חלוק ורוד

מאת: רננה פומרנץ

זה שוב קורה אני לא מאמינה שזה שוב קורה לי… זה התחיל ונגמר מאוד מהר בדיוק כמו בפעמים הקודמות. רעידת אדמה, הדפיקות לב שלי מהירות פתאום ויש לי דמיונות או זכרונות או נבואות, אני לא סגורה על מה קורה לי בראש. הידיים שלי רועדות כאילו אני על הספת מסאז' שסבתוש לקחה אותי לנסות לפני שבועיים בחנות אלקטרוניקה ליד הפארק, "סמי אלקטריק", הבטן שלי מתהפכת במהירות לא הגיונית ואני שומעת קולות. מישהו מרחוק לוחש "פְלוּפִּייי". הקול הולך ומתקרב "פלופיייי". אני מרגישה את הקול בקצות האצבעות שלי וכל מה שאני מצליחה לחשוב זה שהוא ממש דומה לקול של רוס מהסדרה 'חברים'. הקול מתקרב ממש שאני כבר שומעת את ההתנשפות הכבדה שלו ומרגישה כאילו עוד שניה הוא הולך לשסף לי את הגרון "פלופיייי". אני עוד שניה מתעלפת, מרגישה כאילו אני עומדת להקיא את חיי ואז זהו. כלום. אור לבן. ואני מוצאת את עצמי על הרצפה. אחרי כמה שניות אני קולטת שאני על הרצפה של בית ספר ומעלי הראל, ותומר שבא לראות אם הראל בסדר (איכס הם כאלה דביקים). 

"ראיתם את זה?! ראיתם מה היה עכשיו??", אני כמעט צורחת וכל המסדרון מסתכל עליי כאילו שאני משוגעת.

"מאמי תירגעי… שום דבר לא קרה… תגידי את בסדר חיים?", הראל אומר בשיא הרצינות ואני מתאפקת שלא לצרוח. 

"אתה רציני?! אתה רוצה להגיד לי ששוב אני יוצאת המשוגעת שצורחת על הרצפה ואתם לא ראיתם אפילו קצת?!", אני צורחת ותומר כבר מנסה להרחיק מהמסדרון את כל האנשים שבוהים בי. 

"את שוב עשית את זה. את פשוט נופלת על הרצפה ונלחמת באוויר כאילו את באמצע סיוט ואז את קמה", הראל מנסה לומר לי בעדינות כדי שאני לא אהרוג אותו, כי אני מסוגלת. 

"זה פשוט לא הגיוני. אתה צריך להבין, זה קורה. וזה נכון. אתה פשוט איכשהו לא רואה את זה!", אני אומרת עכשיו בלי לצעוק. 

"לא רק אני. כולם. אף אחד", הוא אומר בטון רחמני ואת האמת שזה קצת מעצבן אותי אבל אני משתדלת שלא להתעצבן. 

"פאק פאק פאק פאק פאק זה לא יכול להיות. כל פעם שזה קורה זה רק מתחזק יותר ואני רק מרגישה כמה שיותר אנשים מנסים להרוג אותי." אני אומרת וכבר באמת מתחילה להתייאש. תומר מסיים לכעוס על כל המסדרון כשהוא מסתכל עליי בצורה מוזרה וחוזר להימרח על הראל. 

"תגידי נשמית קטנה, לקחת היום את הברזל שלך"? תומר אומר ומדביק להראל נשיקת בוקר טוב על השפתיים. 

"אוי שיט נכון… אמא שלי תהרוג אותי" בא לי למות. 

"לא מאמי", הראל אומר "אני אהרוג אותך". הוא נותן לי סטירה ואני נותנת לו בוקס בבטן ואז הוא בורח לתומר לקבל חיבוק נחמה. 

"מה כל כך חשוב לך ולאמא שלי שאני אקח את הכדורים האלה? זה לא שאני אמות אני כולה אקבל קצת סחרחורת… חוץ מזה שאני אוכלת הרבה בשר אז ברזל לא חסר לי בגוף" אני מגלגלת עיניים. נשמע צלצול וכולנו הולכים לשיעור ביולוגיה.

 

כמובן שידעתי שיום אחרי אני ארגיש את מה שהרגשתי כל פעם אחרי התקף כזה. בדרך כלל אני קמה מוקדם (מה שממש נדיר כי אני אוהבת לישון) ועובר מין זרם חשמלי דק שמרגיש כמו צמרמורת שאני חווה כשאני רואה את אלכסה ובוב מהסדרה שלי מתנשקים, והוא עובר בכל הגוף שלי מהקצה של הראש עד קצות הבהונות שברגליים. אחר כך אני מרגישה מותשת לגמרי, כאילו רצתי מרתון. בדרך כלל אני מצליחה לחזור לישון אחר כך ולקום בצהריים אבל באותו היום היה לי מבחן בהיסטוריה ולא היה מצב שהייתי מפספסת אותו אחרי שכל כך הרבה זמן התכוננתי אליו. תמיד כשאני מותשת אני הופכת להיות עצבנית. ממש עצבנית.

 

כשהגעתי לבית ספר התמלאתי בכזה זעם שהרגשתי שאני מסוגלת לתלוש את הגבות של כל מי שעבר לידי. אבל ניסיתי לשמור על קור רוח ונשמתי עמוק כמו שאמרו ביוטיוב בשיעור מדיטציה שעשיתי אתמול. הגעתי לכיתה וראיתי את תומר והראל. אמרתי להם היי ושמתי לב שהראל לובש את הסוודר עם הפרחים שקניתי לו ליומולדת. אני חייבת לציין שזה יושב עליו בול. תומר שאל מה שלומי. 

"וואי אני עייפה רצח אני עוד שניה מתעלפת" אמרתי ועצמתי עיניים. 

"היי נשמית לא לישון עוד שניה שיעור". 

אני נשבעת שזאת תגובה נורמלית למראה הבסטי שלך מתחילה לישון כשעוד שניה שיעור אבל באותו זמן לא הרגשתי ככה. התמלאתי זעם ברמה לא נורמלית. הרגשתי כאילו נכנסתי למצב תקיפה, כל הגוף שלי התחמם לכמעט שישים או שבעים מעלות, הפכתי אדומה בין רגע. אני לא זוכרת הרבה, אני רק זוכרת את עצמי, הולכת עם אמא הביתה ובדרך ראיתי את תומר בחדר האחות עם פנס בעין. חשבתי על ללכת לבקש ממנו סליחה אבל הרגשתי מושפלת, כאילו עשיתי משהו נורא ואין לי זכות.

אמא שלי הכינה לי חלב חם נתנה לי את הכדור של הברזל ששכחתי לקחת בבוקר והשכיבה אותי לישון היה בערך אחד עשרה וחצי בבוקר ונרדמתי תוך שניה.

קמתי בערך בשבע וחצי בערב ואמא שלי סיפרה לי מה היה היום בבית ספר. הרגשתי בושה כל כך גדולה. הוא לא אמר לי כלום. בסך הכל דאג לי שלא אפסיד את השיעור, ובסוף גם לא עשיתי את המבחן בהיסטוריה. שאלתי את אמא שלי מה איתו ואיך הוא מרגיש. היא אמרה שאמא שלו אמרה שהוא מתאושש ושהוא מרגיש קצת יותר טוב אחרי המשככי כאבים. אבל בכל מקרה הושעיתי לשבועיים. הלכתי להביא לתומר את העוגיות האהובות עליו שאני מכינה (חמאת בוטנים וצימוקים) ולבקש סליחה. הסברתי לו מה היה והוא אמר שהוא סולח אבל ראיתי שהוא מודאג לגביי. שאלתי אותו מה היה ואיך נראיתי כשזה קרה. אמרתי לו שזאת לא הייתי אני שם ושאני בחיים לא הייתי מרביצה לו והוא יודע את זה. הוא אמר לי שפשוט הייתי ממש עצבנית וגם שהוא ראה שהעיניים שלי הפכו לשחורות. לגמרי. לא היה לי לבן בעיניים. נראיתי ממש מלחיץ כאילו שמתי עדשות. זה כבר הרגיש לי לא בסדר. אבל אחר כך בא הראל ועשינו שלושתנו שטויות, אכלנו עוגיות וצפינו בסרט הכי אייקוני בעולם "ילדות רעות".

ההשעיה עברה לי בסדר, היה לי קצת משעמם אבל עבר מהר. הדבר היחיד שהיה רע זה שלא הפסקתי לחשוב על מה שתומר אמר. עיניים שחורות? העיניים שלי תמיד היו כחולות איך שאני זוכרת… מה זה אומר עיניים שחורות?

החלטתי לבדוק מה עובר על הגוף שלי ועשיתי מדיטציה. חיפשתי בגוגל סוגי מדיטציות להכרת הגוף והנפש ומצאתי אחת של שעה ורבע. זה התחיל בדמיון מודרך וישיבות לוטוס כאלה ואחרות ואז זה נמשך לנשימות. התחלתי לנשום עמוק. שאפתי, נשפתי, שאפתי, נשפתי, שאפתי ולא הצלחתי לנשוף. כאילו הגוף שלי עצר לי את הנשימה. הגוף שלי ניסה לתת לי סימן ופשוט לא הצלחתי לנשום. אחרי חצי דקה בערך כשהצלחתי סוף סוף לנשוף אז שוב התחיל לי התקף. רעידת אדמה, דפיקות לב, דמיונות, זכרונות, נבואות, הידיים שלי רועדות כל כך מהר והבטן שלי מתהפכת כאילו מישהו שם הופך אותה פיזית והלחישות, הלחישות הקרות והקודרות האלה בקול של רוס שעושות לי צמרמורת. "פלווווופייייי" זה מתחזק, "פלוווופיייי" אני מרגישה שעוד שניה אני מתעלפת ופתאום קורה משהו חדש. "את חושבת שתצליחי להתחמק מהגורל שלך??" הקול צעק ועשה לי צמרמורת כמעט כמו ההרגשה שאני נוגסת בטעות בנייר כסף. "אנחנו פה לטובתךךך את צריכה לאמין לנווו" הקול שוב אמר עכשיו בקול יותר עדין "אחרי יום הולדת שש עשרה כבר לא תוכלי לשנות את העולם כמו שאת רוצה" הקול אומר ומתרחק "מחר תהיה לך טעימה מהעתיד… אם את רוצה לשנות את זה, תצטרכי להתעמת איתי" עכשיו הקול כבר לחש ובום. שוב אור לבן ואני על הרצפה באמצע החדר מזיעה.

 

ביום למחרת קמתי, כמובן, בשבע בבוקר והרגשתי את הזרם אבל הוא היה פחות חזק מבדרך כלל ואפילו קצת נעים. לא הייתי בכלל מותשת להפך הרגשתי כאילו הוא נתן לי כוחות. ירדתי למטה ולקחתי לי כריות עם חלב לאכול. שמתי לי פרק מהסדרה שלי וכמובן ששוב אלכסה ובוב נפרדו וחזרו כי זה כל מה שיש להם בחיים. 

חיכיתי לאמא שתקום כדי שאני אספר לה שאני לא מותשת אבל היא ירדה מהמדרגות והפנים שלה היו נפולות. היא התישבה על כסא ליד האי שבמטבח וקראה לי לשבת. היא הכינה לי שוקו (מה שקרה במקרים מאוד חריגים, או שהיא שמחה מאוד או שהיא לחוצה או מרחמת עלי). 

"אמא… הכל בסדר?" שאלתי למרות שידעתי שלא. היא הייתה כל כך חיוורת. 

"אנחנו צריכות לדבר". 

"על מה?" התחלתי כבר להילחץ. 

"על אבא שלך". רגע מה? 

"מה אבא עכשיו… את בעצמך אמרת שהוא מת כשעוד לא נולדתי". זה התחיל להיות מפחיד. 

"נכון… אבא שלך מת אבל בתוכך הוא עדיין חי". וואט דא פאק. 

"רגע מה?! מה זה אומר שהוא חי בתוכי? אני לא אכלתי אותו!". כבר לא דיברתי בהגיון. 

"לא. לא. ממש לא אכלת אותו", אמא ציחקקה קצת, "את נולדת נכון? ואת הבת שלו…". הנהנתי. "הגנים שלו בתוכך וזה אומר שאת כמוהו". התבלבלתי. 

"מה זה אומר כמוהו?", אמרתי וכמעט שהתעלפתי. 

"אז זהו שעל זה אנחנו צריכות לדבר". נשמתי עמוק והתיישבתי. 

"ככה. אבא שלך ואני אהבנו מאוד אחד את השניה והרגשנו שאנחנו נועדנו להיות יחד אבל המאסטר שלו לא חשב ככה." לא שאלתי כלום, אני חושבת שמהבעת הפנים שלי היה אפשר להבין שלא הבנתי כלום. "אבא שלך היה פלופי". זה היה מוכר לי מאיפשהו. "כל בן שושלת של פלופי מקבל מאביו את הגנים של הפלופי. ובגיל שש עשרה הוא מקבל רשמית את הכוחות". עצרתי אותה באמצע. 

"רגע, מה"? הראש שלי התחיל להסתחרר והיה לי כאב בטן. 

"בבקשה האני. זה קשה. תנסי להקשיב. תנשמי עמוק ותביני, את לא סתם ילדה רגילה. את פלופית. פלופים זה אנשים שקיבלו את הזכות לסדר את העולם ולהיות השליחים של הארץ מלמעלה." נשמתי עמוק וניסיתי להבין. 

"את אומרת עכשיו שבגיל שש עשרה, עוד שבועיים, הולכים להיות לי כוחות" ? גמגמתי. 

"כן. אבל את לא יכולה לספר את זה לאף אחד את מבינה אותי? זה יעשה בלאגן למעלה ועוד יותר בלאגן פה בעולם", אמא נראתה מפוחדת. 

"ומה זה אומר? מה זה הכוחות האלה"? 

"זה תלוי. אצל כל בן פלופי זה אחרת. בדרך כלל זה לפי כשרונות. אני בקושי מעכלת את זה שהיא הרגע אמרה לי שאני אקבל כוחות. 

"אז זה אומר שאני אעשה משהו דרך האפייה שלי? אני לא חושבת שאני מוכשרת בשום דבר אחר כרגע…", אמרתי והלב שלי טיפה התחיל להירגע. 

"אנחנו לא יכולים לדעת. את רק צריכה להבין שכל ההתפרצויות האלו שהיו עד עכשיו זה המאסטר שלך מנסה לקרוא לך ושתביני שאת פלופית. אל תבהלי מזה, הוא לא ינסה להרוג אותך. התפקיד שלו זה לשמור עלייך. עוד כמה ימים אנחנו נצטרך ללכת למאורה ולדבר איתו כדי שיפסיק עם זה". 

אמא הדביקה לי נשיקה על הלחי והלכה לעבודה. השאירה אותי ככה. המומה. בשוק טוטאלי. לא הבנתי כלום. נשארו לי כל כך הרבה שאלות. איך היא יודעת כל כך הרבה על זה? מה בכלל זה אומר? מה אני צריכה לעשות עכשיו? איפה לעזאזל אבא שלי? מי זה המאסטר? ועוד כל כך הרבה שאלות אבל זה היה לי יותר מדי בשעה כזאת מוקדמת של הבוקר ועוד לא שתיתי קפה אז עד כמה שהצלחתי עזבתי את זה בצד לבוקר.

 

ביום רביעי של אותו שבוע אמא העירה אותי באמצע הלילה ואמרה לי שאנחנו הולכות לפגוש את המאסטר. נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע. יצאנו מהעיר שבה גרנו ונכנסנו לעיר אחרת. העיר הייתה מאוד מלוכלכת וככל שנסענו היא יותר התלכלכה. הגענו למין אזור תעשייה. היו שם חנויות לצבעי בניין, נגריות, פחחות ועוד כל מיני דברים כאלה אבל הם היו סגורים. אמא עצרה את האוטו ונכנסנו לחנות תאורה. היה בה חושך אבל משום מה הדלת הייתה פתוחה. 

"אמא… למה אנחנו כאן, לא אמרת מאורה"?

"כן חמודה שלי, בואי אחרי". 

הגענו למיטה בסוף החנות ואמא שלי מיששה אותה. לא הבנתי למה ואיך זה קשור אבל לא שאלתי כי פחדתי לגלות את התשובה… אמא מצאה כנראה איזה כפתור כי שניה אחרי זה המיטה הפכה לדלת מעוטרת סימנים של רוח. אמא פתחה את הדלת ונכנסנו. החדר בפנים היה ענק והיו בתוכו מלא מלא אנשים בגלימות ורודות. גדולים וקטנים, נמוכים וגבוהים, עם שיער ארוך, עם שיער קצר, עם זקן, עם קוקיות. כל כך הרבה אנשים שלא ידעתי מאיפה הם הגיעו. היה שולחן בצד עם הרבה אוכל ושתיה, כל אחד היה עם צלחת ביד ודיבר עם קבוצת אנשים ממש כמו בבר מצוות. הגיע אליי מישהו שנראה קצת כמו רוס מחברים (מתברר שלא רק נשמע) וגם לו הייתה גלימה ורודה. הוא לחץ לאמא שלי את היד ואז לי. 

"אז מה? עוד שניה בת 16"? הוא אמר בחביבות. 

"אממ… כן… מה אני עושה כאן"? שאלתי. ורק אחרי כמה שניות הבנתי שזה היה קצת גס רוח. 

"שלום. קוראים לי מייגן ואני המאסטר שלך", הוא התחיל לומר ואני ציחקקתי כי מייגן זה בכלל שם של בנות. הוא המשיך, "דבר ראשון אני מצטער על הדרך שזימנתי אותך לכאן… אני פשוט לא מכיר שום דרך אחרת למשוך תשומת לב של בן אדם. אתם כאלה עקשנים…". הוא ניסה להוציא ממני גיחוך אבל אני הייתי בהלם מוחלט "בכל מקרה… את, מתברר פלופית. את יודעת מה זה? אמא הסבירה לך קצת"? 

אני לא כל כך ידעתי מה לענות. 

"היא יודעת בכלליות שהיא ממונה לשמור על בני האדם אבל חוץ מזה לא כל כך הספקתי להסביר", אמא התערבה. 

"ובכן… בגדול את אכן ממונה לשמור על בני האדם". הוא עצר וניסה לנסח בראש שלו משפט ואני חשבתי לעצמי ממה בני האדם צריכים הגנה? "אבל לא רק זה. את בעיקר חלק ממשהו גדול. את פלופית. את שייכת אלינו לקבוצה שלנו לפלופים. זה אומר שאנחנו תמיד כאן כדי לסייע לך או להשתעשע איתך או אפילו סתם כשבא לך חבר אנחנו כולנו כאן. את רואה את כל האנשים כאן? הם פלופים בדיוק כמוך. הם עוברים או יעברו בדיוק את אותו התהליך כמוך והם יהיו לך לעזר וגם את כמובן תהיי להם", הוא אמר ואני בראש הייתי לחוצה ברמות אבל הגוף שלי היה שקט. הרגשתי טוב הרגשתי בסביבה בטוחה הרגשתי משפחה בדיוק כמו איך שאני מרגישה כשאני ליד תומר, מה שממש מוזר כי הוא בסך הכל הבויפרנד של החבר הכי טוב שלי זה לא שאנחנו ממש קרובים… 

"אממ… אני חושבת שהבנתי… אבל יש לי שאלה. ממה בדיוק אנחנו צריכים לשמור על בני האדם ולמה דווקא אנחנו" ? שאלתי בהיסוס. 

"אנחנו המיועדים. תביני כשהעולם נברא אז היו אלף אנשים בערך ורק אז הבינו למעלה שהם יצור חזק מדי שיכול לעשות הכל ואפילו להזיק לעצמם, למין האנושי אז שלחו לשלושה מהם ברק שיפגע בהם. אבל לא ברק רגיל אלא ברק עם כוחות. יש שלושה סוגים של כוחות. הזזה של עצמים בעזרת המחשבה, שתילת מחשבה בראש של בן אדם ולהחזיר אחורה את הזמן. את הכוחות מקבלים בגיל שש עשרה ורק ביום הולדת שלך תוכלי לדעת מה היעוד שלך. אבל מה שאת צריכה לדעת זה שאנחנו כאן לתמוך בך בכל דבר. אני יודע שזה הרבה לעכל בבת אחת אבל את תביני לאט לאט". 

"ורגע… יש לי עוד שאלה אחת". הוא עשה לי פרצוף שאומר 'לכי על זה'. "למה אתה נראה בול כמו רוס מחברים"? מיד כששאלתי הבנתי שזה היה קצת חסר טאקט. הוא ציחקק ואמר: 

"פלופים אחרים אמרו לי שבני אדם אוהבים אותו ושהוא דמות שכולם יכולים להזדהות איתו אז חשבתי שזה יהפוך אותי לפחות מפחיד בשביל פלופים חדשים. אנחנו המאסטרים יכולים לעשות הכל… אנחנו גם בני אלמוות אבל זה לא צריך להטריד אותך את בסך הכל ילדה. לכי בינתיים תכירי פלופים אחרים, תכירי את הקהילה שמעכשיו ולעד את שייכת אליה", הוא אמר והלך לדבר עם החברים שלו שהוא דיבר איתם כשנכנסנו. 

הלכתי לקחת לי אוכל והסתכלתי על כולם. אף אחד לא היה לי מוכר והרגשתי קצת לבד אבל עדיין הסתובבתי, אמרתי שלום לאנשים והם החזירו. טיילתי בין האנשים ואז ראיתי מישהו מאחורה עם תסרוקת שאני מכירה. הוא הסתובב ולא האמנתי למה שאני רואה. 

"מאמיייי אומייגאד איך את כאןןן??". 

זה היה תומר. זה היה פאקינג תומר. תומר חגג לפני איזה חמישה חודשים שש עשרה ומתברר שהוא פלופי. כאילו מה? ממתי? מה הלוזז? 

"יאו חייםםם, מה אתה עושה פה?" החזרתי והפנים שלי ככל הנראה היו חיוורות. 

"מה שכולנו עושים פה לא?" הוא אמר וחיבק אותי. 

"ולמה כולם כאן עכשיו? באמצע הלילה" ? אמרתי לו. 

"אנחנו נפגשים ככה כזה כל שבוע ומדברים, חולקים חוויות, ואוכלים. הלזניה ממש טעימה תנסי", הוא נתן לי ביס מהצלחת שלו. היה באמת טעים ושמתי לב שהעין שלו כבר סבבה לגמרי. 

"אומייגאד העין שלך! מה אבל איך"? אמרתי בשאריות הקול שנשארו לי מההלם. 

"אויש חיים נכון את עוד לא שש עשרה… מרגע שאת הופכת לפלופית שום דבר כבר לא יכול לפגוע בך". 

ניסיתי לקרוא בפנים שלו טיפה של ציניות אבל כלום. הוא רציני לגמרי. לקח לי כמה דקות להתאפס על עצמי והבנתי שאין לי מה לשאול אותו כי יש לי ים שאלות וזה לא ייגמר אז אמרתי "אז נו, תכיר לי כאן את החברה הנחמדים" וככה זה נגמר. הוא הכיר לי חברים והרגשתי שייכת לכולם. הם היו ממש נחמדים וחזרתי הביתה קורנת מאושר.

 

בבוקר למחרת כשבאתי לקחת את הברזל שלי, אמא שלי אמרה לי שכבר לא צריך. "רגע מה? אבל אני לוקחת אותם כמעט כל החיים שלי" אמרתי מבולבלת 

"אה כן… את זה לא סיפרנו לך… זה לא היה ברזל. בעצם מצב הברזל שלך מצוין. אלו היו כדורים בשביל להקל על הכאב בהתקפים שיהיו לך. ידענו שזה הולך לקרות מתישהו אבל לא ידענו מתי אז קניתי לך אספקה של כדורים עד שתגיעי לגיל שש עשרה ליתר ביטחון. בלי הכדורים באמצע כל התקף היית מתעלפת".

הייתי בהלם. כל כך הרבה דברים מסתדרים לי עכשיו. איך שאמא שלי כל כך כעסה כששכחתי לקחת כדורים ואיך שתומר הגן עלי כל הזמן וגם כעס כשלא לקחתי את הכדורים.

 

שאר הימים עד ליום הולדת שלי היה רגיל כזה: אני מגיעה לבית ספר, נדבקת כל היום להראל ותומר (תומר ואני מחליפים מבטים אבל הראל לא שם לב) וזהו. תכננו יחד את היום הולדת שלי וכמובן שאני אמרתי שאני לא רוצה להזמין אף אחד כי אין לי הרבה חברים וכי עדיף לעשות מסיבה קטנה איתם ואמא שלי מאשר להזמין אלף אנשים שאני לא אוהבת בשביל שנרגיש חגיגה. הם הסכימו איתי ואמרו שגם ככה החברה מהכיתה סתם מגעילים. וזה נכון. 

 

זהו. הגיע היום. היום שבו בשתים עשרה בלילה אני אהפוך לפלופית. אני אחגוג יום הולדת שש עשרה. תומר והראל הגיעו בשמונה בערב בערך עם מתנות ובלונים בצורת הספרות אחד ושש ועוד בלון שכתוב עליו סוויט סיקסטין (sweet sixteen). אמא הכינה עוגת לוטוס, העוגה האהובה עליי מעוטרת בסוכריות צבעוניות ודובוני גומי. בהתחלה עשינו ג'אסט דאנס ושמנו שירים ורקדנו סתם ככה ואז הכנתי קצת פופקורן והבאתי צ'יפס ועברנו לראות סרט קיטשי חמוד ממש על אנשים בקולג'. למרות שהם חשבו שלא שמתי לב, הראל ותומר התנשקו ולמרות שאני תמיד אומרת שנמאס לי שהם דביקים כל כך, לפעמים זה דווקא חמוד. סיימנו את הסרט והיה עשרה לשתים עשרה ואמא שלי עוד לא הלכה לישון. כשהיה בדיוק עשר שניות עד שתים עשרה ישבנו כלונו מסביב לשעון וספרנו לאחור "עשר… תשע…" והתרגשתי ממש "חמש… ארבע…" עוד שניה אני הופכת לפלופית אני לא מאמינה "שתיים אחת…." הראל שם את השיר של היום הולדת בערבית (אני חולה על זה, זה כזה מצחיק) ותומר עשה צהלולים (ציהלל? לא סגורה על איך אומרים את זה) ואמא שלי באה אליי והביאה לי מתנה: חלוק ורוד. תומר נהיה אדום מהתרגשות ואני צרחתי שזה פשוט מושלם. רק הראל לא הבין למה אני כל כך שמחה מהפגע אופנה הזה אבל אני חושבת שזה לא כל כך היה לו אכפת. אחרי כמה זמן אמא כבר הלכה לישון ותומר, הראל ואני החלטנו שנלך לקנות מצרכים לקאפקייקס ונכין קאפקייקס בצבעים. יצאנו מהבית והלכנו במורד הרחוב לפיצוציה של מושיקו שפתוחה עשרים וארבע – שבע. בדרך הראל עשה חיקוי של מושיקו ושנינו נקרענו מצחוק אבל אז הייתה לי בבטן תחושה מוזרה. הרגשתי כאילו גמד קטן לוחץ לי חזק בפופיק ומבקש עזרה. ניסיתי להתעלם מזה אבל ככל שהתקרבנו לפיצוציה זה התחזק יותר והרגשתי שמשהו לא בסדר. פתאום אנחנו שומעים צעקות מהפיצוציה. התקרבתי לשם עד לטווח ראיה וראיתי שודד מכוון אקדח אל מושיקו. הגמד לחץ חזק יותר עד שכמעט התקפלתי ואז תומר בא אלי מאחורה ולחש לי "זאת ההזדמנות הראשונה שלך פלופי" לקח לי זמן לקלוט אבל לא ידעתי מה לעשות "תעצמי עיניים" הוא אמר במהירות והתרחק כמו הראל מזירת האירוע. עצמתי עיניים ולא האמנתי. יש לי מקלדת בתוך המוח. ליטרלי מקלדת! כשאני עוצמת עיניים אני רואה מקלדת!!! לקח לי שתי שניות לעכל ואז הבנתי שאני צריכה לכתוב מחשבה שתשוגר לראש של השודד. ניסיתי להתרכז. זאת הייתה פעם ראשונה שלי ולא ידעתי מה יכול לשכנע את השודד. ניסיתי 'תחשוב על המשפחה שלו, היא לא עשתה לך כלום' שיגרתי לראש שלו והשודד שניה חשב אבל זה לא עזר. כתבתי 'כסף זה לא הכל בחיים, העולם מלא בו, זה לא שווה להרוג בן אדם בשביל זה' ושיגרתי לראש של השודד אבל זה לא עזר. השודד עוד שניה ירה במושיקו ואז ראיתי את העיניים של תומר נעצמות. תוך שניה הקופה זזה בלי התראה מוקדמת. ודפקה את השודד בראש אבל זה היה רק עניין של זמן עד שהשודד היה מעיף אותה ויורה במושיקו. עצמתי עיניים וניסיתי להתרכז ואז ליד המקלדת ראיתי כפתור שכתוב עליו 'עזרה טלפתית מהקהילה' הייתי בשוק שלא ראיתי אותו לפני, לחצתי עליו בדמיון וראיתי כל כך הרבה חפצים באוויר ואת השודד כמעט משתגע מרוב מחשבות (לאנשי הזמן לא היה מה לעשות, כי החזרה בזמן לא הייתה משנה את זה). לא האמנתי שהאנשים האלה שבקושי מכירים אותי עזרו לי ועוד באמצע הלילה. כשרוב הסיכויים שהערתי אותם משינה. בכל מקרה השודד הוריד את האקדח, אמר סליחה למושיקו וברח מהחנות במהירות מטורפת. שאלתי את תומר בלחישה מה יהיה עם מושיקו והראל ואיך נסביר להם את זה שעפו דברים באוויר והוא אמר לי שזה לא ישאר להם בזיכרון. הם יזכרו רק שהוא ניסה לשדוד את מושיקו ובסוף הוא לא שדד.

תומר, הראל, מושיקו ואני הסדרנו נשימה איזה חמש דקות. נכנסנו לחנות ומושיקו עדיין היה בהלם אבל נחמד כמו תמיד. קנינו את המצרכים לקאפקייקס והלכנו חזרה הביתה. במשך הלילה אכלנו קאפקייקס, שמענו שירים של קארדי בי, עשינו שטויות ודיברנו על איזה מוזר היה הלילה המקרה עם מושיקו והשודד. היה כל כך כיף. הלכנו לישון בשלוש בערך וקמנו באחת בצהריים. כשהראל ותומר כבר עמדו ללכת, חיבקתי אותם לשלום ושתלתי לתומר מחשבה 'אני לא מאמינה שכל כך הרבה עזרו לי אתמול. אני בשוק שהם קמו באמצע הלילה ועבדו בשבילי. אני כל כך שמחה שאני פלופית' תומר חייך אליי והדבקתי לו נשיקה של דודה על הלחי.

 

אחרי שהם הלכו פתחתי את המתנה של אמא, ושמתי לב שאין שם רק חלוק ורוד, יש שם גם סיכה. סיכה בצורת לב שכתוב עליה 'פלופי'.