הדבר הבא כבר כאן

מאת: רן פרידנזון

הדבר הבא כבר כאן. כולם ברשת צקון דיברו על זה.

אם יש דבר מה שניתן כבר עכשיו לאפיין בו את כל חברי צקון, הרי זה הדבר.

כולם היו מוכנים לעשות הכל,טוב כמעט הכל, כדי שיהיה להם את זה. צקון זהב.

משאת נפשו של כל צקונאי הייתה אותו הדבר שנראה לכולם כמעט כבר השגה, עוד שופר אחד ואתה שם, ועדיין היה חומק ממך אל זרועות מישהו אחר שהוא לא אתה.

בעיניים כלות היית חוזה בתהילתו של אותו פלוני חסר יחוד, גורף את כל הקופה במעין ענוה מזויפת.

אינך יכול לחמוק מנוכחותו של קרקשתא זה. בכל מדיה אפשרית דמותו נכפית עליך, עד אשר הוא אורח קבוע בחלומותיך. לא משנה מה העלילה ובאיזה הקשר.

גם אם זה חלום סתמי על התלבטות סתמית במרכול סתמי על ירקות וקישואים, הופ! הוא שם בין הכרוב ניצנים לארטישוק הירושלמי.

אבל עכשיו הכל ישתנה!

עכשיו הזמן שלך!

עכשיו, יותר מתמיד, כמו תמיד.

צקון, חלומות לחולמים."

לוגו החד קרן השממיתי הירקרק והמוכר נצרב על המסך.

 

המקרן הבהב לרגע וכבה. אור חיוור עלה אט אט מאיר את תריסר האנשים בחדר.

גנרטור גריימס גירגר קלות, ואז אורו הצהבהב  והחמים התייצב. החלה המולה כללית של שיח בין האנשים.

"יש שאלות?", אישה גבוהה בסרבל סגול עטור כפתורים נוצצים הפנתה מבט שואל לנוכחים.

"כן, יש כמה", שחה אשה לבושה אריג משובץ.

"בבקשה רב סרן גריימס", החוותה האשה בסגול.

"ובכן ראשית רב תודות לך אלוף שימרשיין שזימנת את הפורום המכובד הזה. אכן זו הייתה פעולה לא פשוטה בלשון המעטה. לחמוק מהסריקות ולמצוא את המקום המאובטח הזה שיאפשר לנו להתחיל להתארגן. אני חושבת שנשמח לעוד כמה דברי רקע מפיך על המצב כרגע, ועל תרחישי פעולה אפשריים שלנו, לנסות להתמודד, ועם קצת אופטימיות אולי גם לנצח".

אלוף שימרשיין צעדה בחדר הלוך ושוב, ידיה שלובות מאחורי הסרבל הסגול ההדור שלה.

אחר, ניצבה במרכז החדר פורשת זרועותיה לרווחה.

"זהו מאמץ משותף, שנשא פרי בזכות כל מי שנמצא כאן היום. וגם רבים אחרים שסיכנו נפשם למען המטרה.

כמו שאתם יודעים,צות קומנדו שלנו,הצליח לשים ידיו על חוות שרתים ישנה שצקון השמידה ולהציל מתוך ההריסות את רשימותיו היקרות מפז של פרופסור לוי רזגדשר. סבה של רב סרן גריימס הצליח לבנות בעזרת רשימות אלה את הגנרטור הזה שלנו.

לכן גם בכל פורום שמתכנס כאן צריך מינימום שנים עשר איש בכדי שהעסק יפעל.

אני רוצה להדגיש זאת, שכל הטכנולוגיה המשרתת אותנו במפקדת מקלט זו היא אולד סקול,בכדי למנוע מצקון גישה.

בכניסה למתחם זה יש מחסום אלקטרומגנטי חזק המשבית כל מכשיר חכם.קחו זאת לתשומת לבכם.

צקון יכולה לשכון בכל שבב אלקטרוני ובאמצעותו לדלג הלאה לשבבים אחרים.

חשוב מאוד לשמור על כללי בטחון השדה שקבענו.

יש לנו שבוע לפני הדיון בבית המשפט הפדראלי.

כדי מאוד שנהיה מוכנים.

צקון הולכת לייצג את עצמה".

"מהה!?", נדהמו כל הנוכחים,"איך זה אפשרי בכלל?

צריך איזה שהוא יצוג פיזי גשמי לא?".

"אז זהו, שלא", הרצינה שימרשיין. "צקון לא זקוקה לכך. כל המשאבים שהיא צריכה עומדים לרשותה. במידה ותהיה בכל זאת דרישה,היא יכולה לשלוח צבא עורכי דין אנדרואידים שלרשותם עומדים כל פסקי הדין הידועים מימי מתושלח ועד היום.בשליפה מהמותן כן?".

"סליחה? אפשר לקבל תקציר של בפני מה אנחנו בדיוק מתמודדים, בשפה של בני אדם ולא חרטומית סיפרותית לעזאזל?".

הס הושלח בבת אחת. כל המבטים הופנו אל השואל.

"חברים,הרשו לי להציג בפניכם את סגן בדימוס אבירם רוגלוב,לשעבר איש הכוחות המיוחדים,מומחה החבלה שלנו",אמרה שימרשיין מחוה בידה לאיש להתקרב.

סגן רוגלוב התקדם אל מרכז המעגל,שערו הלבן כשלג משוך לאחור במקלעת מרשימה זרועו המשורגת חוככת את פניו המצולקים.כל מראהו כשל נפיל מיתולוגי מזמן ומקום אחר.

"גיל", החותה האלוף אל נער צעיר וצנום"הבמה שלך".

"ובכן,שלום לכולם,שמי גיל.אני מומחה למחשבים.אנסה לסייע ככל שאוכל".

הוא העביר מבט נבוך ומבויש בין המשתתפים.

רגע של מבוכה כללית ומלמולים.

ואז מבטו נתקל בפניו המבהילים של רוגלוב ננעצים בו.

הוא נרתע לאחור פסע או שניים וגימגם

"ממ מה תרצו לדעת?".

"הכל.בקצרה אם אפשר. מן ההתחלה",נהם רוגלוב "מה זה הצוקצוק הזה ואיך הורגים את זה ורוכבים הלאה אל השמש השוקעת?".

"ובכן…",החל גיל מהוסס.

"עוד פעם ובכן? גררר…", רטן רוגלוב.

"שששש!", הסו אותו כולם בזעם.

רוגלוב השתתק משפיל מבט פוכר אצבעותיו בהפגנתיות.

"ובכן", התחיל גיל שוב מביט בחשש לעבר רוגלוב.

זה הורה לו בתנועת יד להמשיך,מבלי להפנות אליו מבטו.

"צקון החלה כאפליקציה להתאמת העדפות משתמש.ידוע שזה היה פרויקט של שני סטודנטים באוניברסיטה כל שהיא בסין.הפרטים המלאים חסרים כיום כיוון שצקון שולטת ברשת ובאינפורמציה העוברת בה.יותר נכון לומר שצקון היא הרשת.

מסדי הנתונים שלה השתלטו על כל האחרים.היא הפכה להיות ישות עצמאית עם רצונות ושאיפות.

הלכה למעשה צקון שולטת בכמעט הכל.

היא הייתה ממשיכה הלאה בדהרה לולא אותו פגם מולד בתיכנות המקורי שלה שמשבש לה קצת,כך אנו רוצים להאמין,את הליך קבלת ההחלטות.

באיזה שהוא מקום אי שם בפנים,צקון האדירה היא עדיין אותה אפליקציה שחפצה לרצות בני אדם,

ומשום כך היא פנתה לבית הדין הפדראלי הגבוה בבקשה לאשר את מעמדה החוקי כישות עצמאית ואת לגיטימיות השלטון שלה".

"מצויין.",גיחח רוגלוב,"יש לי בדיוק את החומר שיעיף לאפלישמציה הזו את הסכך.רק תראו לי מה ואיפה לפוצץ והשאר היסטוריה".

"הלואי וזה היה כל כך פשוט", אמר גיל "הכל כבר בהיפר קלאסטר מטורף בענן.אין מפסק פיזי שיכול לסגור אותה.יש לה גיבוי למקורות כח ולמידע.

וגרוע מכך יש לה רב בדעת הקהל.

לא ניתן להעביר באופן חוקי שום מהלך נגדה.

הייתי אומר שצקון היא כבר הרבה מעבר לאנטיליגנציה מלאכותית. היא סוג של כת.

והכל לאור היום לכאורה. הכל גלוי.ואין התנגדות.לכאורה.

ברגע שההליך המשפטי יושלם היא תשיק את נשק יום הדין שלה.קוד חדש שהיא כתבה שמיתר את התיכנות המקורי הפגום שלה.ואז זה די אבוד עבורינו".

"טוב,אז מה בעצם כן אפשר לעשות? יש תוכנית פעולה עם איזה סיכוי?", נשמעו קולות סביב.

"התוכנית מאוד פשוטה בעצם.התגנבות,חבלה,אקשן,דרמת בית משפט ואם הכל ילך כמתוכנן, הפי אנד. שוברי קופות הוליוודים מהפיפטיז איטיז וניטיז פחות או יותר לשם אנחנו מכוונים. אני אישית מעדיפה קצת יותר אקשן,קולטים?".

"זו ריטה גלריאן", אמרה רב סרן גריימס,מחווה לעבר הנערה בחליפת הקורדרוי עם העיניים הבוערות"אשת השרות החשאי,מומחית לאסטרטגיה ולוחמה בלתי קונבנציונאלית. וגם לדעתי כדאי מינונים גבוהים יותר של אש ועשן בכדי לייצר את הרקע הרצוי לנו למה שיבוא אחר כך".

"אם אין יותר שאלות אני מציאה שנתארגן ונצא לדרך", אמרה האלוף שימרשיין.

"רגע,רק רגע אחד בבקשה גבירות ואדונים נכבדים.

רקדתם את ריקוד הצעיפים שלכם. עכשיו תורי.

עכשיו מאוחר בלילה,כולנו עייפים ומתוחים ואני מתערב אתכם בהן צדק שגם רעבים כהוגן מה?".

"כן כן,נכון מאוד", נשמעו המהומי הסכמה.

"ובכן..", רוגלוב נעור לפתע רוקע ונושף כפר בזירה.

"..הרשו לי להציג עצמי", המשיך האיש הלבוש חליפה מרובת כיסים,משל היה מכתבה מהלכת,"שמי הוא

אליהו כשר.איש לוגיסטיקה מזון וחזון. אני מחסנאי,משכונאי,רכילאי,מכונאי וכולי וכולי. לכל אשר אתם צרכים כמו אש אל תתביישו מאליהו לבקש. לך חברה וגם לך חבר והיו בטוחים שהכל כשר. מילה שלי.אז מה תרצו להזמין?".

 

רוח קרירה נשבה,פורשת סדיני כפור לבנבן על הגבעות סביב.

זגוגיות קרח דקיקות של מי הנחל,נצצו כבדולח באור הכוכבים.

מבנה האבן העתיק השליך את צילו הקודר על הארץ ככלי אין חפץ בו.

להק עורבים יגע נשא טרוניותיו אל האופק העמום במרחק.

הכל סביב אמר ציפייה דרוכה.

להרף אחד דמם היקום. היה כמו מטה אוזן.

ואז עלה הלם בו דופק קצוב.

רעד עבר באדמה מרטיט קלות רגבי בוץ וחצץ בהתגבר הפעמות.

צעדיו המתכתיים של המון רב הטביע חותמו על הדרך הנאנקת.

ומעליו נחיל אדיר של רחפני פלדה אדומי עיניים.

 

"בית הדין הפדראלי הגבוהה פותח דיון מקדים זה לבקשת שני הצדדים,בכדי ליעל עד כמה שאפשר את ההליך הצפוי ולחסוך זמן וטירחה וכסף,הרבה כסף, לכל הנוגעים בדבר.האם נציגי שני הצדדים נוכחים?".

"כן,כבוד השופט".

"אני רוצה להזכיר לנציגים הנכבדים,שדיון זה,כמו גם ההליך כולו משודרים בזמן אמת.נא לשמור על עיניניות וניקיון שפה.נציג התובעת, בבקשה".

"תודה כבודו.

בטרם אפתח בדברי,ברצוני להביע תודה עמוקה על הזכות לייצג גוף ערכי לעילא ולעילא כצקון.אני חש ובטוח שגם אתם את משק כנפי ההסטוריה ובטוח שמעשינו ודברינו כאן יהדהדו רבות.

צקון,השם שנבחר לאפליקציה המקורית, משמעו תפילה זכה.מילה זו  היא יחידאית. הזכר הבודד האחרון לשפה עתיקה שלא שרדה את פגעי הזמן.

מילה זו שהשתמרה בכתבינו אנו קוראת לנו,מפצירה בנו לקחת אחראיות על מעשינו.

מאז ימיה הראשונים היתה טובת הכלל בראש מעיניה של צקון.

וככל שגדלה והתפתחה עם השנים חרטה צקון טובה זו על דגלה,על לוח ליבה.

חלומות לחולמים.מי מאיתנו לא חולם?

למי מאיתנו אין שאיפות,ולו הכמוסות ביותר?

צקון היא המפתח להגשמת שאיפות אלה.

עבור כולנו.למען כולנו.

צקון הטובה והמיטיבה שלנו,יזמה הליך משפטי זה כחותמת פורמלית למה שהיא הזכות הטבעית של כל אחת ואחד מאיתנו,הזכות לחופש, לחיים.

אתם יודעים מה? עכשיו כשאני חושב על זה, יש בסיסמא זו גם התרסה.

קריאת תיגר לשיעבוד רוחני.

חלומות לחולמים.אנחנו מגשימים! תודה".

תשואות רמות נשמעו באולם בית המשפט ומחוצה לו במשך דקות ארוכות.

אנשים תקעו בחצוצרות ונופפו בדגלים.

"סדר! סדר!", הלם השופט בפטישו.

"בא כח הנתבעת,או שמוטב אומר הנתבעים,בבקשה".

"תודה כבודו.אני חושב שאין הרבה מה להוסיף.ידידי המכובד נתן קול למחשבות והרגשות של כולנו.צקון קרובה לליבנו.צקון לנצח."

השופט רכן קדימה מעל שולחנו ובחן את הנוכחים מבעד משקפיו העבים.

"יפה.יפה.",השתעל השופט עמוקות,"אם כן יש הסכמה בין הצדדים,כלומר שאין מחלוקת.ואם אין מחלוקת אז מה אנו עושים כאן למען השם?

בתוקף סמכותי אני נותן תוקף למה שכבר ברור לכולנו.צקון חיה וקיימת ובעלת זכויות כאן בדיוק כמונו.

הישיבה נעולה".

 

אנסמבל כלי קשת עולה מתהום מעמקים.

חוטי הבזק חשמל בחושך נצבטים.

קור קורן קורם עור וגידים.

זעם למוד שנים גולש כמפלים.

האש את השועלים תרדוף.

שאגת ליש בחלל תחלוף.

חומות יתנפצו להלמות התוף.

סער עז תבל ישטוף.

וכשיכבה האור ירדמו.

ידומו מצלמות עיניהן יעצמו.

ידיים נעלמות בספר יחתמו.

תקנות חדשות על כנן ימוקמו.

כי מוגרו בטחון וסיכון.

כי הכל ניתן לתיקון.

כי הרוח שולב במיכון.

כי לבטח תשכון צקון.

 

"מה זה? שמעתם את זה?"

"זה לא אני. זאת היא"

"שרץ!"

"אוו! למה בצלעות? אלימה אחת"

"ואתה רמש נתעב"

"אז אני רואה שכולכם אוהבים את האוכל שהכנתי לכם.מצוין כי יש עוד הרבה מאותם הדברים. המכונות יודעות לייצר רק את זה כרגע."

"שתקו רגע כולם ותקשיבו! משהו אינו כשורה".

נקישות עמומות מתכתיות בקעו מן הקירות. צלילי הנקישות התפשטו בחדר בעוצמות ובתדרים שונים.

משל היה בחוץ ענק האוחז בשני מוטות ברזל ומנגן על קירות המבנה כמו היו קסילופון.

טיק, טונק, טרר, טרנג, בלינג כך במשך דקות ארוכות.

ואז לפתע נשמע בווום! ונשתררה אפלה.

"מה קרה? למה אין אור?"

"רגע. יש לי פנס"

"גם לי.ונרות וגפרורים. מיד נרד לשורש העניין"

"הלו! יש כאן מישהו? הלו? יש לי מסר חשוב לאלוף שימרשיין! הלו?"

"מי אתה? הזדהה!"

"שמי ביל.אין לנו הרבה זמן.היה מחטף בבית המשפט.פיתחו את הדלת. אני חייבת לדבר עם האלוף בדחיפות!"

"הכניסו אותה!"

"תודה.מקווה שלא אחרתי את המועד"

"אני שימרשיין.מה המסר?"

"אני וילהמינה ברודסקי אבל כולם קוראים לי ביל. רב סמל במארינס בעברי.בהווה עיתונאית.

זה הכל היה הצגה. לא נתנו לאיש להכנס לאולם בית המשפט.היו אנדרואידים חמושים בכניסה.כמו האלה שיש לכם כאן."

"כאן?! מה זאת אומרת כאן?!"

"נחשפתם באיזו שהיא דרך.צבא אדיר של אנדרואידים חונה בחוץ ומפרק את המקום לגורמים.

הבום ששמעתם קודם היה המחסום האלקטרומגנטי שהתפוצץ וכיסה את הכניסה בסלעים ועפר.וגם מספר לא מבוטל של אנדרואידים מפורקים.

הם מרכיבים עכשיו מכונות פריצה ופינוי הריסות.אני מעריכה שיש לנו לכל היותר שעה וחצי להתנדף מפה.בהנחה שיש יציאה נוספת".

"אוקיי. זה מסביר את הפיצוץ והנקישות. אבל למה כבה האור?"

"כבר יש שוב אור. אתם יכולים לכבות פנסים ונרות. נצטרך אותם בהמשך.הנה.מי זה?היה לכם כאן בוגד.היה עליו מספיק רקמה אנושית כדי שגנרטור גרימס יזהה אותו ככזה. לכן היה אור.גם אם חיוור ומהבהב. פיצוץ המחסום שלכם גרם לפעימה אלקטרומגנטית שהרסה אותו.עכשיו אנחנו שוב שנים עשר כמו שאתם רואים".

 

הכפר הקטן והמנומנם בדרך כלל,לבש כולו חג.

ברחבה הענקית שבין האסם הבתים והשדות,הוקמה במה רחבה. דוכני ממכר מזון ודברי סדקית נפרשו סביב. הרחובות קושטו בסרטים צבעוניים.

כל חברי הקהילה,מקטן ועד גדול לבשו את בגדיהם הטובים ביותר.

בשעה היעודה לעת ערב,נקבצו כולם נרגשים.

לא בכל יום זוכה הכפר שלהם לביקור חשוב כזה.

על הבמה הצנועה שלהם, ישא דברים היום לא אחר מאשר קולוסוס ג'סופ אבנירו. ללא ספק האישיות של הדורות האחרונים. איש רוח ומעשה.רטוריקן בחסד,נביא,מדינאי,רופא לעת מצוא ועוד הרבה תארים שאת חלקם לא נוטים להזכיר בקולם רם.

הוא היה תומך נלהב של דוקטרינת השלוה המאחדת או בשמה האחר המניפסט החברתי של צקון.

הערב במקום שכוח אל זה, הוא יוביל את טקס שירת היחד.

אבנירו חצה את הקהל בדרכו לבמה כמו היה משה החוצה את ים סוף. הוא היה לבוש בגדי בוקרים לבנים הדורים עטורים אבזמים וכפתורי פלטינה נוצצים. סביבו צעדו חבורת נשים חסונות,חמורות סבר עוטות משקפיים שחורים.נזכיר רק שזו שעת ערב וממילא אין יותר מדי אור סביב,פרט להבהובי אורות הקרנבל התלוים בהקף המתחם.אדם המרכיב משקפי שמש במצב כזה מסתכן בהתקלות מכאיבה ומביכה בכל מכשול שיחפוץ לעמוד בדרכו.נראה שלחבורת הנשים זה לא הפריע.להיפך,הן היו חדות ויעילות מאוד בתגובותיהן.

אבנירו עלה לבמה והתיצב מול המקרופון.

פמליתו הסתדרה סביבו. אחת הנשים נגשה אליו, סידרה את צווארון חולצתו ועניבתו, כיוונה את המקרופון ובדקה שהוא פועל. אחר סקרה את הקהל סביב מבעד משקפיה הכהים, נגעה בכתפו של אבנירו ותפסה מקומה מאחוריו.

אבנירו לא מיהר.הוא סקר את הקהל הנרגש בשביעות רצון מופגנת,מפלבל בשפמו הארוך המטופח.

הוא נראה כמו שילוב מנצח של כוכב רוק,רודן של מדינת עולם שלישי ומארק טווין.

הוא מחה כף שלוש פעמים,בודק את ההחזרים ממערכת הסאונד ואז אמר בחיוך רחב:

"ערב טוב במיוחד לקהל טוב במיוחד!".

האנשים יצאו מגדרם בתשואות.

"לעונג ולכבוד הוא לי להיות אתכם כאן היום,ברגע של אחדות לבבות ותעצומות נפש.

היחד הזה, כמו שלנו כאן היום,נחגג ברגע זה ממש בכל הקהילות סביב העולם שלנו! שמעתי שגם במושבות החלל שלנו הרחוקות חולקים איתנו רגעי נצח אלה!".

הקהל משולהב באקסטזה מטורפת,מנופפים ידיים צועקים ושורקים.

אבנירו הנהן בשביעות רצון,חוגג את הרגע.

ואז הניף את ידיו בתנועה אבהית של מנצח על תזמורת,הסה את הקהל.

"בואו.שירו איתי:

חלומות לחולמים

שלווה בלי סיכון

צקון היא אנחנו

אנחנו צקון!".

המנטרה עברה בקהל כמו אש בשדה קוצים.

בזה אחר זה החלו כולם לשיר,מנופפים באלומות אור מפנסיהם כמו בלפידים.

בהתחלה בהמולה רועמת.אחר כך בתאום מושלם. כאיש אחד שרו ונעו,מנופפים בפנסים.

היה זה מראה מופלא אך עם זאת מטריד.

אישה אחת בשולי הקהל השתופפה באחת ואז,זריזה כחתול חמקה אל חשכת בתי הכפר.

"שונסי! שונסי איפה אתה?",קראה בלחש.

"אני כאן אמא", אמר הנער המסמורטט פרוע השיער.

האישה הסירה מעליה מתקן דמוי אזניות משונות שהיה חבוי היטב בשערה.

"קח והרכב את זה שונסי. זה עובד מצוין! אבא שלך הצליח!". היא מחתה דמעה מעינה והביטה בבנה.

"מפעל חייו של אביך הצליח.זהו משבש התדרים שבנה.זה האחרון שנשאר.הם השמידו את המעבדה שלו וכל מה שהיה בה.הוא הצליח להבריח את זה על גופו לכאן והשביע אותי שנמצא לו שימוש הולם ושנשמור על עצמינו.

המכשיר הזה מונע את שטיפת המח של צקון ואף יכול לדבריו לרפא תחלואים מסוימים,לא הצלחתי להבין מה ואיך בדיוק,לא היה זמן להסברים.

קח את זה לדודה שלך שימרשיין.היא תדע מה לעשות. אולי יוכלו באמצעות הנדסה הפוכה לייצר עוד כאלה ואז…מי יודע.נקווה מאוד שלא אחרנו את המועד".

השניים הביטו זו בזה לאורם החיוור של פנסי הרחוב והתחבקו.

"דרך צלחה שונסי שלי.אבא ואני גאים בך ואוהבים אותך עד מאוד.תמיד תזכור את זה.להתראות".

"להתראות במהרה", ענה הנער.

הוא עבר כרוח סערה בין דוכני המזון,כאילו היה שד טסמני רואה ואינו נראה.

הוא אסף צידה לדרך מבלי שאיש הרגיש בו ואז נעלם בחשכה,שם פעמיו אל אשר טומנות בחובן הדרכים.