המכשפה של הכפר

מאת: שיר וייס

פניה היו חרוצות וכהות משנים של קשות של עבודה וכאב, פיה לא חייך כמעט. בשבילי היא הייתה נפלאה. 

" אנחנו עומדות לבקש מאלוהים להעניש את מי שהרביץ לך" 

"והוא יקשיב?" פקפקתי גם כילדה.

"כן, בדאלק" נראתה בטוחה בעצמה "אבל אולי לא איך שתרצי" 

"איך הוא יעשה את זה?" 

"רבות הן דרכי האל. אני בעיקר ראיתי צער, מוות, אלימות"  היא אמדה אותי לשניה, ניסתה לראות איך זה משפיעה עליי, וכשלא קיבלה תגובה הרחיבה "יש רוע בלבקש נקם כך על אדם אחר. האם את באמת מבקשת זאת בכל ליבך?" 

הייתי ילדה, אבל הספקתי להרגיש כאב עמוק.  הגוף שלי דאב מאלימות, ובשקט התגברה בי הצמאה לדם. 

"אני רוצה שימותו" לחשתי. 

היא נאנחה "אי אי, בסדר, אז בואי נתחיל". 

 

היא הוציאה ירקות, כרישה וסלק, בנוסף למרכיבים לאפיית לחם.

"מה אנחנו עושות עכשיו אמא?" 

"בדאלק, את חושבת שאנחנו פשוט מבקשות מאלוהים? הוא המלך. אנחנו מכינות לו ברכה מיוחדת. עכשיו, תשימי את הסלק בסיר ומים, שימי על האש, תחתכי את הלוף, שימי עלים בהשריה נו, נו, אין את כל היום. צריך גם להכין אוכל לאמא האמיתי שלך ולאחותך לפני הצהריים, תוציא גם אורז תבררי בזמן שאני עושה בצק"

הכל היה גדול ממני, להרים את הסיר הכבד לתנור דרש מאמץ כביר, רק התחלתי לחתוך את הכרתי וכבר סבתא ניגשה אליי "כמה זמן לוקח לחתוך? אם איך שאת עושה את זה טוב שלא חתך את האצבעות שלך! לכי תוציאי את האורז, אני אגמור פה ותכף נברור ביחד" היא דירבנה עם היד. 

"אמא?" 

"שו באלק?" 

"מה אנחנו עושות?" 

"כבר אמרתי לך" גערה

"לא הבנתי" 

"אי, לא הבנתי. את פשוט חסרת סבלנות! נכון?" ידעתי מתי היא לא מצפה לתשובה. 

"בסדר, בסדר. את זוכרת שבפסח אנחנו מקללים את אויבינו, ובראש השנה אנחנו מבקשים מאודני אלוהינו להרחיק את אויבינו?" היא חיכתה בציפייה לתשובה. 

"בערך" הודיתי. 

"חביבתי, את צריכה לפתוח את האוזניים כשמתפללים" הטיפה. 

"כן אמא" הנהנתי בכובד ראש. 

"אז בגלל שלא חג-"

"אנחנו בחופש הגדול!" התפרצתי.

"תדברי איתי ואני לא אדבר" הזהירה

"לא!"

"ועכשיו את צועקת עליי? חלאס בס. אין הסבר, ואם לא תירגעי אז אני לא אעזור לך".

חשבתי על להשתטח על הרצפה ולבכות, אבל עצרתי ושקלתי את מה אני רוצה. נדמתי. 

היא נתנה בי עוד מבט ארוך, שוקל. "הסלק לפי דעתי מוכן. אם תוציאי ביצים יהיה אפשר אפשר להתחיל לעשות קציצות" 

"אמא נכבדה, אני יכולה לעזור עוד?" אני רציתי לפצות אותה על התנהגותי. 

"את יכולה לתלות כביסה. הבאתי לדבורה חזיות, אז תתלי אותן במקום שיהיה לה נוח לקחת" 

"למה אנחנו נותנות לה לגנוב חזיות, אמא? זה לא אסור?"

"פה! בגלל האבא המנוול שלה! אם הוא היה דואג לילדה המסכנה, אז השכנים שלה  לא היו צריכים להתערב. אם ניתן לה הוא יעלב, יגרום לה להחזיר בבושת פנים ויבייש אותה. ככה הוא מעלים עין, יש אנשים שצריך ללכת איתם בדרך עקיפה, פן תלבין את פניהם, כדי באמת לעזור. עכשיו לכי!" 

 

הרמתי את סל הכביסה שהיה גדול וכבד כמעט כמוני ליום הבהיר. המתלה המסתובב נראה רחוק מהבית, להניח אותו היתה הקלה גדולה. עוד כעסתי עליה שהתפרצה עליי, ממלמלת לעצמי דברי תוכחה כשפנחס השכן עבר. 

"בוקר טוב דינה" צעק לעברי ונופף לשלום. נופפתי בחזרה וחזרתי לתלות כביסה. 

פתאום הרגשתי שהקרקפת שלי מאיימת לצאת מהמקום. 

"ילדה חצופה" פנחס הרים אותי מהשיער וירק לי את המילים ישר בפרצוף "בוא נראה מה לסבתא הזאת שלך יש להגיד על ההתנהגות הזאת" הוא גרר אותי, צועקת וצורחת לבית. 

הבית הריח מתבשילים מנחמים, שקוראים אליי, כמו חיבוק מנחם שאני צריכה לרוץ אליו. היא כבר יצאה לקראתי, מודאגת. "מה זה פנחס? עזוב את הילדה!" דרשה. 

הוא עזב, ורצתי אליה. היא חיבקה אותי "מדוע פגעת כך בנכדתי?" 

"היא ילדה מאוד חצופה שמחה! מאוד מאוד. רק תשאלי אותה מה היא עשתה!" 

היא פנתה אליי "מה עשית לאדון הנכבד שהעלבת אותו כך? קראת לו בשמות? אה, חצופה קטנה?" 

"אני לא יודעת מה עשיתי" בכיתי, נזלת יוצאת לי מהאף. 

"לא יודעת מה?! העלבת אותי מאוד. זאת לא התנהגות בחברה מתורבתת!" 

"נו, תחשבי טוב דינה, מה עשית? תספרי לי הכל" דירבנה. 

"בסך הכל הוא אמר לי שלום, נופפתי בחזרה וחזרתי לתלות כביסה. לא עשיתי כלום!" בכיתי. 

"נכון, לא עשית משהו מאוד חשוב" הוא גער. המבט שלה השתנה, היא הבינה שאני עוד לא. 

"פנחס, כל זה על שהילדה לא אמרה שלום בחזרה?" 

"זה יותר מזה שמחה! איפה הכבוד למבוגרים? ככה להתעלם ממני?" הוא שילב ידיים. 

"אי, אי. היא צריכה עוד ללמוד הרבה, אבל איפה המידתיות פנחס?" 

"אין מידתיות! היא ילדה, חוסך שבטו שונא בנו! ותזכרי מה שאני אומר לך, אם היה כאן גבר אפילו הייתי צריך להגיד"

"תודה על השיעור" היא אמרה, והצליחה להישמע ללא עוקצנות "אבל אני אבחר איך לחנך את בני ביתי" 

"אם כך את לא לא מתכוונת להעניש אותה?" הוא ירק. 

"ועוד איך אני אעניש" 

"אני דורש מלקות, אני אבחר את הענף"

"בשום פנים ואופן!" היא קבעה, הוא ירק שוב. 

"אז מה את מציעה לעלבון שעלבו בי?" 

"אני מניחה שאשתך זקוקה לעזרה עם התאומים עכשיו כשיש עוד תינוק? אני אשלח אותה כל יום, שתלמד קצת שכנות טובה"

"הנשים של היום לא כמו של פעם, אמא שלי גידלה 12 ללא קושי! היא גם תשטוף פעם בשבוע, לאשתי קשה" 

"היא גם תדיח כלים ותעזור לקפל כביסה אם יש צורך, הילדה יודעת" 

המשא ומתן בא אל קיצו, והשאיר אותי מבולבלת. 

"אבל אמא, לא עשיתי שום דבר רע" משכתי באף. 

"בדאלק, הגבר הזה חיפש תירוץ. התכוונתי לשלוח אותך בכל מקרה, לאשתו רע והוא לא יודע לבקש עזרה. אמרתי לך שיש אנשים שצריך לעזור להם בדרכים עקיפות" 

"אבל הוא משך לי בשיער!" חזרתי לבכות שוב. 

"חביבתי כאלבי, אני מצטערת. אנחנו נוסיף אותו לרשימה, רק תזהרי אצלו, הוא אדם רע" 

 

בבית השולחן היה מסודר עם יין, כוס קידוש, לחם והקציצות שהכנו. האפשרות ששכן ינקוש בדלת הפכה מטרדה. היא נעלה את הדלת, שלא כמנהגה, והגיפה את התריסים. הבית האור בנרות לאור יום, השכנים היו לא רצויים, חרדת קודש אפפה את השולחן. היא הסתכלה עלי במבטה הבוחן וניצני חרטה נבטו בי. היא סימנה לי לשבת לידה.

"אז כמו שהתחלתי להסביר. אפילו שזה לא חג או שבת, לתפילות שלנו יש משמעות. אלוהים שומע, שערי שמיים אף פעם לא סגורים לגמרי לצדק, ובעזרת המנחות שלנו אנחנו יכולות לעזור לו לשמוע יותר טוב" 

"מה יקרה להם? הם ימותו באמת?" שאלתי בהססנות. 

"יא רב, איזה צדק זה חביבתי אם הם פשוט ימותו?" היא צחקה ללא הומור "אבל יש לך מספיק שכל בקודקוד, תגידי לי את אם שאבא שלהם ירביץ להם נשמע לך כמו הצדק שרצית? ספרי לי, למה בדיוק הרביצו לך בבוקר?"

"אחרי ששמנו את נילי בגן הלכתי לגן שעשועים לפגוש את רוני, סתיו, ירין, אופק ואורן. חשבתי שהם חברים שלי. רציתי לעזור להם, כמו שאת עוזרת. אמא של סתיו חולה, אמרתי לה אתמול שזה בגלל התרופות שאבא שלה מביא לה, שהוא נותן לה יותר מידי. הם לא האמינו לי, שאני סתם ממציאה, סתיו אמרה שאני שקרנית ומשוגעת, אז אמרתי להם שימותו 3 חיילים בלילה, והם כבר יראו. הם קראו לי בשמות, 'דינה מגעילה', כמו פעם. ירין זרק עליי אבן. חשבתי שהכל בסדר, שהם בטח מאמינים לי עכשיו ורוצים שוב להיות חברים שלי, אבל אז אחרי שהתקרבתי הם הקיפו אותי. ירין החזיק אותי. הם קראו לי 'מכשפה'. אמרו שזה באשמתי שהחיילים מתו, שאמא של סתיו חולה. אופק ואורן נתנו לי אגרופים ובעיטות, רוני ירקה עליי, סתיו שרטה אותי בפנים ובידיים. ירין צחק לי באוזן כל הזמן" היא לא עצרה אותי, לא הגיבה, רק הביטה בעיניים קשות ועדינות. בסיום היא פתחה בסיפור משלה. 

"כשהייתי ילדה קטנה בעיראק פגשתי פיה. הוא אהב אותי מאוד מאוד, והשאיר לי מטבע זהב בדרכי לבית הספר כל בוקר. הוא הזהיר אותי שהמתנות מיועדות אלי, ואלי בלבד, אבל אני אספתי את המטבעות בצנצנת וכשהיא איימה להתפקע הגשתי אותה לאבי. איזה דמיונות היו לי, שאבי ירים אותי על כתפיו ויכריז אותי למלכה של הבית, שיתן לי ממתקים על כל הטוב שהבאתי. אבל אבא רק רק אמר שהוא לא מגדל פה גנבים, הכה אותי נמרצות עם מקל ההליכה שלו, ואמר לי להחזיר את זה למאיפה שזה בא" היא צחקה שוב, מאין פליטה רגשית, וישרה אליי מבט ששינו הסתנו אחת מין השני "אללה ירחמו, הוא היה קשוח, אבל מה הוא עוד יכל לחשוב? קברתי את הצנצנת הדרך ולא חזרתי בה, לפני שעלינו כלאו את אבי ולקחו את כל רכושנו. הצנצנת עוד הייתה שם, וגם הפיה. הוא הזהיר אותי, להשתמש בזה לעצמי הפעם. לא לעלות לכאן, אבל אני חמורה גדולה. ברוב הכסף שיחדתי את השומרים והוצאתי את אבי, הוא התעקש לעלות, להיות קרוב יותר לאלוהים אחרי הנס שקרה לו. מי שמשפחת שלו לא יכלו לשחד מת, הוא כבר קרא על עצמו קדיש" האישה החזקה שהכרתי נראתה במצוקה אמיתית לשם שינוי. 

"אמא, אני לא מבינה" אמרתי וניגשתי לחבק אותה.  

"אי, אי, בטח שלא, חביבתי כלבי. אני מקשקשת לך בשכל. אולי כשתגדלי תביני יותר, בינתיים את צריכה לדעת שאנשים לא אוהבים את מה שהם לא מבינים וזהו. בסדר?" 

"בסדר" היא התנתקה מהחיבוק, חזרתי לשבת מולה והעיניים חזרו לסדרם. 

"בפסח אנחנו מספרים, איך האלוהים הטוב הרחיק מאיתנו את המצרים ימח שמם?" היא פתחה את בקבוק היין "בדם ובאש ובתמרות עשן"  היא שפכה עם כל מילה כמה טיפות "ביד חזקה ובזרוע נטויה ובאותות ובמופתים, עכשיו, כשאני אומרת מכה את אומרת במי את רוצה שהוא יעשה בה אותה,הבנת?" הנהנתי. 

"דם" שפכה מהיין,

"סתיו" תמונות של השריטות מאותו בוקר עלו בי. 

"צפרדע" עוד טיפה,

"ירין" הצחוק שלו הדהד באוזני. 

"כנים" עוד טיפה, 

"אופק" עם הראש הקירח.

"ערוב" הכוס כבר הייתה בחצי,

"פנחס" שהתנהג כחיית טרף בכל, צריך למצוא את אותו גורל. 

"דבר" היין נראה יותר כמו דם,

"אורן" שאהב להתעלל בחיות בכל הזדמנות.  

"שחין" מלא כוונות רעות,

"רוני" שמחלת אבעבועות רוח השאירה בה צלקות. 

"ברד" מאיים להטביע אותך, 

"סבתא מזל" שלא התערבה אף פעם.

"ארבה" עוד שהוא מגיע לקצה גבול היכולת,

"סבא משה" שהתייחס אלינו כנשים קטנות, מקקים לרגליו.

"חושך" ועולה על גדותיו,

"ישראל" האבא. הכאיב, נטש, והשאיר אותי להתמודד לבד.  

"מכת בכורות" 

"על כל המושב הזה!"  בו נקלעתי למעגל סבל אין סופי. 

"בדאלק, כשאת מבקשת נבואות זעם, את צריכה להבין שהן כלפי כולם. ניטול ידיים ותחזרי לשבת" אפילו לא שמתי לב שנעמדתי, או שהכסא נפל. הנשימות שלי היו מהירות והיה לי כאב ראש כמו שלא היה לי בעבר. עם מגע המים הקרים, חזרתי למסכה של רוגע, הרמתי את הכיסא וחזרנו לשבת. 

"חלאס? נרגעת?" הייתי להט קר, אבל הנהנתי, אסופה מספיק, היא רק נאנחה. "התפילה הזאת נועדה לשונאי ישראל, אבל אנחנו משתמשים בה כדי לבקש צדק, על כן גם נשתמש בברכות מראש השנה להגנה אישית יותר" היא הפנתה לקציצות. "תברכי ביחד איתי: יהי רצון מלפניך אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו, שיכרתו אויבנו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו, אמן, יהי רצון, שיסתלקו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתינו, אמן" אכלנו בנפרד מסוגי הקציצות עם כל ברכה. 

"איסמעי, הוא שמע, אבל הוא עדיין אלוהי צדק. את ביקשת על כל המושב? אז על כל המושב הוא יתן את הדין. עכשיו את תלכי ותתני את הלחם שהכנו ליפה השכנה מקצה הרחוב, אבל שלא תראה אותך! אל תלביני את פניה. אחרי זה את תהיי אצל אשתו של פנחס" התכוונתי להתווכח, אבל היא עצרה אותי "דינה, חביבתי, יש הרבה סבל ועדיין אנחנו צריכות לעשות טוב, אולי זה קצת יטה את כף המאזניים. אני אתלה את שאר הכביסה ואביא את אחותך, תחזרי עד אחר הצהריים!" פקדה. לא היה עוד מקום לויכוח. כל הרוך והעדינות שהיו בזמן השיתוף, התקפלו חזרה פנימה, שמורים מכל משמר בפיה המכווץ. 

"בסדר, אמא נכבדה" אמרתי ורצתי עם הלחם.

אני לא אהבתי את הבית של יפה. הוא היה בקצה המושב, ולא גדל מסביבו שום פרח, רק עץ אגוז גדול שהטיל צל על הבית הקטן. תמיד היה מוגף, רק כשרצת לצעוק על הילדים שבאים לפירות העץ, הייתה פותחת חלון וצועקת עליהם. יפה עצמה הייתה בגילה של אמא, וכמעט לא יצאה מהבית מאז מות בנה במלחמה, אבל אמא הייתה באה לשחק איתה רמי מדי פעם בפעם. הייתה עליו עננה של מוות. 

החלטתי להתגנב דרך צילו של עץ האגוז, כדי להניח את הלחם על מפתן הבית, כשהדלת נפתחה ויד גמרית זימנה אותי אליה. 

"דינה חמודה? אני רואה שהסבתא הזאת שלך דואגת לי שוב?" היא הייתה לבנה מאי חשיפה לשמש, עתיקה ממש. מהבית היה ריח של אבק, כמו ספר שלא נפתח כבר המון שנים. 

"לא, דודה נכבדה, הכנו לחם ואמא רצתה לכבד אותך" הרמתי לפניה את הלחם. 

היא ציקצקה בלשון "חמדתי, זה מכבד את האמא האמיתית שלך ככה לקרוא לסבתא?" לא עניתי, היא חייכה חיוך לא נעים "טוב, אם ככה אז אני אכבד אותך בתה ועוגיות, כבוד על כבוד. ככה לשלוח אותך בלי?" 

"אבל אני צריכה…"

"איפה החינוך שלך ילדה?" 

"כן דודה" ויתרתי ונכנסתי איתה לבית. 

הבית היה חשוך, קר, עם ריח של טחב. הייתה בו ספה ושטיח פרסי אכולים מיושן. 

"שבי, שבי, יש עוגיות תמר. מה עם משחק רמי? יש זמן?" 

"אני לא חושב-"

"ניחא. אז אני אעשה תה ונדבר. רבע שעה תקדישי לדודה שלך. תשבי!" התיישבתי באחת על הספה, עלה ממנה עננת אבק קלה. 

"אולי אוכל לעזו-" 

"לא, לא! את רק יושבת!" לא היה מנוס מלהישאר על פיסת ההיסטוריה. כעבור כמה דקות היא חזרה עם מגש. קומקום, שתי כוסות קטנות וצלוחית עוגיות סודרו בהידור, בדרך כלל נהוג לשתות ככה רק בארבע, או עם אורחים חשובים.הייתי גאה מידי מכדי להיות חשדנית. שתינו שתי כוסות, מדברות על הא ודא, לפני שהיא הגיע לפואנטה. 

"דינה, אתה כמו סבתא שלך, כן?" לגמתי מכוס התה השלישית ושקלתי את דברי. 

"אמא ואני דומות בהרבה דברים" עניתי לבסוף. 

"אוהו, שתיכן אניגמטיות!" 

"אני לא מבינה"

"אז תני לי להיות ברורה כשמש. סבתא שלך יכולה לעשות ניסים ונפלאות, כולן יודעות את זה ומבקשות את עצתה ועזרתה, אבל יש משהו שסבתא שלך מסרבת או לא יכולה לעשות בשבילי. אני שמעתי מהנכדה של אחי חיים, שאולי את דומה לה" זעתי באי נוחות "אז זה נכון" העיניים שלה התרחבו, והיא מהירה לחדר אחר. היא חזרה עם שרשרת זהב, בעלת תליון מגן דוד וכתמים כהים שהעכירו את הצבע. משרשרת יכולתי לשמוע צליל, כמו קריאת כאב ישנה וגבוהה, היא הפיצה קור. יותר מזה, כשיפה החזיקה אותה חלק חלק מהחום שלה אבד. מלמתי "שמע ישראל" עוד לפני שהבנתי מה אני רואה, והיא רק חייכה בניצחון. 

"הסבתא הזאת שלך, היא הייתה צריכה לגעת בשרשרת לפני שהיה לה את אותו מבט על הפרצוף!" צחקה. 

"דודה נכבדה. את חייבת להיפטר מזה, היא הורגת אותך" התחננתי אליה, היא הסתכלה עליי בגועל, ואז על החפץ כשם הייתה תינוק שהצעתי להשליך ליאור.  

"אפילו אם כן. היא הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים. אני אספר לך, הבן שלי לפני פרוץ המלחמה חזר מבית הספר עם חברים שלו, בדרך מחבל ניסה לצלוף בהם. הבן שלי נפגע, הם אומרים שהם ברחו לכל הכיוונים, אבל שהבן שלי ברח ליער. מאז לא מוצאים את עקבותיו. כלבי גישוש הם שלחו, סיירות, כל מה שנמצאה זאת השרשרת. הם אומרים שלא חדר את המערכת, אין חטיפה" היא נראתה שקועה בזכרונות עצובים, אבל מהר מאוד שינתה את פניה, חושפת את הכעס "הם לא מחפשים אותו בכלל, הוא מת, אבל מה איתי? הבן שלי! שמה עוד בחוץ. אין לו קבורה כהלכה, אין מי שיקרא עליו קדיש, זה בסדר שהתנים יטרפו אותו? לא ולא! אני לא אשקוט" היא הסתכלה ישירות עליי "את תעזרי לי"

"אני? אני לא יודעת איך לעזור לך" פחדתי על עצמי, ממה שהחפץ יכול לעשות לי. 

"את לפחות תנסי" היא קבעה. במהירות ובכוח שלא יכולתי לדמיין בה, היא הייתה מולי, פתחה את כף ידי והניחה בה את השרשרת. 

הכתמים הכהים קראו לי, פתאום כבר לא פחדתי, עיניי התמלאו דמעות. יכולתי להרגיש את הבדידות, הפחד, הכאב שהנשמה הייתה כלואה בו. 

"מה השם שלו?" 

"יוסף" 

"יוסף" בהייתי בשרשרת, עד שראיתי את הכתמים בלבד, וכבר לא הייתי בחלל מוגדר "איפה אתה?" 

הייתי במקום חשוך, לח ורטוב, עם ריח של אדמה. נחש עבר לידי והמשיך בדרכו. מולי היה שלד, עם פטריות שצומחות עליו, בגדיו קרועים ומלוכלכים. הגולגולת שלו הייתה שבורה. היה נדמה שהוא מביט ישר אלי, ואז הוא דיבר. 

"מעל לעשרים וחמש שנה שאני כאן, נרקב בבור הזה, והרוצחים שלי ממשיכים בחייהם" לא היו לשלד עיניים, הבעות פנים, אבל הזעם היה ברור. מוכר במידה מה. 

"אני לא מבינה" 

"באמת? כי שמעתי את הקריאה שלך היום. ראיתי אותם מרביצים לך. אני מוכן לדבר איתך ולא עם המכשפה הזקנה, את מבינה. האנשים במושב יותר רקובים בחייהם ממני במותי. דור רודף דור, אין שינוי בין ילד לאב" 

יכולתי לראות פתאום את יוסף בחייו, נער קטן ושמנמן קצת, תמים למראה, משתרך אחרי חבורה של נערים רעי מזג. אליהו, גביר, לירון, עומרי מוני- ההורים של הקבוצה שהרביצה לי- וכמובן איתם גם היה פנחס. 

 "גם אני חשבתי שהם חברים שלי" יכולתי מזווית העין לראות את גופתו של יוסף, מאחורי זה, יכולתי לראות את הספה, אותי שקוע במין בטראנס, ואת הדאגה ההולכת וגוברת של יפה. בשונה מהמפגש עם יוסף, למה שהוא הראה לי לא היה מימד, כמו חלום או זיכרון רחוק. 

חבורת הנערים יצאה על אופניים מיום בבית הספר, אבל במקום ללכת למושב, הם הלכו לתוך היער. לאזור עם כפר מוסלמי עתיק שעדיף לא להסתובב בו מחשש לבורות מים.

"פחדתי לבוא איתם, אבל הם פיתו אותי, קראו לי פחדן. רציתי כל כך את האישור שלהם. באותו יום באתי במיוחד עם שרשרת הזהב. בדרך כלל אי לובש אותה רק במועדים, אבל לירון אמר לי לבוא איתה, רצתי לשמח אותו" 

ויכוח הלקח בין הנערים, כולם לחצו על יוסף, אבל הוא לא ויתר. הויכוח הפך לתיגרה. לעומתי, את יוסף היו צריכים לתפוס שני אנשים, גביר ומוני עשו זאת. עומרי נתן לו אגרופים עד שהוא התקפל. אליהו צחק על הסיטואציה ופנחס נראה מבוהל. בזמן שיוסף כבר היה מוחזק ומקופל, לירון בעט לו בביצים. הוא היה על האדמה, בוכה. לירון היה זחוח.

"הוא רצה להשפיל אותי, שאוותר על השרשרת, שאל אם זה היה מספיק. אמרתי שבחיים לא" 

היה נדמה שלירון לא שקל אפילו את המעשה, הוא פשוט דרך בעוצמה על ראשו של יוסף. דם התפשט על הארץ, התיז על השרשרת, אבל זה לא הפריע ללירון. הוא פשוט לקח אותה. שאר הנערים עמדו דום לפני שהם התחילו לריב, רק אליהו עוד צחק. 

"פנחס, הכלב הפחדן, הוא זה שהגה את התוכנית. הם זרקו אותי להרקב בבור מים, ספרו סיפור מטומטם, אפילו הפכו לגיבורים לחמש עשרה דקות. לירון לא סבל שהוא צריך לוותר על השרשרת, הנבל" הייתי שוב מול שלדו של יוסף.  

"אני לא מבינה…"

"מה עוד לא ברור?" הוא היה חסר סבלנות. 

"לירון ופנחס לא-"

"בני דודים שלי?" הוא השלים את המשפט "את חושבת שמעניין אנשים אנוכיים כאלו קרבת דם?" 

זכרתי את אבי, גם אותו זה לא עניין. 

"אלוהים יעזור לנו. אני ואמא ביקשנו שיבוא ויעשה צדק"

"צדק? אלוהים? אני פה כל כך הרבה זמן. הוא ברך אותם בילדים, בזמן שהאמא המסכנה שלי נרקבת לאיתה בבית. הנשמה שלי תקועה פה ורוצחת אותה לאט. את באמת מאמינה בו? גם אם הוא קיים, יש משהו מאוד רקוב בעולם" שתקתי. הרגשתי את הרטיבות המחלחלת לתוך עצמותיו, אוכלת אותן. 

"אתה צודק" הסכמתי לבסוף "אני לא ממש מאמינה באלוהים, ואני לא יודעת מה זה בכלל צדק, אבל אמא הייתה שם. לא היה שם מישהו, אבל היא כן, היא טובה. אף אחד לא טוב כמוה. היא יודעת מה צריך לעשות, היא אומרת שצריך לעשות טוב לאנשים אחרים. גם אם העולם לא טוב, גם אם רעים אלינו, אנחנו צריכים להיות טובים" הייתי גאה באמא, וזה נתן לי אומץ. 

"את חמודה, אז אני אגיד לך משהו שרובנו מבינים בגיל מבוגר, סבתא שלך היא לא סופרמן. היא בן אדם עם חולשות, לא משנה כמה חזקה את חושבת שהיא. אני בבור המים מחוץ לבית הקברות המוסלמי, עץ תאנה צומח ממש לידו, שאמא לא תיפול כשהיא באה

"מה עם השרשרת? היא לא תמשיך להזיק לה?" 

"היא צריכה לזרוק אותה לבור ולקרוא קדיש. תמסרי לה שאני לא רוצה לצאת מכאן, טוב לי כאן. תמסרי לה לשתול פרחים, כמו שאמרנו שנעשה" 

חזרתי חזרה לספה של יפה. 

"אה, דינה, חזרת. הינה, קחי עוגיה" היא דחפה לי עוגיה לפה "שתי, שתי גם תה" הוא כבר היה קר, אבל היא הכריחה אותי ללגום. 

ספרתי לה את כל מה שהרוח ביקשה שאמסור, אך שמרתי לעצמי את המידע על איך מת באמת בנה, היות ושניים מהעבריינים היו האחיינים שלה. אני לא בטוחה אם פחדתי מתגובתה, או רציתי בטובתה אחרי כל השנים שהיא לא חיה. איך תוכל לשתול פרחים ולהמשיך לחיות לאור האמת?   

"מה השעה?" 

"טוב, חמדתי, אני מודה שלקח לך יותר מרבע שעה וכמעט אמצע הצהריים" פני נפלו. 

"דודה נכבדה, אני חייבת ללכת, אני נדרשת במקום אחר" 

"בוודאי יקירה, גם אני צריכה עוד ללכת ולחזור לפני שחרית" 

 

כך נפרדנו והמשכתי לביתו של פנחס, שבסך הכל גר שני בתים מביתי שלי. היה לו בית גדול ומפואר, עם בוסתן גדול וסככה לטרקטור מאחור. שני התאומים, בני שלוש סך הכל, היו לבד בחוץ ושחקו בבוץ. 

"יובל, אביתר, איפה אמא שלכם?" הם הצביעו על הבית "והיא מסכימה לכם ככה להתלכלך?" הם משכו בכתפיים, והתחילו לזרוק בוץ אחד על השני. 

"מספיק! עכשיו אתם תלכו למקלחת ואני אנקה אותכם!" הם לא דיברו, היה ידוע שהם מדברים רק אחד עם השני, אבל הם הביטו אחד בשני והיה נדמה לי שהם הסכימו ביניהם להקשיב לי. הם רצו למקלחת. 

הבית מבפנים היה מבולגן, צעצועים בכל פינה, הרצפה הייתה מלוכלכת. לא ניקו פה כבר כמה זמן. במבט חטוף ראיתי את אשתו של פנחס ישנה על הספה בסלון, במטבח הפתוח יכולתי לראות ערימת כלים. היה קול בכי שבא מרחוק, מהקומה השניה, וכשעברנו ליד חדר הכביסה ראיתי ערימה של לפחות שבועיים. הרגשתי מועקה מיידית, זה היה יותר מידי. נשמתי עמוק וניסיתי לגבש תוכנית בזמן שניקיתי אותם.  

"כמה זמן היא ישנה? אכלתם? מתי ראו את התינוק?" אבל כל השאלות שלי נענו במנוד ראש. 

 "אני אאכיל אתכם. אל תדאגו, אתם רעבים הרבה?" הם הינהנו "גם אני הייתי, אז למדתי קצת" 

היה זמן, שאמא עבדה, אבא לא היה והייתי לבד עם אחותי הקטנה עד מאוחר. לפעמים אף אחד לא היה חוזר עד שכבר נרדמתי. 

התאומים ידעו כבר להתלבש לבד, אז ניגשתי לתינוק. הוא קטן כל כך. אדום מבכי, עם טיטול מלא, כשהחלפתי ראיתי את התפרחת, ניקיתי אותו כמה שיכולתי במים, מרחתי אותו ושמתי לו חיתול חדש. ירדתי איתו ועם התאומים למטבח, היה מנשא גב ששמתי את התינוק בתוכו. הכנתי בקבוק חלב, סלט ונקניקיות שמצאתי בפריזר. חתכתי להם את הנקניקיות שלא יחנקו, האכלתי את התינוק. התאומים לא סרבו לירקות לעומת הרבה ילדים, הם פשוט אכלו את מה שנתתי להם. 

"זה מה שאת נותנת לילדים שלי לאכול? זה לא בריא במיוחד" היא הייתה כמו רוח. לא שמעתי אותה מתקרבת, היה לה שיער ועיניים שחורות כמו פחם. היא הכינה לעצמה קפה "את רוצה לשתות משהו?" 

"לא תודה" היא רק המהמה אלי. 

"אז הבנתי שפנחס עשה הצגה שלמה, כי לא בכבוד שלו לבקש עזרה עם המשוגעת? ועוד תקף את הנכדה של המכשפה!" היא צחקה לעצמה והדליקה סיגריה. "אני מצטערת בשבילך, אבל זאת תכלס אשמתה" 

הדם שלי רתח

"את באמת משוגעת! אמא שלי היא בן אדם נפלא, את הסתכלת על עצמך? תראי את הבית הזה! מה חסר לך? איך את מזניחה אותו. תסתכלי על הילדים האלו, הם לא יפים? למה את ככה רעה אליהם? איך את יכולה? את רק ישנה על הספה כמו כיסלנה ופותחת פה על אמא שלי!" 

"עצלנית מה? מה את בכלל יודעת עליי. אמא שלך דווקא בן אדם שיודע איך החיים עובדים, אבל סבתא שלך. היא כולה הבטחות, מילים יפות, המציאות היא רעה ילדה" היא לא צעקה על ההפרצות שלי, על חוסר כבוד או חינוך, היה בה משהו שבור. "אבל אולי תרצי לדעת קצת למה אני ככה" היא לא פתחה בסיפור, היא פשוט קיפלה את השרוול הארוך והראתה את הסימנים. ראיתי כבר דומים להם, על אמא שלי, עליי, מעבר לא רחוק במיוחד. 

"כולם פה יודעים, ומה הם עושים? הם מציעים לי עזרה עם הילדים, או איך לגרום לו להיות מאושר יותר. הרבה זמן ניסיתי, ואז הבנתי שאני בכלל לא מעניינת אותו, שהוא אוהב מישהי אחרת ואני נטל. הוא שונא את כולנו. גיליתי בהריון, רציתי למות, אבל הסבתא שלך התפללה. שומעים אותה שמה. ניצלתי בגופי, התינוק בריא, זה מה שכולם מעניין כשאת אמא. אני לא בן אדם. מאז שהתחתנתי הרוב לא קוראים לי בשם שלי, אני אשתו של, אמא של, איפה אני? איך אפשר לתמוך בהם ככה?" היא הפנתה יד לילדים. הבנתי שבאמת לא ידעתי את שמה, אבל לא יכולתי לתת לזה לגעת בי בזמן הקרוב.

"סבתא שלי תמיד מנסה להיות שם. כשאמא שלי ניסתה לעשות מה שאת עושה, היא הייתה שם, עכשיו היא שלחה אותי. אנחנו זימנו צדק. אני מבינה כעס, אבל אני לא מבינה ויתור" 

"איך אפשר לא לוותר?" 

"אמא נכבדת אומרת שיש מי ששומר עלינו, וכולנו חזקים מספיק כדי לעשות עוד, לעשות מה שצריך, כי אם אנחנו מטים את הכף, אז יש עוד אנשים טובים שיעזרו לנו כשאנחנו טובעים, אז בינתיים צריך להמשיך לשחות"  

"אה כן, מאוד יפה באמת, לא דביק בכלל" היא צחקה "אז את מציעה לי מה בדיוק?" 

"אני אהיה כאן. מתישהו פנחס לא, בין אם מחר, לבין כשאני אהיה גדולה והוא יהיה חלש. הם צריכים את אמא שלהם, אני לא יכולה להיות אמא שלהם. מכות זה כואב, אבל אני מבטיחה שזה יגמר"

"זה לא מספיק!" היא צעקה וזרקה את כוס הקפה. התינוק התחיל לבכות. הסתכלתי על התאומים, הם הקשיבו לשיחה ברצינות עד עכשיו. 

"את רוצה שהם יהיו לבד איתו? שהוא יוציא את הכל עליהם, או יותר גרוע, שהם יהיו כמוהו? כמה ילדים הפכו להיות המראה של ההורים שלהם? את באמת אנוכית מספיק שלא אכפת לך?" היא שתקה. 

"זה צריך לקרות בקרוב" היא אמרה לבסוף. היא לקחה את התינוק, הלכה איתו, מדברת אילו ברוגע. 

הסתכלתי על התאומים, הכנסתי כוונה, לפני שפקדתי עליהם "תהיו טובים יותר מההורים שלכם" הם הינהנו. 

הדחתי את הכלים לפני שחזרתי הביתה. 

 

חזרתי לבית קצת אחרי ארבע. נילי רצה מהלגו לחבק אותי, סבתא נתנה בי מבט גוער.

"אמרתי לך עד הצהריים!" 

"סליחה, אמא, היה-"

"לא חשוב עכשיו. יש לנו אורחת לתה של ארבע. תכיני מגש" 

"כן, אמא" רצתי למטבח, הוצאתי את אחד מהקנקנים המיוחדים, הכנתי תה ירוק מעלים, קוביות סוכר, סדרתי כמה סוגי עוגיות  וארבע כוסות. הגשתי אותו לשולחן הסלון הנמוך, שם ישבו על הספה אמא ונילי, ועל הכורסא ממול מירי, אשתו של עומרי. צמרמורת עברה בי. 

כמו מוקדם יותר באותו יום, שתינו שתי כוסות, מדברות על הא ועל דא, לפי שהיה תכלית למפגש. 

"רצית להתייעץ איתי בנושא מסויים?" אמא שאלה בכובד ראש. מירי נראתה מהוססת. "לא תחפן"

"בעלי, פעם הם היו ח'ברה מלוכדים, אני זוכרת אותם מכשהייתי קטנה" היא פתחה "אבל אני לא יודעת מה קרה, מאז תקפו אותם הם רבו, ועם השנים זה החמיר. הם כל הזמן רבים אחד בגרון של השני, כל פעם בעניין אחר. היו פעמים שזה נגמר במכות, ואני מודאגת נורא" היא התחילה לבכות "אני חושבת שהם עומדים לרצוח אחד את השני" 

"לאש? למה תגידי ככה?" אמא קמה והתחילה לטפוח לה על הגב. 

"גברי שכן שלנו. הוא אמר שפעם אחרונה ששיפצנו, עומרי זלג לשטח שלו במטר, מוני תומך בגברי, אז זזנו, ואז הם אומרים שלא זזנו מספיק, שזה עוד שתי מטר יותר. עומרי התחיל להתעצבן, פנחס ניסה לפייס, אבל לירון אמר שפנחס שקרן וכולם יודעים איך הוא טוב בזה, היו איומים. מוני אמר שהוא יבוא עם האקדח ויגרש אותנו בכוח" הגבות של אמא התכווצו, היא הסתכלה בכוס התה של מירי והחווירה, מירי ראתה את זה. 

"ראית משהו, מה ראית" היא התחננה "אנחנו עומדים למות נכון? אוי, אלוהים, אלוהים!" 

"אני…" אמא הייתה חסרת מילים שלא כמנהגה, היא לקחה נשימה "משהו רע עומד לקרות. יהיה מוות, אני לא יכולה להגיד לך של מי" פלטה לבסוף. 

"אין משהו שאת יכולה לעשות? כל דבר!" אמא הסתכלה עליי. 

"אני מצטערת. זה חתום, אול מין אללה, תתפללי ואולי תצאו על הצד הטוב ביותר" 

מירי קמה בכעס, לא מסתכלת עליי, היא ירקה על מפתן הבית. בהינו בלכתה. 

"סבתא, למה הגברת כעסה כל כך?" נילי שאלה. 

"בדאלק, אנשים אוהבים שליטה, ולפעמים הגורל לא תלוי בהם. הם לא אוהבים שאת אומרת להם את זה" 

"היא הייתה חצופה" 

"נכון מאוד. את לא תהיה כזאת נכון?" 

"נכון!" היא קפצה מאושר. 

"עכשיו תפני בזהירות ביחד עם אחותך את המגש ותורידו ביחד כביסה לפני שאמא שלכם חוזרת, אני אעשה לנו קיצ'רי לערב" 

 

אמא שלנו הייתה חוזרת בשש בערב, לשולחן אוכל מוכן לקראתה, נילי הייתה היחידה שדיברה באמת בארוחות האלו. 

"אמא נכבדה, אני יכולה לפרוש לחדר?" שאלתי את האישה שהיא מקור גאוותי.

"מה רע במילה סבתא?" אמא מלמלה "לפחות כשאני כאן" 

"תגידי את זה בקול רם. דינה, כשאמא שלך פה לפניך, תראי לה כבוד ותבקשי ממנה רשות" 

"אני יכולה?" התרסתי. 

"את עדיין לא קוראת לי אמא!" היא קמה. 

"אולי כי את לא כאן אף פעם!" צעקתי ונתתי לעצמי רשות. 

יכולתי לשמוע אותן מתווכחות מהחדר.

"הילדה הזאת משגעת אותי! אני עושה הכל בשבילה! מבליגה לה!" 

"עוסקותי! אוזניים לכותל. זאת כמו עכבר" 

"לא אכפת לי! ואת מעודדת אותה! היא רואה אותך בתור המושיע, לא כמה את חלשה בדיוק כמו כולנו!" 

"אני עזרתי לך ברגע שיכולתי! אני עוזרת כמה שאפשר!" 

"אמא, את באמת לא ידעת לפני? ובמה את עוזרת? עשית טקס וגרשת אותו? עכשיו אין להן אבא בכלל, זה יותר טוב?" 

"איווה, את באמת שואלת את זה?" הייתה טריקת דלת.

הדלת של החדר של נפתחה. 

"שו, אוזניים גדולות, עוד לא ישנה?" הפנים של אמא הזקינו עוד יותר כשהייתה מוטרדת. 

"באת להתפלל על אמא?" 

"אי. את לא עושה את זה, אז אני עושה את זה בשבילך. את יודעת, הנשמה שלנו בשינה לא קשורה לגוף, היא מרחפת לעולמות אחרים, יש כאלו שלא מצליחים לחזור. את צריכה מלאך שיחזיר אותך. אולי תלמדי?" 

"בסדר" 

וחזרנו ביחד "בשם אדוני אלוהי ישראל, מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל, ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל ועל ראשי שכינת האל" 

"אני מקווה שלא תנדדי יותר מידי חביבתי" היא נשקה לי במצח ופרשה. 

 

בחלומי יכולתי להרגיש ולראות את הכוונות במושב. ראיתי את דבורה, גנבת החזיות, שמתכננת לברוח מהבית. 

ראיתי את פנחס, שגם שמע על התרופות מסתיו, מתגנב לביתו של לירון כששאר גברי השכונה עובדים. ראיתי את האהבה שלו לאישה, אחת רבת שנים, יכולתי להבין שסתיו היא הממזרה של פנחס. הוא רצה להציל אותן, לא היה אכפת לו מאשתו ובניו הלגיטימיים

. ראיתי את יפה, מדברת אל בנה אחרי השנים, את הכוונה שלה למות לצידו בבוא הזמן. את הפרחים שהיא חושבת לשתול. 

ראיתי את גביר ומוני. בשעות הבוקר המוקדמות, הם פרצו לביתו של עומרי כשהוא ישן, הרביצו לו ותקפו את אשתו, כל המושב שמע את מהומה. פנחס רץ לכיוון, לירון ואליהו גרו יותר קרוב והגיעו לפניו. כל החבורה ביחד שוב. ללא שום סיבה, הם התחילו להאשים אחד את השני ברצח. 

רק אליהו צחק "מה זה משנה כבר? זה קרה מזמן, כולנו אשמים". 

הידיים של מוני רעדו "למה בכלל הקשבנו לפנחס? למה חיפינו על לירון?" 

"באמת אכפת לך מהשמן ההוא?" לירון שאל

"מה בכלל רצית ממנו? את השרשרת? בשביל זה לרצוח?" גביר חיזק את מוני.

"המטומטם הזה תמיד היה דוחף לנו לפרצוף כמה האמא שלו משקיע בו, נותנת לו, מה לעשות שלא לכולם יש. רצינו ללמד אותו לקח, נכון, פנחס? זה לא היה רעיון שלך להביא אותו לשם? שאגיד לו להביא את השרשרת?" 

"אז רציתי שהוא קצת ילמד כבוד! זה פשע? אתה זה שבחרת לרצוח אותו, כמו שאתה מנסה לרצוח היום את אשתך!" 

"כולנו יודעים מה אתה עושה לשלך, ואז אתה עוד מפתה את האישה של בן דוד שלך" גביר האשים. 

"לא, כי איך שאתה מתנהל עם דבורה! אב למופת!" אליהו גלגל עיניים. 

"הבאתי אותה בגיל 16! אתה יודע כמה חזיות עולות? החיים שלי לא בסדר מאז מה שקרה" 

"אני לא יכול לשמוע את כל הבכי הזה! כולנו עשינו משהו!" אמר עומרי. 

"לא, לא!" אם הם רק ימותו הכל יהיה יותר טוב, אתם תיראו" מוני ירה. 

 

הרגשתי שהוא ירה בי, ואני לא יכולה להשתחרר. כאב פילח את מהותי. מישהו קרא בשמי, אבל כשקמתי, אף אחד לא היה שם. לא הייתה נפש חיה בבית. כבר היה מאוחר בבוקר יום שישי, אבל לא העירו אותי לאור מה שקרה. מוני ירה בפנחס, הוא לא הצליח לירות בלירון, אבל החבורה הלשינה עליו. הלשינה על עצמה, חוץ מאליהו, שפשוט לא הצליח להפסיק לצחוק.