חרב המחצב

מאת: גלעד גרינברג

רִיבְס סיים לכרוך את רצועת העור בנקודה בה המקל נכנס אל תוך האֶלְמְנַייט. הוא לא היה צריך, המסילה שהוא עיצב במחצב השחור והנקי התאימה למוט מהנגרית באופן מושלם, אבל ריבס לא אהב סיכונים מיותרים. היה לו תפקיד חשוב בקהילה הקטנה שלהם, בתור הצאצא השני של החוזה, הוא היה חרש אלמנייט, היחיד בקהילה שלהם. בקרוב הצאצאית השנייה של אחותו הגדולה רֵלָה תגיע לפרק המתאים בחייה ותצטרף אליו כשוליה, ותלמד בעצמה את מלאכת האלמנייט, כפי שהוא עשה כשהגיע זמנו. לא היו לו צאצאים. זו הייתה המסורת. בעבר, כשוליה, הוא ביקש מהחוזה וממועצת הקריסטל להגיע לאיחוד ולהביא צאצאים, אך המסורת הייתה ברורה- לחרש האלמנייט לא יהיו צאצאים.

המחצב הזה, אלמנייט, היה מחצב מעניין בעיניו של ריבס. מהרגע בו המחצב נכרה מהמכרה, לא היה ניתן לשנות את גודלו, אך כן היה ניתן לעצב אותו, זו הייתה המסורת של חרשי האלמנייט, רק הם ידעו את הסוד. עיצוב האלמנייט היה בנוי מארבעה שלבים, וכולם היו חשובים. כשוליה, ריבס קיווה שיהיה ניתן לדלג על השלבים, אך כל פעם הוא נכשל. ככה הוא למד את חשיבותם.

המחצב הזה, האלמנייט, ריתק את ריבס בדרכו שלו. בדיוק כמו שכל אחד מהשלבים בעיצוב האלמנייט היה משמעותי ובלתי, ככה גם כל אחד מחברי הקהילה היה חשוב ולא ניתן להחלפה. הלוחמים והציידים, כל אחד מהם הגן על הקהילה בדרכם, הלוחמים מנחלות אחרות, והציידים שסיפקו למועצת היסוד את הקריסטלים שלהם. וכמובן היו החקלאים, הרי הם מי שסיפקו לקהילה את המזון הקבוע. וכמובן הנגרית, אשר הובילה את כל הליך בניית הבקתות ותחזוקתן במהלך עונות האדמה, האש והאוויר האחרונות, וכך הבטיחה להם מחסה לקראת עונת המים, לנצח תהיה לו פינה חמה בלב עבורה. אך כל אלה לא יכלו לעשות את עבודתם בלעדיו, חרש האלמנייט, אשר כולם השתמשו בכלים שיצר להם, וגם הוא, קיבל את גושי האלמנייט מהכורים עצמם.

ואז הייתה מרכז הקהילה- החוזה, אימו. החוזה אינה הייתה המנהיגה של הקהילה. לא, אלה היו מועצת הקריסטל. החוזה הייתה המדריכה, היא סיפקה אוזן קשבת, והדרכה לכל ילדי הקהילה. היא היחידה ממשפחתה שהותר לה להביא צאצאים, ולהם היו התפקידים שלהם.

אחותו הבכורה, רלה, הייתה היחידה אשר הותר לה להמשיך את השושלת. כמובן שיותר לה, הרי היא נועדה לרשת את תפקיד החוזה לאחר שאימם תעזוב.

אחריה היה ריבס עצמו, תפקידו היה לרשת את סודות מלאכת האלמנייט.
לבסוף השלישי והצעיר ביניהם היה אחיהם הקטן אֶלְמִין, אשר נשלח אל הציידים כילד, כדי ללמוד את דרכם, ויום אחד להפוך למנהיגם, כמו שדודם הצעיר היה טרם עזיבתו.

ריבס בחן את החנית. כלי חדש לציידים. החנית עוצבה מהאלמנייט שהגיע לפני יומיים. אתמול היה יום חגיגות, אז לא הייתה כרייה, מה שאפשר לריבס לסיים את היום מוקדם.

ריבס לקח את החנית ויצא מהבקתה שלו, והלך אל עבר בקתת הציידים שהייתה בקצה הנחלה הקרוב ליער. בקתת הציידים הייתה גדולה מהבקתה של ריבס, בכל זאת היא הכילה מקום לעשרה ועוד שישה חברים בעוד הבקתה של ריבס הכילה מקום לעד שני חברים. הוא נכנס לבקתה, וריח בשר חזק שטף אותו, הזכיר לו שלא אכל מהבוקר.
הבקתה הייתה מתחם אחד גדול ורחב שחולק לאזורים: היה איזור שיועד ללינה, אזור לאכילה וצמוד אליו נקודה למדורה, והיה אזור בו הניחו את הנשקים. לעומת הלוחמים, הציידים תמיד שמו מישהו שישגיח על הנשקים כשהם לא היו בשטח.

שם הוא מצא את אחיו אלמין, שומר על הנשקים. אלמין היה חיקוי של ריבס למעט כמה הבדלים. הפרש הלידה ביניהם היה ניכר, בעיקר בפניו של אלמין, שיערו השחור של אלמין היה קצוץ ושיער פניו לא היה מספיק מפותח בשביל לקצץ כראוי. ריבס מהצד השני נתן לשיערו ולשיער פניו להתפרע, הוא לא הבין את הצורך של הציידים הזכרים לקצץ את שיערותיהם. ההבדל האחרון ביניהם היה במבנה גופם. שניהם היו חזקים בדרכם שלהם, אך האימונים האינטנסיביים שהציידים העבירו את אלמין, יצרו לזרועותיו ובטנו מראה מעוצב, בעוד גופו של ריבס היה רפוי.

ליד אלמין הייתה רִיסָה, תלמידתו הישנה של דודם, והמנהיגה הנוכחית של הציידים. משהו בשערה האדום ועיניה הירוקות הבהיל אותו. בתחילה ריבס לא חשב שהיא מתאימה, בגלל מבנה גופה הצנום, אך לאחר שראה אותה נלחמת במופע הקציר של הציידים והלוחמים, הבין שהוא זלזל בה, ושהיא אכן נמצאת במקום המתאים לה.

ריבס ניגש אליהם עם החנית. "אלמין, ריסה, אני מקווה שאני לא מפריע לכם" ניגש ושאל אותם.

"כלל לא!" ריסה השיבה לו. סימני העונות החלו להראות על פניה. "אני רואה שהבאת לנו את החנית החדשה! בדיוק בזמן!" אמרה כשריבס הגיש לה את החנית.

"אכן, סיימתי ובאתי, אתם יודעים שאני לא מתמהמה עם העבודה שלי."

"בהחלט לא" אלמין הסתכל לעבר ריבס.

"וגם, הגעת בדיוק בזמן" ריסה הוסיפה.

"בזמן למה?"

"לעזור ליישב דיון. אני ואלמין פה בדיוק דנו על טיבם של הנשקים שלנו. אני טוענת שהחניתות הישנות והטובות שלנו מתאימות לתקיפה מרחוק, אבל חלק מ…" ריסה עצרה, והרהרה קלות "האתגרים?" היא החליפה מבט עם אלמין וזה הנהן לה בחוסר ביטחון "האתגרים שלנו דורשים טווח יותר קרוב. אלמין מצד שני, מאמין שכל מה שטווח קרוב יותר מסוגל להשיג, גם החניתות בעלות הטווח שלנו מסוגלות להשיג. דעתך?"

ריבס היסס. הוא לא התעסק בלחימה, הוא מילא אחר דרישות שקיבל.

"אני אגיד לך את האמת בתור חרש" ריבס התחיל, "אני לא מספיק בקיא בנושא, אני חרש. אני ממלא את חלקי כדי שהקהילה תתפקד."

"אז למה שלא תנסה להכין נשק שמותאם לטווח קצר יותר?" ריסה התפרצה נלהבת ברגע בו סיים לדבר.

"אני בדיוק מגיע לזה. למיטב נסיוני הבקשה שלך לא אפשרית. אני יכול להכין לכם סכינים, כמו של עובדי הבשר, אבל אין להן טווח, הן מתאימות רק לשלב שבו את תהיי צמודה, ואפילו אני בתור חרש מבין שטווח כזה לא יתאים לקרב אמיתי."

"אמרתי לך." אלמין הקניט את ריסה.

"אתה צודק, הסכינים לא יעשו את העבודה, אבל מה אם תיצור נשק עם קצה יותר ארוך?" ריסה לקחה את החנית שבידה, והדגימה את האורך הרצוי.

"זו הבעיה השנייה." ריבס בא להסביר. "גושי האלמנייט שאני מקבל אינם מספיק גדולים בשביל הקצה שאת מבקשת."

"אני לא חושבת שאני מבינה."

"האלמנייט מגיע בגושים. אני לוקח את הגושים האלה ומעצב אותם, ואני לא קיבלתי גוש מספיק גדול בשביל לבצע את מה שאת מבקשת ממני לבצע."

"אתה לא מסוגל לחבר שני גושים?"

"לא. אני גם לא יכול לפצל את הגושים לצורך העניין."

ריסה נאנחה "אני מבינה." היא הפנתה את מבטה אל אלמין, "כנראה שלא ככה אני אחולל את השינוי שאמא שלך חזתה."

"כנראה שלא" השיב לה.

"רגע מה, על מה אתם מדברים?" הם תפסו את תשומת ליבו.

"אימכם סיפרה לי שהיא ראתה באחד מחזיונותיה, שאני אשא נשק חדש לקרב על גורל הקהילה שלנו, והרעיון הזה, נשק קרוב טווח, הוא נמצא בראשי כבר זמן רב."

"אמנו היא אכן החוזה, והיא מעולם לא טעתה, אך…" ריבס התחיל להסביר שייתכן ואמו החלה לקבל חזיונות שקר לאחר תקופה כה רבה בתפקידה. 

מחשבתו של ריבס נקטעה כשנער נכנס אל בקתת הציידים.

"חרש! הנה אתה! אתה חייב לבוא! הכורים חזרו! הם חזרו והם הביאו משהו חשוב!"

"טוב, כדאי שאני אראה מה הבחור המגודל הביא לי הפעם" ריבס התנצל בפני ריסה ואלמין.

"אני אבוא איתך!" ריסה קראה לפי שהספיק ללכת

שניהם יצאו יחדיו החוצה ועקבו אחר הנער חזרה לבקתה הקטנה של ריבס. ליד הבקתה עמד לִירְאַן הכורה הראשי, המתין להם. הבחור היה בחור מגודל וחזק. כל הזמן במערות האלמנייט יצרו לו מראה נטול צבע על גופו. על ראשו לא היה כלל שיער, אך זקן ארוך, לבן ומסודר עיטר את פניו, וריח מאמץ חזק בקע ממנו, מגיע אל אפו של ריבס. מצידו השמאלי הוא נשען על גוש אלמנייט שהגיע עד מותנו ורוחבו היה כרוחב הראש של האיש הגדול

ריבס הסתכל על ליראן, אך במהירות הוא הסב את ראשו חזרה אל גוש האלמנייט, לא שם לב לכך שפיו פעור טיפה. כמו תמיד, הוא ידע מה תפקידו של גוש האלמנייט הזה. הוא העיף מבט על פניה של ריסה, מבחין בחיוך של ניצחון על פניה, וזו הסתובבה והלכה.

"אה! ריבס! ידידי! ראה איזו מתנה הבאתי לך לפה!" ליראן קרא לעברו.

"זה… גוש מרשים" ריבס אמר ונעמד על יד ליראן. הוא כרע מול הגוש ובחן אותו, מניח את ידו עליו, במטרה להרגיש אותו. "איך הצלחתם לחצוב גוש כל כך גדול?" הקהל התחיל להתפזר.

"שאלה טובה" ליראן גירד בזקנו. "אני תמיד תוהה לגבי זה בעצמי." הוא נעמד על יד ריבס וטפח על גבו "אבל נראה שהפעם התעלינו על עצמנו! נכון?"

ריבס החזיק את עצמו מליפול והתיישר ליד ליראן.

"אז מה תעשה עם גוש כזה? בחיים לא הבאנו לך אחד כזה."

"נשק חדש" ריבס מצא את עצמו עונה ללא היסוס, אמו שוב צדקה חלקית.

ליראן גיחך למשמע תשובתו של ריבס "אני אחכה לראות אותו" אמר והשאיר את ריבס לבדו מול הגוש.

ריבס הרים את הגוש, הוא לא היה כבד כמו שציפה, אבל מה לעשות איתו? הוא כבר ידע, עכשיו הוא רק צריך להתחיל במלאכה.

ריבס השעין את הגוש בנקודה הרגילה שלו, הנקודה בה הוא היה מניח את האלמנייט כדי שיהיה באוויר למשך לילה- השלב הראשון, בלעדיו האלמנייט לא יתעצב כמו שצריך. כרגע הוא היה מודאג מבעיה אחרת, הוא צריך לעצב את הגוש במים, וכלי המים שלו היה קטן מדי.

הוא נכנס חזרה לבקתה, והחל לחשוב במה הוא יוכל להשתמש כדלי מים מספיק גדול. 

כעבור זמן מה החלו שריקות הרוח מבחוץ, הוא ציפה לזה, תמיד הייתה רוח כשהוא שם אלמנייט בחוץ, אבל הפעם הרוח הייתה חזקה יותר מהרגיל.

לפתע נשמעה דפיקה בדלת בקתתו.

ריבס פתח את הדלת, נותן למשב רוח חזק ומקפיא לחדור לתוך בקתתו, ושם הייתה ריסה על מפתן דלתו משהו מאחוריה.

"אתה הולך לתת לי להכנס או שאני הולכת לעמוד פה עוד הרבה זמן ברוח הזו?" דחקה בו.

"כן!" קרא עדיין מופתע "בוודאי, הכנסי!" ענה לה ופינה לה את הדרך פנימה.

"יופי, אתה יכול להכניס את המתנה הקטנה שהבאתי לך." אמרה בזמן שנכנסה תוך כדי שהיא משפשפת את ידיה זו בזו שיתחממו.

"מתנה?" ריבס שאל מבולבל והבין מה היה מאחוריה, זה היה מעין דלי עץ מרובע, בגודל… בגודל שיתאים לגוש. הוא העביר את מבטו אל ריסה. היא ידעה שהוא זקוק לזה? מתי היא הבינה? "איך..? איך ידעת?" שאל והכניס את הדלי המוזר והגדול פנימה.

ריסה הסתובבה אליו לאחר שסגר את דלת הבקתה. "ברגע שראיתי את הגוש, הבנתי שתצטרך משהו כזה. הלכתי ישירות לנגרית וביקשתי ממנה שתכין דלי שיתאים לגוש הזה. היא מאוד התלהבה כשהיא שמעה שהבקשה היא בשביל העבודה שלך."

"אה… תודה לך" ריבס הודה לה.

"אתה תוכל להודות לי אם תשתמש בזה בשביל…" ריסה התחילה להגיד.

"… להכין את הנשק שרצית." ריבס קטע אותה והשלים את המשפט. "כן, זה היה לי ברור ברגע בו ראיתי את הגוש."

ריסה חייכה אל ריבס וניגשה אל דלת הבקתה "אני מחכה לראות את התוצאה." היא פתחה את הדלת לעזוב. "אני מאמינה שאראה אותך עוד יומיים?" חייכה אליו ועזבה לפני שהספיק לענות לה.

ריבס הבין למה הוא נכנס הרגע, והחליט להכין הכל על מנת שיוכל לסיים את העבודה במהרה. הוא לקח את הדלי הקטן של ביתו, ועטה על עצמו את העורות הכי חמים שמצא בבקתה. הוא ניגש לבאר הקרובה לבקתה שלו. הבאר הייתה בדרך למכרה, הרחק מהיער. הוא מילא את הדלי וחזר לבקתה. הוא רוקן את הדלי לתוך הדלי המרובע והגדול. הדלי הגדול התמלא מעט. הוא יצטרך לעשות את המסע עוד כמה וכמה פעמים. הוא עשה המסע סה"כ עשר ואחת פעמים.

כאשר סיים למלא את הדלי הגדול לכמות הרצויה, הוא החליט ללכת לישון, בקרוב תעלה השמש, והוא יצטרך להמשיך בעבודתו.

—————-

ריבס עמד בקהל, ליראן עמד עם הגוש על הבמה שבמרכז הנחלה, שעון עליו. ליראן נעלם ובמקומו הופיע שובל אור באוויר. השובל נפתח, ושלג החל לרדת מהשמים. הגוש עליו נשען ליראן נהדף מול שובל האור אל עברו של ריבס. ריבס תפס את האלמנייט, אך הוא לא תפס את האלמנייט. האלמנייט ריחף בין ידיו של ריבס, וזה החל לשנות את צורתו וצבעיו מאפור, לכחול, לחום ולאדום, ולבסוף חזרה לצבעו השחור המקורי כאשר סיים לשנות את צורתו. צורת האלמנייט הייתה דומה לקצוות של החניתות שהכין, אך ארוך יותר, ובקצה, במקום שיהיה מוט ארוך, המוט היה קצר, מספיק בעבור שתי ידיים בלבד. הנשק החדש עף מבין ידי של ריבס אל עבר שובל האור, וריסה תפסה אותו תוך כדי ריצה מסתערת על שובל האור, משתמשת בנשק בתנועת חיתוך, במקום בתנועה הדקירה של החניתות.

—————

ריבס פקח את עיניו, השמש הייתה קרובה לעלות, הוא לא ישן הרבה זמן. זה טוב, זה נתן לו הזדמנות להרחיב את בור האלמנייט לפני שהשמש תעלה, הוא היה צריך לעשות את זה לפני שהלך לישון! טיפש!

הרוחות החלו להחלש, מה שהעיד שהשמש בקרוב תעלה. הוא האיץ את עבודתו, בדיוק בזמן לסיים את חפירת הבור בעת עליית השמש.

הוא ניגש חזרה אל גוש האלמנייט ולקח אותו בשתי ידיו. הגוש לא היה קר, למרות שהיה כל הלילה בחוץ, ברוחות. בטנו הרעישה אך ריבס התעלם מכך. ריבס לא ידע מאיפה זה ברור לו, אבל הוא ידע שהלילה עשה את שלו. הוא נכנס עם גוש האלמנייט לתוך הבקתה וניגש אל הדלי המרובע.

ריבס הכניס את חתיכת האלמנייט לתוך המים, רק במים ניתן לעצב את המחצב. בועות עלו מתוך האלמנייט. הוא החזיק את הגוש בפנים, עד אשר הבועות הפסיקו לרחף מעלה, והחל במלאכת העיצוב.

האלמנייט החל לשנות את צורתו. בתחילה הוא יצר מחילה בעבור המוט. המחילה הגיעה עד כמעט עד סוף האלמנייט. לאחר מכן, האלמנייט השאיר את המחילה אך מכוסה, כך שיוכל להכניס את המוט. בשלב הבא, ריבס החל בעיצוב הקצה. הוא יצר לו שפיץ משולש. מהשפיץ הוא המשיך לצדדים. הוא דאג להשאיר את הצדדים חדים עד שלבסוף ראה את הצורה מהחלום שלו, מוכנה כמעט לחלוטין, חסר רק המוט.

ריבס הוציא את האלמנייט מהדלי המרובע והגדול. הוא יצא החוצה, השעה כבר עברה את שעת הצהריים. הוא ניגש אל הבור, הניח את האלמנייט בפנים, כיסה את הבור, וחזר אל תוך הבקתה. הצעד של כיסוי האלמנייט באדמה מנע מהאלמנייט לחזור לצורתו הקודמת.

ריבס רצה לישון, אבל הוא צריך מוט מתאים, והמוטות הרגילים לא יתאימו פה. הוא לקח את אחד המוטות הרגילים שלו ויצא אל עבר בקתת הנגרית הנמצאת שתי בקתות מבקתת הציידים. לרוב היה מגיע יותר מהר, אך הוא היה עייף, וזה היה מורגש.

ריסה הייתה שם, ועמדה ליד הנגרית, נִי-יֶל. ליבו של ריבס פעם למראה הבחורה השחומה שעיניה תמיד התיישרו עם עיניו. שיערה החום גלש עד מרכז גבה, אסוף ברצועת עור. היא הפנתה את מבטה אל עבר ריבס ועיניה החומות תפסו אותו. היא חייכה למראהו. ני-יל תמיד הייתה נחמדה אליו, עוד מאז, והשמועות על שניהם מעולם לא נפסקו, אך ריבס ידע את חובתו כבנה השני של החוזה והוא לא היה מוותר עליה- האיחוד בין שניהם אסור.

"…ואז הדוב התחיל לקפוץ במקום ושם כיסוי עור על ראשו שהסתיר את עיניו בזמן שהוא הקפיץ אבנים על האגם." ריסה אמרה לני-יל כשריבס הגיע וריחה של ני-יל מילא את אפו. ריבס היה מהבודדים שריחה נעם לו, אולי היחיד בכל הקהילה.

"אהא. מרתק ממש" ני-יל ענתה לה, בוודאות לא מקשיבה למה שריסה אמרה.

ריבס נשמע מופתע לדבריה של ריסה.

"לפחות מישהו אחד פה מקשיב לי." ריסה הרכינה את ראשה ונאנחה. "לא קבענו למחר חרש? מה קורה עם הנשק שלי? הוא מוכן?" היא שאלה לאחר שהרימה את ראשה לעברו.

"כמעט. כמו שקבענו, הנשק יהיה מוכן מחר, אבל בינתיים…" הוא הפנה את מבטו אל ני-יל. "… אני זקוק לעזרתך איתו שאני מכין."

"טוב, תראה לי את התוצר כשיהיה מוכן! אני חוזרת להתאמן עם החניתות." ריסה הסתובבה ונופפה לשניהם לשלום.

הם נופפו לה חזרה, אך היא לא ראתה אותם ונעלמה לתוך בקתת הציידים.

"אז…" ני-יל שאלה בקולה הנעים. "מה אתה צריך ממני?"

ריבס הסתכל לני-יל בגובה העיניים, למה ליבו פועם כל כך חזק? "המוט" ריבס התחיל להסביר והגיש לני-יל את המוט "בזכות הגוש החדש של ליראן, אני יכול להכין נשק עם קצה יותר ארוך, ומוט האחיזה שלו צריך להיות באורך של שתי ידיים. אני צריך את עזרתך עם קיצור המוט."

ני-יל נראתה מאוכזבת למשמע דבריו ובחנה את המוט "אז באיזה אורך אתה רוצה אותו?" שאלה את ריבס.

ריבס הצביע על נקודה על המוט "אני צריך שתחתכי לי אותו בנקודה הזו. נראה לך שתוכלי לעשות את זה?"

ני-יל הניחה את אצבעה בנקודה בה ריבס ביקש שתחתוך את המוט. היא נכנסה פנימה אל תוך הבקתה שלה. "אתה בא?" שאלה מתוך הבקתה.

"פנימה?"

"פשוט תבוא, אני לא נושכת, ואתה יודע את זה."

ריבס נכנס פנימה, ריח של בשר ממלא את אפו מכיוון המדורה שבתוך הבקתה שלה. בטנו הרעישה לריח, מזכירה לו שהוא לא אכל מאז שהשלים את החנית יום קודם, העבודה על הנשק העסיקה אותו מכדי לאכול, הוא שכח מזה כאילו היה עליו לשטוף פניו.

ני-יל הגיעה אל ריבס עם שני חלקים של המוט "הנה" היא אמרה והגישה לו את המוטות "מה דעתך?"

ריבס בחן את המוטות. "מושלם" מוט אחד יתאים באופן מושלם לנשק החדש, וגם לשני הוא יוכל למצוא שימוש, הוא תמיד מצא להם שימ… הבטן שלו הרעישה פעם נוספת, קוטעת את קו המחשבה שלו.

ני-יל הסתירה את פיה וצחקקה לשמע בטנו של ריבס. "אתה רעב?" שאלה.

"אני…" הבטן הרעישה פעם נוספת.

ני-יל צחקה. "בוא", היא תפסה אותו והושיבה אותה על ערימת עורות השינה שלה. היא השתמשה בסכין האלמנייט שלה כדי לחתוך לו חתיכה מהבשר שהיא בישלה על המדורה שלה.

 

זו הייתה הסכין מאז, הסכין שהוא הכין לה, כששניהם עוד התחנכו במקצועות שלהם, לפני שירשו את קודמיהם בתפקידם בקהילה. הוא זיהה אותה לפי הסימן הקטן שהוא השאיר עבורה בסכין. באותה תקופה הוא הרשה לעצמו להאמין שאולי המסורת יכולה להשתנות, אולי הוא יוכל להתאחד איתה, אך החוזה ומועצת הקריסטל דחו את הבקשה שלו, המסורת שלהם שימרה את הקהילה בחיים. הוא הבין, והכריח את עצמו להמשיך עם חייו, עם כל הכאב שבדבר, אבל הוא ידע בליבו שני-יל לא התגברה על כך. היא רצתה לברוח, שניהם, אבל החובה שלו הייתה לקהילה- הוא היה עתיד להיות חרש האלמנייט, היחיד שיועד לכך, ובהעדרו, כל הקהילה תתמוטט.

 

ריבס הניח את המוטות ולקח את מנת הבשר. ני-יל התיישבה על ידו עם מנה משלה. הם אכלו יחדיו, בשקט, וכשסיימו לאכול, היא הניחה את ראשה על כתפו, הוא נשען לאחור, והרגיש איך היא משלבת את אצבעותיה בין אצבעותיו.

ריבס חייך, חיוך שהוא לא חייך כבר זמן רב, ועצם את עיניו, יודע שזה הכי הרבה שהוא יוכל לקבל מהחום שהוא חווה בחזהו. אולי הוא לא באמת התגבר עד עכשיו.

 

ריבס פקח את עיניו, שעון על הקיר. ראשה של ני-יל עדיין על כתפו, ואצבעותיהם עדיין שלובות. היא ישנה, אבל הוא ידע שהוא חייב לקום, לסיים עם הנשק. "אני צריך ללכת" לחש לה.

ני-יל התעוררה למשמע קולו. היא התנתקה ממנו, ושפשפה את עיניה. "הלוואי והיה יכול להיות לנו את זה כל זמן." אמרה לו בזמן שנעמדה.

"הלוואי" ריבס נעמד מולה. הם הסתכלו זה לזו בעיניים, רק שתיקה ביניהם, הוא היה צריך לקטוע את זה לפני שיכנע לנער שהיה פעם, לנער שלא התמסר לחובתו "אני חייב ללכת."

"כן, אני יודעת" ני-יל ניערה את עצמה והסיטה את מבטה. "רק אל תשכח…"

"… כן, את המוטות. תודה" ריבס לקח את המוטות וצעד החוצה מהבקתה. השמש כבר התחילה לצאת. הוא לקח נשימה עמוקה, מתאפק לא להסתובב. הוא חזר אל הבקתה שלו.

המדורה בביתו כמעט גוועה, הוא מיהר להדליק אותה- זה השלב האחרון בחישול האלמנייט, הלהבה. הוא השתמש בעצי האש האחרונים בבקתה והעיר את האש.

ריבס ניצל את הזמן שלקח לאש להתעורר כדי לצאת החוצה ולחפור את הבור בו האלמנייט היה קבור. השמש כבר הייתה בחוץ, והשמיים היו נקיים מעננים.

הוא הוציא את האלמנייט המעוצב, ולקח אותו פנימה לתוך הבקתה. האש כבר הספיקה להתעורר, וריבס הניח את האלמנייט באש, משתמש בה לקבע את הצורה שעיצב לה. הלהבה אפפה את האלמנייט ועשתה את שלה. ריבס ניצל את ההזדמנות כדי לעטות את כפפות העור שלו. הוא לא היה צריך אותן בשביל לאחוז באלמנייט. לא, האלמנייט לא התחמם, זה היה בשביל להכניס את ידיו לתוך הלהבה מבלי להכוות.

כשסיים לעטות את הכפפות הוא ניגש אל הלהבה, וידע שהלהבה סיימה לקבע את האלמנייט, מכך שהאלמנייט היה בצבע השחור והבוהק שלו. הוא ניגש אל האלמנייט, והרים אותו מהלהבה, מניח אותו על שולחן העבודה שלו.

ריבס הסיר את הכפפות, ולקח את המוט המיועד לנשק, ורצועת בד- השלבים האחרונים בהכנת הנשק.

ריבס הניח יד אחת על האלמנייט, ועם השנייה התחיל להכניס את המוט לתוך הקצה המיוחד שהוא הכין. הוא הסתכל על הקצה… לא. זה לא קצה, זה משהו אחר, זה היה הנשק, לא הסוף שלו. הוא יצר פה משהו אחר. הוא העיף מבט בלהבה, ועל האלמנייט. "להב" הוא לחש לעצמו. "זה להב." והוא הרגיש אישור מהאלמנייט, תחושה שהאלמנייט עצמו אישר לו את השם החדש לחלק שהוא מייצג בנשק.

ריבס סיים להכניס את המוט לתוך הלהב, משאיר ממנו מקום בדיוק לשתי ידיים. הוא התחיל לשחק בנשק. תחילה הוא ניסה להפריד ביניהם באמצעות משיכה, אך המוט נותר בפנים. לאחר שנכשל בכך, הוא החזיק את הנשק במצבים שונים, בדק האם המוט מחליק, אך המוט נותר במקומו.

"אז סיימתי עם המוט" הכריז, בעיקר לעצמו. אבל זה לא מוט, זה היה משהו אחר, המקום היה שייך לידיים באופן מושלם. "ידית. זו ידית, לא מוט" הוא החליט, בעבור עצמו.

לבסוף, לקח את רצועת העור, והתחיל ללפף אותה מסביב לידית ולתחתית הלהב, עד שלבסוף השלים את הנשק. "אני עוד אגלה מה אתה" אמר לנשק, אך זה לא הגיב לו.

לפתע נשמעו קריאות מחוץ לבקתה "לחוזה יש הצהרה! יש לחוזה הצהרה! כולם להתאסף במרכז הנחלה!".

ריבס נענה לקריאות, ולקח רצועה עור וכיסה איתה את הנשק החדש שיצר, טרם יצא למרכז הנחלה.

כשהגיע, רבים מאנשי הקהילה, כבר היו שם, ואמו הייתה במרכז, על הבמה, אחותו לצידה.

אמו הייתה קורנת. שיערה הלבן הגביר את נוכחותה, והקמטים עיטרו את פניה. היא הייתה כפופה, ושעונה על אחותו, אך כולם כיבדו אותה. איך לא יכבדו את הלב של הקהילה. אחותו לידה נראתה כמו גרסה יותר צעירה של אמו, שיערה עדיין שחור ברובו עם מעט עיטורי כסף. סימני הגיל כבר החלו להראות אותותיהם על פניה.

אמו קלטה אותו במבטה, העבירה את מבטה בין הנוכחים, הרימה את ידה והקהילה כולה השתתקה באחת.

"קהילה אהובה!" היא קראה אליהם. "כינסתי אתכם היום, כי היום בכורתי סוף סוף לוקחת את מקומי. חזיוני האחרון עתיד להתממש היום, ואם צאצאי השני עמד בייעודו" ריבס הרגיש את ליבו מאיץ פעימותיו כשאמו התייחסה אליו "הוא יצר את הנשק אשר יציל אותנו מהחורבן שבא אלינו."

הקהילה כולה חיפשה את ריבס בקרבם, ובמהרה מצאו אותו.

ריבס הרכין את ראשו, מרגיש סומק על פניו.

"אך העתיד מעורפל מכאן והלאה" אמו המשיכה והקהילה פנתה אליה חזרה. "לכן על מנת עלינו להבטיח את השרדותינו, יהיה עליכם לשוב במהרה אל בתיכם, ולהתארגן לעזוב במהירות במידת הצורך." אמו ירדה מהבמה, פנתה החוצה מהמעגל הקהילתי וחברי הקהילה הנהנו ומלמלו על הסכמה ביניהם מתחילים להתפזר בזריזות לבקתות שלהם.

ריבס נותר במקומו, הנשק להלחם בחורבן בידו.
אמו התקרבה אליו עם אחותו. "אני רואה שעמדת בייעודך" אמרה וליטפה את לחיו בחיבה שלא הרגיש מאז שהתחיל את התחנכותו, הוא חשב שהוא זיהה שובל זעיר של אור היכן שעמדה עד לפני רגע קל.

"אכן, חוזה" הוא הדגיש את הכינוי כדי להזכיר לה שהיא מחוייבת לייעודה, כשם שהוא מחוייב ליעודו שלו.

"אני מצטערת." אמרה לו עם צער בקולה. "אתה בני, אך מעולם לא הייתי אמך, ועכשיו מאוחר מדי לתקן את העוול שעשיתי לך. לך ולאחיך הקטן."

אחותו שילבה את ידיה בעצבים, מפלבלת בעיניה ומשחררת נחירה לשמע דבריה של אמה.

"אוי, תפסיקי עם הפרצופים. את תתחרטי על זה בדיוק כמוני כשתגיעי לגילי." אמו הלקתה אותה במילותיה.

רעם נשמע במרחק. רעם? אבל לא היו עננים בבו… ריבס הרים את ראשו, סופה הצטברה בשמיים. ריבס הסתכל מאחורי אמו, השובל הזוהר התרחב, הוא כבר ראה את זה בעבר.

"החורבן מתחיל" אמו הצהירה בחיוך בעודה נעמדת לצידו, כממתינה לצפות במתרחש.

השובל הזוהר התרחב עוד, כמו בחלומו מלפני שני לילות, אבל זו לא הייתה סופה בחלום, זה היה שלג.

משהו התחיל לעבור דרך השער. זה נראה כמו אדם, הוא זהר בלבן כשעבר בשער, והוא התקדם החוצה.

"כן" נשמע קול רעם מרוחק מדבר מעברו. "זה יתאים לי."

האדם הזוהר יצא כולו מתוך השובל. לא, הוא לא זהר, הוא… הוא היה סופה, סופה מהלכת על 2 ובצורת אדם, אך ללא תווים מזהים כלל. גשם התחיל לרדת מסביבם.

"טוב, זה אחד שלא ראיתי מעולם" ריסה נעמדה ליד ריבס מצידו השני, חנית בידה. "ציידים! היא קראה בקול רם, מכניסה שתי אצבעות לקצוות פיה ומשמיעה שריקה. שריקה נוספת נשמעה, ועוד אחת, ואחת נוספת. עשרה ושישה הציידים התייצבו. עם החניתות שלהם. הם התקדמו אל עבר איש הסערה. הם היו מסודרים, ארבע קבוצות של ארבעה ציידים. ריסה עמדה בראש קבוצה אחת, אלמין עמד בראש קבוצה אחרת.

הם הסתערו עם החניתות שלהם לעבר איש הסערה.

חלק מסוים בריבס רצה לברוח, אבל חלק אחר וחזק ממנו השאיר אותו במקומו מרותק, אמו ואחותו לצידו, צופים יחדיו במתרחש:

איש הסערה הצביע אל עבר אחת הקבוצות, ושחרר ברק מידו על הקבוצה. הקבוצה כולה עפה הצידה. מעופם של הקבוצה גרם לשאר הקבוצה לעצור את הסתערותם.

"להתפצל!" ריסה צעקה, ולפני שהספיקו להתפצל, איש הסערה שלח ברק נוסף לקבוצה אחרת, מחסל גם אותם בקלות רבה.

קבוצות הציידים התפצלו. "תאגפו אותו! מכל הצדדים!" ריסה חילקה הוראות.

ריבס לא ידע להסביר למה, אך הוא ידע שאיש הסערה חייך למשמע ההוראה.ארבעה ציידים התקרבו אליו, באים לתקוף בו את חניתותיהם, אך בו ברגע, הוא שחרר רעם מתוך גופו. ארבעת האנשים נהדפו לאחור. מוטות חניתותיהם התפוררו מהקרבה לרעש המחריד, אך לא הקצוות. לא, הקצוות פשוט נחתו על הרצפה במקומם. ארבע ציידים נותרו, הם הקיפו את איש הסערה במרחק סביר, חוששים להתקרב, אך לא מסוגלים להגיע.

ריבס הסתכל על החבילה בידו. הנשק! הנשק שיציל אותם מהחורבן. ריסה!" הוא צעק לעברה והרים את הנשק, מחזיק אותו בידית, מאפשר לכיסוי העור ליפול מהלהב.

ריסה הסיטה את מבטה אליו, חיוך עולה על פניה למראה הנשק המוכן בידו. היא מהנהנת אליו.

גם איש הסערה הבחין בו, הוא הרים את ידו אל עבר ריסה.

"תעכבו אותו!" היא קוראת, יוצאת בריצה לעבר ריבס.

ריבס יוצא אליה בריצה גם כן, הוא חייב להביא לה את הנשק לפני שאיש הסערה יהרוג אותה.

ניצוצות מתרכזים בקצה ידו של איש הסערה, הוא בא לשחרר את הברק.

לא! הם כל כך קרובים, הוא לא יספיק.

הברק נורה!

האור מסנוור את כולם!

ריבס וריסה נפגשים בחסות האור, היא לוקחת את הנשק בידית.

האור דועך.

מישהו עומד בין ריסה לאיש הסערה, החנית מופנית כלפיו, אבל הכיוון לא מדויק. אלמין כורע על ברכיו ונופל בין איש הסערה לבין ריסה, מוט החנית התפחם והתפורר, קצה החנית נופל על הרצפה.

ריסה מחזיקה את הלהב בידית שלו בשתי ידיים.

הוא שמע את קולה של ריסה בראשו "חלק מ… האתגרים? האתגרים שלנו דורשים שימוש בנשק מטווח קרוב."

"יצרתי לך נשק מטווח קרוב" הוא אמר לה בשקט בעודו נסוג חזרה. "בואי תראי לנו מה הוא שווה."

היא הסתערה.

איש הסערה טען לעברה ברק נוסף.

ריבס רצה לברוח, אך היצירה שלו הייתה בקרב. הוא היה צריך לצפות בקרב!

ריסה מיקמה את הצד השטוח של הלהב מול הברק. הברק פגע בלהב ונהדף ממנו, לא מפריע כלל לריסה בריצתה.

שני הציידים האחרים באו לרוץ לעבר איש הסערה.

"לא!" היא צעקה לעברם "אתם לא תצליחו לפגוע בו!" היא קראה, מכינה את הלהב למהלומה.

ריסה הייתה קרובה ואיש הסערה שחרר רעם נוסף.

היא חתכה את הרעם אשר כמעט והכה בה. היא עמדה מול איש הסערה, הוא ניסה מהלך שנראה כנואש, וכיוון לעברה ברק מטווח אפס אך היא כרעה תחת ידו והעבירה את הלהב דרך רגלו השמאלית אשר החלק התחתון נעלם למגע הלהב, וניצוצות הברק איתם.

איש הסערה נשען על הגדם של רגלו השמאלית, לא כאב לו.

ריסה התנוססה מעליו היא עמדה להחדיר את הלהב לראשו.

אך לאן איש הסערה מסתכל? איש הסערה לא הסתכל לעברה. לא. מבטו היה לעבר ריבס, מבט נואש ומלא שנאה, וגם ידו, עם ניצוצות מצטברים בקצות אצבעותיו.

הברק נורה לעבר ריבס.

הלהב ננעץ בראשו.

ריבס הרגיש את הפגיעה ונהדף לאחור על בקתה. עיניו עדיין היו פקוחות, אבל הוא לא הצליח לזוז, או לדבר.

גופו של איש הסערה קרס לתוך עצמו, וממרכזו נפל על הרצפה קריסטל שקוף, שונה מאלה שהיו למועצת הקריסטל.

שובל הזוהר עוד היה שם, זה לא טוב, אבל מתי אמו הגיעה לשם?

ריבס ניסה להתמקד באמו, היא נגעה בשובל ונפלה על הרצפה.

השובל נעלם.

הכל נעלם.