מספר צפירות קצרות ושוב אחת ארוכה. אף אחד כבר לא נותן זכות קדימה להולכי רגל מאז שהתגלה שאפשר פשוט לצפצף וכולם ישמעו ויזוזו הצידה. 

אחרי כמעט שנתיים וחצי מאז שהאנק הגיע אי אפשר היה להכיר את הכפר. הרחובות נהיו קולניים, אנשים התחילו לתקשר מרחוק בצעקות במקום לנופף אחד לשני או להתקרב. ״רשמי הכפר״ הוסיפו כל יום עמוד בספר ותיארו בזעם איך הסדר והשלווה הופרו – והתחלפו במתח רועש. מסביב התחילו להישמע יותר ויותר קולות שקוראים לו לעזוב ומאשימים אותו שבגללו הכל השתנה לרעה. אני לא רציתי שהאנק יעזוב. פחדתי לקום בוקר אחד ולגלות שהבית התרוקן שוב. האנק הגיע אלינו קצת אחרי שאמא מתה והחזיר לנו את השמחה. לא יכולתי לשאת את המחשבה שעוד מישהוא שאני אוהבת יעלם לי מהחיים. 

״אף פעם לא סיפרת לי איפה אמא שלך״ הוא אמר לי יום אחד כשהלכנו ביער והכנו משרוקיות קטנות מגבעולים של שיבולת שועל. הוא נשם נשימה עמוקה מלאת צער והוסיף: ״קראתי בספר הגדול הבוקר ש…״ 

אני לא רציתי לשמוע. ובכלל, זה היה יום שהתחיל רע. רע מאד. הרגשתי את זה בעצמות. בבוקר נשברה צלחת, אחכ לא מצאתי את הכדור ולאופניים היה פנצ׳ר אז הלכתי ברגל לבית הספר ואיחרתי. ועכשיו זה. פרצתי בבכי: ״אל תעזוב אותנו! בבקשה תישאר! אנחנו אוהבים אותך. כולם בסוף יבינו שאתה לא אשם בכלום. להפך – הם אשמים״

״אני לא עוזב, אבל .. אמא שלך.. את יודעת מה באמת קרה לה? נכון?״

״אמרו לי שהיא מתה כי היא נפלה לנהר״ 

האנק החזיק בכתפי, הסתכל לצדדים ולחש לי ״היא הבינה שכולכם שומעים. היא כתבה את זה בספר הגדול. היא הבינה שלא סיפרו לכם שאתם שומעים כי ככה הכי קל יותר לראש הכפר ולרשמי הכפר לדאוג שהקהילה תתנהל כמו שהיה מאז ומעולם. שתהיו חרשים לשינויים. שלא יהיו לכם מחשבות לשנות כלום ובטח לא להחליף אותו בתפקיד. ההורים שלך למדו בחשאי את השפות בהן מדברים מעבר להרים. הם התכוונו לעזוב. בגלל זה אבא שלך הבין אותי עוד מהיום הראשון. אמא שלך כתבה את כל זה בספר הגדול בפינה של אחד העמודים, בכתב קטן וצפוף. בכך היא התכוונה להיפרד מכולם אבל איכשהוא שעה לאחר מכן …״ הוא השתתק והשפיל מבט לחרטומי הנעלים. ואני הבנתי. זאת לא היתה תאונה.

אחר כך הארועים התרחשו מהר. אני לא זוכרת את הסדר הנכון שלהם רק בלגאן גדול בכפר. מישהוא הגיע באמצע הלילה וזרק לפיד בוער לחדר של האנק שהיה פעם שלי. הבית שלנו נשרף ואנחנו ניצלנו בקושי. השוטר האשים את האנק שהוא כפוי טובה ושבגללו הבית שלנו נשרף אחרי שאירחנו אותו במשך שלוש שנים. זו היתה העבירה הכי נוראית שאפשר להאשים מישהוא בכפר שמושתת על חברות ושותפות. עבירה שגזר הדין שלה יכול להיות מוות. הלב שלי רתח. אבא ואני עברנו מדלת לדלת בכל הכפר כדי לשכנע את כולם שהוא לא אשם. שאנחנו לא כועסים. אף אחד לא רצה לשמוע. 

בשלב הזה אף אחד כבר לא הקשיב ולהאנק כבר לא היה אכפת. עשרים מטר הפרידו בינו לבין חבל התלייה שהוצב בכיכר הראשית בכניסה ללונהפארק. הקהל מסביב שרק וצרח בהתרגשות נקמנית. מכאן כבר שומדבר כבר לא יכול להשתבש.

״יש לך בקשה אחרונה״? שאל התליין בקול עמוק ותיאטרלי.

הקהל השתתק.

״חלוק נחל מהחלק העמוק בנהר״ השיב האנק בהשלמה ותלה את המבט על צמרות העצים

לאחר רגע התמלא האוויר בצחוק מתגלגל כמו סופת רעמים ביציע. 

״ובכן-״ התליין הרים את ידו התאמץ לשמור על רצינות המעמד ודיבר לאט ובקול רם: ״הביאו לאיש את מבוקשו״.

האנק לקח את חלוק הנחל והוציא מהכיס סכין קטנה. הוא התיישב בשיכול רגליים ושלווה כאילו לא עומדים לתלות אותו בעוד כמה דקות, והחל לסתת באבן חריצים. רחש עבר בקהל. אחרי כעשר דקות הוא נעמד על רגליו ואמר ״עכשיו אני מוכן״ הניח את האבן בפיו והלך בדממה אל החבל.  

ברגע שהאנק מת נשמתו ננשפה החוצה מגופו דרך משרוקית-האבן שבפיו. השריקה החדה הבריחה את כל הציפורים מהעצים בבת אחת, כלבים שהתהלכו עד לפני רגע בעצלתיים עיוו את הפה ליבבה. צליל השריקה היה הצליל השקט האחרון ששמעו אי פעם. חלונות הכפר התנפצו בבת אחת ברעש גדול. שאון גריסת הזכוכיות בכל מקום פילח את האוויר ונדחס בכאב לאוזניהם של תושבי הכפר. קול נשיפת נשמתו של האנק הגבירה לכולם את רגישות השמיעה עד כדי כך שזמזום יתוש נשמע כמו מפולת שלגים ורשרוש עלים בעצי היער מכאיב בעור התוף. שמיעת היתר איפשרה לתושבי הכפר להאזין להתלחששויות בבתים של השכנים ולשמוע את המחשבות אחד של השני. שריקת נשמתו של האנק אילצה את כולם להיות שקטים עד קיפאון. בגלל החרדה מאובדן הפרטיות אנשים החלו להתרחק אחד מהשני ולהתבודד כדי לא לייצר אינטרקציות רועשות. הכל נעצר. לא היו יותר מסיבות אביב משותפות, לא נולדו יותר תינוקות, לא היה מה לרשום בספר הגדול. הקהילה הזדקנה וקפאה. נשיפת נשמתו של האנק  סירבה להרפות והמשיכה להדהד סביב הכפר והיא מהדהדת בהרים עד היום ולא מאפשרת לאף אדם לעזוב את הכפר. כל מי שניסה מאז לברוח או לחצות דרך הד השריקה – מת בזעקות רמות. הזעקות התווספו לטבעת הצווחה סביב הכפר, הגבירו את עוצמתה והידקו את אחיזתה.