באו משם

מאת: גיל יצחק

זה היה בשנת 2020. כה צלול במוחי הזיכרון למרות הזמן הרב שחלף מאז. הייתי אז בן ארבעים. בימים ההם אמא ואני ניסינו להיכנס להיריון ללא הצלחה. אמא עברה סידרה אין סופית של טיפולי הפריה שלא הצליחו. לא התייאשנו. הרצון בילד משלנו חזק יותר מהכול. החלפנו רופאים, המשכנו לעשות עוד טיפולים אבל התשובה השלילית נשארה בעינה. יום אחד קיבלתי מכתב מהמילואים. המכתב מהצבא לא פירט כהרגלו היכן יתבצע שירות המילואים ומשך הזמן. זה היה מוזר כי בדרך כלל זה לא היה כך. כשהגעתי למפגש המתוכנן לפני המילואים, התברר לי שסיפחו אותי ליחידה אחרת מזו שהייתי חלק ממצבת כוח האדם שלה. התנגדתי. הייתי רגיל לשרת במילואים ביחידה שלי. קצין בדרגת סגן אלוף אמר שמדובר בצוו – 8 ואני מחויב להתייצב. הוא הזהיר אותי לשמירת סודיות. כשביקשתי לדעת מדוע הוא סירב לענות. רק אמר שזו משימת שמירה במקום מסווג שתימשך שלושה שבועות ולכל היותר חודש. הוא אמר לי בנוסף היכן יאספו אותי ואז נפרדו דרכנו. לא רציתי לעזוב את אמא לשלושה שבועות. זה היה בדיוק אחרי עוד ניסיון שכשל והיא הייתה מדוכדכת. אימך יצאה מהדיכאונות הללו, אבל תמיד הייתי שם בשביל לתמוך בה והמילואים הללו באו בזמן הכי לא טוב עבורנו. בסופו של דבר למרות הכול יצאתי למילואים. כשהגעתי לנקודת האיסוף, עליתי על האוטובוס של הצבא. בפנים לא זיהיתי אף אחד. תפסתי מקום פנוי ונסענו משם בדרכנו לנגב. בנקודה מסוימת של הנסיעה האוטובוס עצר והקצין שליווה אותנו ביקש מכולם שנכסה את החלונות עם מגני השמש שבאוטובוס. הוא ציין שאלה הוראותיו אחרת הוא לא ממשיך. צייתנו. כל החשאיות גרמה לי להתרגשות לא מעטה. מילואים גרמו לי להתרגשות תמיד אבל הפעם במיוחד. הכול היה מעורפל וחשאי ואני לא אוהב להיות במצב שהכול לא נודע. מאחר ולא היה מה לראות בחוץ, רוב האנשים באוטובוס עצמו עיניים וניסו לישון. אני לא יכול לישון בנסיעה אז רק עצמתי את עיני וניסיתי לחשוב על אמא שלך. ניסיתי לדמיין את תווי הדרך. בשלב מסוים הנסיעה הפכה מאוד קופצנית. שיערתי שעזבנו את הדרך הסלולה ונכנסנו לדרך עפר. כל הנסיעה מאותה נקודה המשיכה בדרך זו עד שהאוטובוס עצר. פקדו עלינו לצאת החוצה ולהסתדר על–יד האוטובוס. זה לקח זמן. מילואימניקים הם האנשים הכי עצלנים ביום הראשון של שירות המילואים והכי יעילים ביום האחרון. כשכולנו עמדנו בחוץ קלטנו לאיזה חור זרקו אותנו. לא רחוק זיהינו אזור מגודר. הכול נראה שנעשה בחופזה. ראינו קרוונים פזורים בשטח ועוד יותר רחוק מעין בקתות מוזרות שהזכירו לי בקתות אפריקאיות. נכנסנו לשטח המגודר. ג'יפ צבאי פטרל סביב הגדר. הנחנו את החפצים בכניסה למבנים שהוקצו לנו. נפגשנו כולנו בחדר האוכל המאולתר שהיה למעשה חדר גדול עם הרבה מאוד כיסאות ושולחנות. הדובר היה סגן אלוף, אני גרוע בשמות, את יודעת. מה שאני זוכר ששוב חייבו אותנו לשמור על סודיות ותדרכו אותנו שאנחנו חייבים לשמור על הגדרות ושאף אחד לא יצא החוצה. מה שחשבתי אז זה מי ירצה לצאת החוצה לאין כלום הזה. הוא הוסיף ואמר שאנחנו שומרים על פליטים לא חוקיים. מדוע חולקו צווי שמונה בשביל לשמור על פליטים? רובנו היינו תמימי דעים שהצבא לא מספר את האמת וזו לא תהיה הפעם הראשונה שזה קורה. 

נכנסנו לשגרה. אני הוצבתי בכל מיני מקומות סביב הגדר שהקימו. פעם שמרתי ממש בשער הכניסה ופעם בכל מיני עמדות תצפית מאולתרות שצפו אל השטח. לעמדה המאולתרת היה זרקור חזק שהאיר בלילה. המקום היה חשוך לחלוטין בלי אף עמוד חשמל. במחנה היו מספר גנרטורים שסיפקו חשמל והותנעו על–ידי סולר. כאשר ישבתי בתצפיות הללו וצפיתי אל תוך המחנה גיליתי את מה שכולם גילו. אלו לא היו פליטים סודנים כמו שחשבנו בתחילה. אלא אם כן סודנים הפכו להיות לבנים פתאום. היו ביניהם גברים ונשים וילדים. הם חיו במין בקתות במתחם סגור בתוך המחנה עצמו מוקף גדר משלו. הם נראו בדיוק כמוני, חוץ מהעובדה שאני לבשתי מדים והם בגדים אחרים שגם אותם סיפק הצבא. בסיום המשמרות שלנו ישבנו ודיברנו כל השומרים. תמהנו מי יכולים להיות האנשים הללו ומהיכן הגיעו. רובם חשבו שהם ערבים שהגיעו מסוריה או מירדן. האזור הזה ידע מלחמות קשות ואולי כמה מהם הצליחו לפרוץ את הגבול ולהגיע. אחרים חשבו שזה לא המקרה. הייתה להם טענה משכנעת והיא שבכל הפעמים ששמרו בכניסה למתחם שלהם אף פעם לא שמעו אותם מדברים בערבית. אנו השומרים יודעים ושומעים הכול, למרות מה שאומרים עלינו. העבודה משעממת וחסרת אתגרים אבל העיניים רואות היטב והאוזניים שומעות. שום ערבית. זה היה יותר מזה. כל מי ששמר שם אמר שלא שמע מהם שום דבר אחר. שום שפה זרה. שום שיחה. זה היה כאילו כולם היו אילמים. לא האמנו לזה. איך אנשים מתפקדים בחברה שלא מדברת? איך הם מתקשרים אחד עם השני ומסתדרים ביחד?

פעם אחת ליוויתי זוג רופאים לתוך המתחם הסגור. נכנסתי פנימה, אוחז היטב את הנשק שלי והבטתי מסביב. האנשים המוזרים הללו הביטו בי נכנס עם זוג הרופאים ואז הביטו אחד בשני. הם דיברו עם העיניים. איך שהוא הם הבינו אחד את השני כי זה מה שהצלחתי לקלוט ברגעים הבודדים הללו ששהיתי כה סמוך אליהם. הרופאים נכנסו לקרוון ששימש סוג של מרפאה. אני נכנסתי עם הרופאים והעפתי מבט מסביב. הרופאים הורו לי לעמוד מחוץ לדלת ולשמור. "לשמור על מה?", שאלתי. הם ענו שעוד מעט יכנסו לשם אנשים לבדיקות אז התייצבתי מחוץ לדלת וחיכיתי. אכן כעבור מספר דקות התחיל טפטוף של אנשים. כל מי שנכנס מיקד את מבטו אלי ואל הנשק שלי ונכנס פנימה. הרגשתי מוזר. זה היה כאילו בחנו אותי פנימה. סילקתי את המחשבות הללו ממוחי כי לא היה ספק בליבי שהן נובעות מהיסטריה. בחדר ששמרתי עליו לקחו להם דם. אני יודע את זה כי כאשר הם יצאו חזרה היה מודבק צמר גפן על זרוע ימין שלהם וכשיצאו הם תלשו את צמר הגפן וזרקו בפח האשפה הממוקם ממש ליד הכניסה. בין לבין, הצלחתי להציץ בפח האשפה. יצר הסקרנות יכול לגרום לצרות אבל קשה לעמוד בפניו. התבוננתי במספר חתיכות של צמר גפן. במקום לראות את כתמי הדם האדומים שרואים בצמר גפן שהיה במגע עם דם שניות קודם לכן ראיתי כתמים ירוקים. חשבתי שלא ראיתי טוב אז התחלתי לחטט בתוך הפח והוצאתי עוד חתיכות צמר גפן ובכולן צבע הדם היה ירוק. לולא ידעתי אחרת הייתי חושב שהאנשים הללו הם בעלי דם בצבע ירוק. שיתפתי את המידע עם חברי השומרים והם הסכימו איתי שרב הנסתר על הגלוי במקום הזה ושכדאי שנגלה כמה שיותר. זה היה חייב להיעשות בסתר כדי שאף אחד לא יחשוד שאנחנו מרחרחים יותר מידי. סברנו שאם יגלו זאת יחליפו את כולנו במילואימניקים אחרים. הצבא הסתיר משהו עם האנשים המוזרים הללו שלא מדברים ביניהם אבל מסוגלים להבין אחד את השני ובמקום דם אדום זורם בגופם משהו בצבע ירוק. רובנו מיאנו להאמין בזה. היה לזה כנראה הסבר אחר שטרם הצלחנו לגלות. כל משמרת שעשינו קיבלה משמעות אחרת מעבר להעברת הזמן. היינו במשימה סודית וזה דרבן את כולנו לפתוח אוזניים ועיניים, לקלוט הכול ולסנכרן אחד עם השני. כל יום נודעו לנו עוד פרטים. בבקתות הללו שלהם היה מקום לשלושה בלבד. הם היו משפחות שכללו גבר, אישה וילד. מקרים בודדים כללו רק אישה וילד. הם לא דיברו ביניהם אבל תפקדו בכל משימות היום יום שלהם. הם כיבסו את הבגדים שלהם, ובערבים נהגו לשבת בקבוצות ולשתוק. אף הגה. היינו בטוחים שהטבע ברא את האנשים הללו אילמים. חרשים הם לא היו כי הם הגיבו כאשר שמעו רעש. בדקנו אותם. התגובה היחידה שלהם הייתה שהסתובבו והביטו במטריד במבט מוזר. כשניסיתי את זה בעצמי פעם אחת זה הפחיד אותי. הרגשתי שסורקים לי את המוח. אחרים סיפרו שחשו את אותה תחושה. מישהו אמר שאולי הם הגיעו ממקום אחר. אחר לגמרי. "חייזרים אתה מתכוון?", שאלתי וגיחכתי. הוא אמר שהכול מסתדר. הדם, חוסר הדיבור שלהם. "הם מדברים", הוא אמר, "רק שאנחנו לא מבינים אותם". אחר הציע שאולי הם מדברים בתדרים שאנחנו לא קולטים. "אבל היינו צריכים לראות את הפה שלהם נפתח ונסגר", אמר אחר. אחרי כן נזרקה לאוויר המילה "טלפתיה" וכולנו שתקנו. אם האנשים המוזרים הללו, תוצר של כדור הארץ או לא, יכלו לקרוא את המחשבות שלנו בלי שנרצה בכך זה היה מפחיד. אני ביטלתי זאת מכול וכול. "אם הם היו יכולים לקרוא את המחשבות של כולם הם היו מאפשרים לכלוא אותם מאחורי גדרות?". מישהו הציע שאולי הם מסוגלים לקרוא מחשבות של בני מינם. הסכמנו שיכול להיות שהוא צודק. 

כעבור שבועיים קרה משהו ששינה את הכול. מישהו סיפר שמענים אותם. הוא אמר שעושים עליהם ניסויים. "עברנו את השלב של בדיקות הדם", הוא הוסיף בסרקסטיות. לא האמנו לו. "השמש שיבשה לך את המוח", אמרו לו אך הוא נשבע שזה מה שהצליח לראות מבעד לחור המנעול. הוא סיפר שהגיע לשמור במרפאה. הרופאים שם אמרו לו שבאותו יום לא יכנסו הרבה אנשים ועליו רק לשמור שאף אחד לא יכנס ויפריע. הוא לקח כיסא וישב מחוץ לחדר. הוא הסתכל מבעד לחור המנעול. הוא סיפר שראה שאחד מהם קשור למיטה. ידיו ורגליו היו כבולות והוא ניסה להשתחרר ללא הצלחה. כיסו לו את העיניים והזריקו לו משהו לווריד. אחרי זה סיפר שראה שחיברו אותו לכל מיני מכשירים שנראו לו כמו מכשירים עינויים אבל הוא לא הצליח לראות יותר מידי כי אחד הרופאים זז ממקומו והסתיר את חור המנעול. מישהו אמר שבהחלט ייתכן שמענים אותם. כיצד יתלוננו אם הם אלימים? הוא טען. "צעקות הרי לא נשמע", הוסיף. ביום אחר מישהו אמר שראה את הרופאים יוצאים מהחדר כשהם אוחזים שניהם ביחד שק גדול. שק שיכל להכיל בפנים גופה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי. התחיל להימאס עלי. המחשבה שהמדינה שלי עושה ניסויים באנשים גם אם הגיעו מהחלל שיגעה אותי. הייתי מוכן לקבל שמבצעים בדיקות דם כדי להיות בטוחים שהם לא מעבירים מחלות אבל בין זה לבין לענות או להרוג אותם, הפרידה תהום שלא יכולתי לחיות אתו. אנחנו שעברנו את הנאצים נתנהג כמוהם? לא יכולתי לחיות עם זה. חשבתי לגשת למפקדים שלי ולהטיח בהם את זה. מה כבר יוכלו לעשות לי? להעלים אותי? אצא עם זה לעיתונות. אי אפשר סתם ככה להעלים בן אדם במדינה שלנו. לא היה מדובר רק בי. בכולנו. איך יעלימו את כולנו? זה היה חייב להיפסק. מישהו בחוץ היה חייב לדעת מה המדינה והצבא עושה לאנשים הללו. יש לנו היסטוריה אנושית רצופה בדם, אדום אומנם, אך טונות ממנו נשפכו בגלל הבדלי גזע. אסור לנו לחזור על אותן הטעויות. 

צעדתי נחוש עם הנשק שלי לכיוון המתחם של המפקדים. במוחי תכננתי מה אני הולך להגיד. איך אני הולך לפוצץ את כל סיפור הכיסוי שבנו לעצמם. הייתי כבר באמצע הדרך כאשר משום מקום הופיע אור בוהק בשמיים. כל כך בוהק שהאיר את כל האזור כאילו היה אור יום. לא הצלחתי להסתכל למעלה. נשמע רעש מחריד כמו של סופה שהולכת ומתגברת ואז גם רוח חזקה החלה לנשוב. עד היום אני לא יודע למה עשיתי את מה שעשיתי ואיך הצלחתי לעשות זאת, אבל התרחקתי אל תוך המדבר. זרקתי את הנשק, אטמתי את אוזני עם הידיים וצרחתי. הרעש היה בלתי נסבל. הרגשתי שהמוח שלי עוד רגע מתפוצץ. הצלחתי להתקדם אל תוך המדבר. האור הבוהק לא עקב אחרי. אף אחד אחר לא עשה כמוני. מתי שהוא איבדתי את הכרתי. נפלתי על הארץ. למזלי לא פצעתי את עצמי מהנפילה. התעוררתי. חושך מוחלט שלט בכול. מכיס המכנסיים שלי הוצאתי בקושי פנס. הראש עדיין התפוצץ מכאבים. לא הבנתי איפה אני. לקח לי זמן להתאפס על עצמי. החלטתי לחזור ולראות מה קרה. התברר לי שהתרחקתי מרחק לא קטן מהמחנה. למזלי הלכתי כל הזמן בקו ישר כך שבסופו של דבר הצלחתי לחזור. כל האזור היה חשוך לחלוטין. עם אלומת הפנס הארתי מסביבי. היה שקט מוחלט. "מישהו שומע?", צרחתי. אף אחד לא ענה. כל המתקנים נותרו כשהיו. לא היה אף אחד בסביבה. נכנסתי למגורים שלנו ושל המפקדים. שום נפש חיה. נכנסתי לתחום שבו חיו האנשים המוזרים. גם הם נעלמו. לא מבין איך שרדתי. איך האור הזה שלקח את כולם לא לקח גם אותי? כשנכנסתי לאחת הבקתות, על אחת המיטות מצאתי משהו. תינוק. עטוף כולו בשמיכות. הוא לא בכה כי היה אחד משלהם אבל הוא היה חי. הוא הביט בי. לקחתי אותו לידיי. זו הייתה הפעם הראשונה שהחזקתי תינוק בידיים. לא היה לו שיער. הנחתי את הפנס ונענעתי אותו. הוא לא צחק או בכה. המשיך לבהות בי. לקחתי אותו איתי וחזרתי לגנרטורים. הצלחתי להתניע את הגנרטור מחדש. כנראה נפל בגלל איזה שהוא עומס שייצר האור שבשמים. כשהתאורה חזרה לפעול נדהמתי מהריקנות שסביבי. אני והתינוק היינו היחידים שם. אפילו הג'יפ שפטרל מסביב עמד ריק. המנוע שלו עבד. מה אעשה עם התינוק הזה? חשבתי לעצמי. מה אעשה עם עצמי? איפה היינו? הנחתי את התינוק בחדר המגורים שלנו והלכתי לחפש מפה שתסביר איפה היינו. לא מצאתי כזאת. הכנתי לעצמי תיק עם מזון. לא ידעתי מה התינוק אוכל. לקחתי בקבוק חלב מהמטבח המאולתר. קיוויתי שהתינוק יוכל לשתות את החלב. לשמחתי התינוק לגם מהחלב. זו הייתה משימה להכניס לו את החלב לפה עם כפית. ייצרתי עבורו סוג של ערסל בתוך הג'יפ ליד כיסא הנהג. למזלי ידעתי קצת על גרמי שמים וניווטתי על–פי הכוכבים. הכול היה חשוך. חור נידח בנגב. הצלחתי לצאת משם. קראי לזה מזל או איך שאת רוצה. בסוף הגעתי לכביש והמשכתי אתו צפונה. 

 

אימא שלך השתוללה כאשר ראתה אותי עם התינוק ביד. היא חשבה שחטפתי אותו. סיפרתי לה מה עברתי בשבועיים האחרונות. היא לא האמינה. אז לקחתי את התינוק ודקרתי אותו באחת מאצבעותיו עם מחט. דקירה קטנה לא מזיקה. הייתי חייב שתאמין לי. כמו שכבר הבנת בעצמך במקום דם אדום יצא הנוזל הירוק. התינוק היה חמוד. נראה רגיל. ילד שאף פעם לא היה לנו וכנראה גם לא יהיה לנו. שכנענו את עצמנו שזה מה שצריך להיות. שהכול נקבע עבורנו. שהיינו כלי במשחק והגורל הכתיב שנשמור עליו. עליה. את מבינה? זו את. ככה הגעת אלינו. זו הסיבה מדוע אינך מדברת אף פעם. זו הסיבה מדוע מעולם לא לקחנו אותך לעשות בדיקות דם. אם היו מגלים מה זורם לך בגוף היו לוקחים אותך מאתנו. היו עושים עלייך ניסויים. לא יכולנו לתת לזה להתרחש. ככה גידלנו אותך. היית הבת שלנו. עזבנו את הארץ מחשש שזה יתגלה. אנחנו מדינה קטנה בה כולם מכירים את כולם. הבטחנו אימא ואני שמי שיישאר האחרון יספר לך את האמת. גדלת בבית ולא נחשפת יותר מידי לעולם שבחוץ. עכשיו כשאני מספר לך את זה אני חושב שגם אנחנו ייצרנו בשבילך מאסר לא פחות גרוע מהמאסר שייצרו עבורך בני אנוש שם במדבר. אבל מה יכולתי לעשות? להשאיר אותך שם? אינני מבין איך לא לקחו גם אותך. איך פספסו את זה? הגעת מהכוכבים ביתי. האור הבוהק היו בני מינך שאספו אתכם הביתה. אני מרגיש את הכרת התודה שלך. תמיד ידעת שאת שונה. עכשיו כשאני אעלם מן העולם הזה לא יהיה מי שידאג לגונן עלייך. איך תצאי לעולם אחרי שהסתרנו אותך ממנו כל כך הרבה שנים? מה עשינו לך? אולי עדיף היה שלא הייתי לוקח אותך? אולי היו חוזרים לקחת אותך? מה אעשה ביתי? אמרי לי מה לעשות". 

 

אל תדאג אבא. הם יבואו בשבילי. זה הכול חלק מהתוכנית.

* * * *