יצחק

מאת: טל יקוטי

מאי, 1941

יש לי את התחושה שאני בדרך להבין את החיים. אך גם את התחושה שעד שזה יקרה הם לבטח יגמרו. לדעתי זה מסוג הדברים שכולם חושבים עליהם, כמו, האם הצבעים שאני רואה דרך עיני הם אותם הצבעים שחברי רואה? או התחושה שבגיל חמש לא אמות אף פעם. אני חש כי אני מורכב כל כך עד שכולם סביבי אומרים שאני בעצם פשוט ואדיש. אבי למשל, שמו נחמיה רבין, לא פעם שאל אותי בסרקזם אם לא קראתי את ההוראות לפני שנולדתי, כשאני שואל שאלות משונות. הוא בעצם הדביק אותי בציניות שלו אך גם בציונות המיטבית, כזו ששינתה את שם משפחתנו מרוביצוב לרבין. שמי אגב הוא יצחק. לא איציק ולא יאצק כמו שלא מעט קוראים לילדיהם. על זה אמי מתעקשת. לאמי קוראים רוזה. בפי כל, היא רוזה האדומה. אישה עקשנית. היא עלתה מבלרוס ודוגלת בסוציאליזם קיצוני. עקשני. שלא כמו אבי, היא פעילה מאד ומיישמת את דעותיה. לא פעם אירחנו בביתנו את יצחק בן צבי, משה שרת וכמובן את דוד בן גוריון. היא עובדת עירייה, עצמאית בשטח, דוגלת בהפגנות, עיניה אינן נחות מפעילות ההסתדרות היהודית, ואף לחמה בפרעות הקודמות הן בארץ והן בגלות, תוך שהיא מצילה לא מעט יהודים. אני לא מגדיר עצמי כאיש משפחה, שכן את רחל אחותי הקטנה אני בקושי רואה ואבי, העסוק בעבודתו בחברת החשמל עד הערב, לא נוכח כלל בבית. אך משפחתי חסרה לי. מין קהילה לנפש. מאז עברנו לתל אביב מחיפה בעקבות עבודתו של אבי, אני חש שהמשפחה קצת מתפזרת, לכן החלטתי ללמוד בבית הספר כדורי החקלאי. בביתנו בתל אביב פשוט נהדר. המקום שליו, רוח האנשים חופשית והנשים יפות. למעט השכן המוזר שלנו, הכול מושלם. מדוע מוזר? הוא מדי יום זורק משהו בכל השכונה. כשעברנו, הוא השליך עיתונים. לגיטימי לחלוטין. אך היום למשל, הוא זרק בגדים תחתונים, כנראה שלו עצמו. שאלתי אותו מדוע הוא עושה זאת, והוא ענה לי שאולי יש אנשים שצריכים. הבנתי שהבורג אצלו בראש לא מהודק. אימי, החלוצה החזקה והקטנה, כעת חולה ושוכבת במיטת חוליה מהמחלה הארורה. אחותי אצל משפחה רחוקה ואבי מטפל בה כשהוא יכול. תבינו, אני בסה"כ בן 19 והתחושה לאבד אמא מטילה עננה כבדה על חיי ועתידי. אימי, יותר מאבי, היא הכול בשבילי. תמיד אמרה לי כי רמת המשכל מתבטאת בעיקר ברצון ללמוד ולחקור, וכי הסקרנות הבסיסית הזו היא היסוד לשכל מגוון ויצירתי יותר מהמידע המגיע בעקבותיו. לכן אני בכדורי, בית הספר הטוב ביותר. אספר לכם כי מרד ערבי בממדים גדולים שרר בארץ עד לא מזמן. אני נמצא לא מעט אצל בחור בשם יגאל לבית אלון. בעקבות חוליה של אימי, הבחור הזה, אשר כבר מפקד בפלוגות השונות ב"הגנה", חיבר אותי אליו בעקבות הצטיינותי בבית הספר, וכתלמיד מן המחזור הראשון, בא "לצוד" אנשים איכותיים לדבריו אשר יכולים לתת כתף במלחמה של עמנו נגד צוררנו. הוא לימד אותי כל שאני יודע על נשק, מנהיגות וכבוד הדדי. את ערכיי הסוציאליסטיים הוא מכבד כפי שלא כיבד אף אדם לפניו ומחקה את הערביים במבטא אשכנזי אך מכבד, דבר המעלה על שפתיי הביישניות לא מעט חיוכים. את משפחתו אני מכיר כאילו היו משפחתי ואביו הזקן והחייכן, ששינה את שמו מפייקוביץ' לאלון, בדיוק כפי שציוניסט אמיתי עושה בימים אלו, מארח אותי בצורה נהדרת. אני מתבונן באביו במבטי האדיש וחושב לא פעם בהרהור אם הזקנים המתוקים הללו היו פעם ילדים ונחמדים כפי שהם היום. יגאל, בחור רציני ושיטתי, מכין אותי לפעולות הפלמ"ח (פלוגות המחץ), שהיא בעצם הפלוגה הנבחרת, האיכותית והטובה ביותר של ארגון "ההגנה" המגן על היהודים בארץ ישראל. הפלוגה הוקמה ממש השנה ועורר אצל צעירי הישוב את יצר ההרפתקנות. אם אתם חושבים שרק אימוני נשק וסיבולת הן מנת חלקה של היחידה, אז תדעו שיגאל לרוב משוחח איתי על כבוד הדדי, אחוות לוחמים והרעות ביניהם. אגב, אם היה שיר כזה, "הרעות", זה היה השיר היפה ביותר בעולם. אולי עוד יהיה כזה. בכל מקרה, שכאנשי הפלמ"ח המכובדים, משתלחים עד עצם כלפי הערביים הפוגעים בנו, הם מנאצים ומקללים. ומקללים הרבה. אך הם למדו שלא ליד יגאל. הוא מפציר בכולם לכבד את הבריות ולא להכליל בסינוני הגידופים את כל הערביים, שכן לא כולם נלחמים בנו. הוא דגל בכך שכל הפלוגה תכיר את העדות השונות, ההבדלים בין הכפריים ואף לקרוא את הקוראן. בנוסף, הפציר להבין את ההיסטוריה היהודית ואת הקמת הציונות. "עם שאין לו עבר" אמר, "ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל". לא פעם אמר לי כי "גזענות היא רוע ובורות היא מסוכנת וחסרת אחריות".  התחברנו. והאינטראקציה עם הפלמ"ח דגדגה לי כלוחם ואוהב הארץ. את אדישותי הסובבים כיבדו כאדם עם רגליים על הקרקע ואישיות נוכחת. יגאל הסביר לי שכרגע אני אהיה שייך להגנה ובהמשך, יצרף אותי כפלמ"חניק מן המניין ולי קשה מאד כבר לחכות. 

אימי במחשבותיי המון, ואני כותב לא מעט לבית שבתל אביב בכדי להבין איך היא מרגישה והאם ישנו סיכוי שתצא מהמחלה הארורה שפקדה אותה. בכדי להפיח מעט מהמחשבות, החלתי להתעניין בלימודי הנדסת מים. מדוע? קשה לי להסביר ולומר. אני שוקד על הנושא וחלומי למען האמת הוא לעסוק בכך בעתיד. יגאל למשל לא אוהב את הרעיון ורוצה אותי כלוחם ברמ"ח איברי ושס"ה גידיי. את הבדידות מאמי אני מקהה עם כלבתי בלנקה. כלבה מעורבת שהבאתי לבית הספר ואני אחראי עליה. בכל זמן פנוי אני איתה. בעצם אני תמיד איתה ואהבתי אליה רבה מכל דבר אחרי משפחתי. כשאני בבית הספר אני אמנם חושב וערג לאימי, אך כשאני אצל יגאל או בפעילות של ההגנה, אני חושב עליה, על בלנקה ומתגעגע המון. שמה הוא מהשפה הספרדית. בלנקו הרי זה לבן. ובלנקה זה לבנה. המשמעות שלה היא כזו- אני אוהב את הלילה וההתבוננות בלבנה וכמו כן יש לה פס לבן וחמוד בבטנה תחת גופה השחור. לא פעם אני לוקח אותה אלי הביתה לתל אביב. אני קושר אותה תחת הבניין וכשאני יוצא היא צמודה לרגלי. 

כך, חזרתי בבוקר יום חמישי מהכפר בו אני לומד אל ביתי לראות את אימי. בלנקה צמודה לרגלי ואני מעלה אותה מהוסה בתחבורה עד ביתי. למען האמת, היא כלבה די טיפשה. כל ניסיוני לאלפה עלו בתוהו. היא כל כך מטומטמת עד שלא נתקלתי בכלבה כמותה וזה גורם לה להיות בעלת חן בעיני. כזו הזקוקה לטיפול. הגעתי לביתי. השכן המוזר הפעם זרק מיני אוכל בשכונה ואבי שהיה במקרה בבית, סיפר כי אתמול אותו השכן השליך צינורות מים. ההסבר היה כתמיד. אולי מישהו צריך. את אימי ראיתי במיטתה. חלשה וכנועה. בבית הספר בכפר הנוער אני חש כמו נחל המתמלא וזורם בעצמה מלמידה, עניין, סקרנות וחקלאות. אך פה בבית, כאשר אני רואה את אימי כך, חולה וגלמודה, אני כמו וואדי אכזב עזוב ויבש. אני מחזיק את ידה ואומר לה שיהיה בסדר. כמו שבצחוק יש טיפת אמת, כך גם בכל קלישאה. אני שונא את צמד המילים הישראליות האלו- "יהיה בסדר", אך לאימי המעורבבת ברגשותיי באהבה וכבוד, פשוט אין לי מה לומר חוץ מצמד מילים אלו. אני יוצא מחדרה ברגשות מעורבים, סועד את ליבי עם אבי בשתיקה ויורד למטה לאסוף את כלבתי בלנקה לטיול בין שכונות תל אביב. היא לימיני, וקטעי צמיגים ברחוב, של הזורק המתמיד, השכן המוזר. כן, הפעם אלו צמיגים. ריח עסיס היסמין של שדרות העיר מבעיר בי את ערבוב הרגשות. אמי הקשוחה והאהובה חולה, רוח קדים לוהט של מאי מהביל את בלוריתי האדמונית, אך ריח הפרחים מרטיט את הלב. 

חזרתי לאחר טיול מרנין נפש. אימי אספה חתול לבנבן ומתוק מהרחוב, עטפה אותו בחיקה ושוחחה אתו. אני ואבי הסתכלנו תמהים אחד בשני. האם המחלה זו שמדברת מפיה או שמא אימי חומדת לצון. אך השיח עם החתול הפך רציני, מיושב ודורש תשובות. "אמא, למה את משוחחת עם החתול, הרי הוא לא יענה לך". אך היא רק התבוננה בי וצחקקה, ואני חשבתי שסופה כנראה קרב.

 

אוקטובר, 1945

נאלצתי לדחות את לימודי הנדסת המים. משום מה, קרצה לי יותר השהות בהגנה והצטרפות לפלמ"ח. אמי עדיין חולה, אך מרגישה טוב יותר. את שיחותיה עם החתול האבוס שבגר ושמן מטוב פיטומיה, היא העלתה שלב ועדיין מנסה לחנכו לשיחת בני האדם. היא מתפקדת מעט, ואבי עזב את עבודתו בחברת החשמל בכדי לסעוד ולטפל בה. כך הפך אבי אדם ביתי וקהילתי, שעוזר לדרי השכונה ומבקש אותי חדשות לבקרים בבית לחיק המשפחה. אפילו בלנקה נותרה בביתי לאחר סיום לימודיי ב"כדורי" ואני חש שהיא על המשמר לכל צרה ומחלה. אמי והיא הפכו חברות ואף חלוצי השיירה הציונית מעריצים את הכלבה הטיפשה של רוזה רבין. בביקורי האחרון את אימי, בלנקה קיבלה את פניי עם בליטה בראשה. אימי אמרה שהשכן המוזר החליט להשליך הפעם שברי בלוקים וצמנט בשכונה וכנראה אחת פגעה בכלבתי המסכנה. החלטתי לחפשו אך לא מצאתיו, ורשמתי בראשי שאת המנה שלו הוא צריך לקבל. "זה עוד בסדר" אמרה לי אימי, "השבוע הוא זרק נפצים רבים שהרעידו את כל השכונה". מאז אימי החלה לדבר עם החתול הלבן והשמן, דעותיה נלקחות בערבון מוגבל. אבי משייך זאת למחלתה הדוגרת בגופה, אך אני מזהה מבע אמיתי של אימי טרם מחלתה. היא אכן מאמינה שהחתול ידבר. לאימי הכרתי את לאה לבית שלוסברג, אותה הכרתי לפני שנתיים בירושלים. האישה היפה ביותר שנתקלתי זה זמן לא מבוטל והנאה ביותר ממאה שערים עד שער יפו. כמו קשת נעימה בסתיו הייתה לי בשנייה הראשונה למבטי בה. אך לא צבע אחד מקשת זו, אלא צבעים רבים הייתה לאה, קשתות מרהיבות ומקבילות. ערבוביה פסיפסית ומטריפה של יופי ופקחות. בהחלט מתנה בין שאר מלחמות וקרבות שניהלנו נגד הערביים והבריטים. מקרבותיי הרבים הכרתי כבר את כל ארצנו היפיפייה, אך לאה שלוסברג לימדה אותי כי היופי הוא באנשים. לכל מקום יפה יש לצקת תוכן, אחרת מתרגלים לנוף ושעמום יכול לצוף. 

 

אני כבר מפקד כיתה וסגן המפקד הגדודי של הפלמ"ח. אנו מתכוננים לפעולה מסובכת וקשה. 

מעפילים יהודים שהגיעו מלבנון וסוריה, נתפסו באלימות על ידי חיילים בריטים, ונעצרו במחנה מעצר עתלית לפני הסגרתם חזרה לארצות ערב מהם הגיעו. בן גוריון החליט על פעולה לשחררם ואנו הזרוע היחידה בארץ המיומן לכך. 

ימים קודם לכן ערכנו תצפיות מודיעין על המקום ונוכחנו לדעת כי גישות רבות לבריחה לא יהיו לנו. יחד עם מפקדי הכוחות הנוספים שעמי, החלטנו כי נפעל בשני מישורים. קבוצה אחת תפרוץ את מחנה המעצר ותנטרל את הבריטים המצויים בו. קבוצה שנייה בהינתן האות, תפרוץ פנימה ותשחרר את 208 השבויים היהודים שבמעצר לכיוון הכרמל, ושם דרך כפר עוספיא הדרוזית ברכבים וברגל, יגיעו עד נחל נחש ומשם עם שחר לקיבוץ יגור. השתתפתי בלא מעט קרבות בשנתיים האחרונות אך זה פיעם בליבי. הנצליח? שחרור יהודים מבית מעצר מסורג, בשנה בה הסתיימה השואה, הכתה בי צמרמורת קרה. לא ייתכן שבארץ אבותיהם יהיו יהודים בטבורן של בתי מעצר שזורים ברזל כמחנה ריכוז נאציים, ותודעתם גירוש והשפלה. 

הפעולה החלה, פעימות הלב ממחישות את הפחד בכישלון אך מרכזת את מוחי. אני פורץ יחד עם חבריי ואנו משתלטים על הבריטי ההמום הראשון שנשקו נח כעולל על ידו. אני אוסף אותו שבוי וקושר את ידיו ופיו. בכוח זרועי המנומש, אני מוריד אותו ארצה ומהמם אותו במכה בראשו טרם ירים קולו. אני פוקד על 14 חיילי להשתרע ממערב ומצפון למחנה שם ידוע לי שישנם חיילים נוספים. הם משתלטים עליהם במיומנות, עושים כמותי עם כל אחד מהם והכוח השני אחרינו מאגף את חיילי ומתחיל במלאכת הפינוי של המעפילים ההמומים. חיילי ואנוכי מרכזים את השבויים בבית המעצר במקום המעפילים השבויים, שהחלו יוצאים כיציאת אבותיהם העבדים מארץ הפרעונים. 

אנו מסיימים ומתחילים לסקור את השטח לבחינת מעפילים שנותרו מאחור. כשאנו נוכחים לדעת ולראות כי השטח נקי, חיילי מתבוננים בי ואני מסמן בראשי לנסיגה כמאסף לכוח המוביל את הבריחה. לפתע מאחוריי אני שומע שריקה צורמנית וקולות פצפוץ המפצחים את אבני הסלע של המחנה. היה זה ירי לא מבוקר של חייל בריטי המקבל צרור מפלמ"חניק ערני. הבריטי נהרג במקום, אנו נסוגים. הפעולה רשמה הצלחה מרובה והיממה את הישוב העברי. למחרת לפנות ערב מגיע דוד בן גוריון ללחוץ את ידנו. אנו תשושים ממסע החילוץ ההררי ומרעב. האיש הקטנטן הזה כל כך גדול  בנוכחותו, עד שאדם צריך למצמץ כמה פעמים בכדי להאמין למראה עיניו. כותרות הישוב בעיתונים מכים גלים וצעירים יהודים לאחר גיל בר מצווה ומעלה דורשים להתגייס ולתרום לפלמ"ח. לא הצלנו רק מעפילים יקרים אלא הפחנו תקווה ואומץ רב בכל בית ישראל. 

 

חזרתי לביתי יחד עם לאה בכדי לבקר את אימי. אבי נישק את ראשי ואימי קיבלה אותי בלבביות עם חתולה הבטלן והלבן. בלנקה החלה ישנה בבית אימי יחד עם החתול ויוצאת לשובב את נפשה בשאר ימות הבוקר עד הצהריים. האווירה בבית השתנתה. אחותי הקטנה רחל מגיעה לא מעט. אבי בבית כל הזמן ואימי החשה בטוב מותירה בי הרושם שמחלתה נסוגה עוד ועוד. היא ממטירה משפטים לחתול הלבן, מה שגורם לבלנקה להטות את ראשה כמנהג הכלבים המבולבלים ולי לתהות כמו בכל ביקור, האם שיטיון זה של אימי לדבר כך לחיה מן הרחוב או שמא מחלתה שוררת בראשה ויתפרץ באחד הימים או הלילות בדמות מוות מהיר. אבי, שאת דעתו מביע רק על פי התנהגותה של אימי ולא על פי צבע לחי פניה, אומר כי על אף שעליזה היא וורוד חייה אינו נמוג, הוא מביע חוסר תקווה בעקבות התנהגותה כלפי החתול ועיקשותה שהאחרון ידבר עמה משפטים צלולים וברורים. היא אף חסכה את כספי משכורתה ליום בו ילך החתול לאוניברסיטה. דכדוך התלעלע בתוכי והחלטתי לצאת מעט עם לאה ועם בלנקה המזנבת אחריי ומלקלקת את ידי ברוק חמים. האכלתי אותה בנתחי הנקניקים שהחליט היום לזרוק השכן המוזר, ולאה פתחה עמי בשיחה על עתידי. אני מחבק את כלבתי ומריח את צחנת גופה בהסנפה. אני מחקה את אימי לקולה הצוחק של לאה ומדבר אל בלנקה כי אשוב בעוד מספר שעות. לאה ואני נוסעים לעיר הולדתי ירושלים ואני מראה לה את העליות לירושלים שם הקרבות הקשים עדיין קיימים. אנו נוסעים לבית הולדתי כמעין סגירת מעגל ומדברים על חתונתנו. לאה מפצירה בי לחזור ולממש את רצוני ללמוד בחו"ל את מקצוע מהנדס המים. אני מאידך, מסביר שיגאל אלון כל כך רוצה אותי בפלמ"ח ומפציר בי להתבלט, שכן קידומי קרוב ועתידי מובטח. "עוד תהייה הרמטכ"ל" חוזר באוזניי. אך לא הפצרותיה של לאה דווקא מושכות את ליבי לחיי מעשה שגרתיים, אלא דווקא משפחתי המלוכדת. אבי הקיים בבית ושולח מכתבים מדי שבוע, אחותי הנוכחת המטפלת בבלנקה שלי כאם ואימי שלמרות חתולה המוזר והשכן המציק, חיה וקיימת, פעילה כאילו אינה חולה ומקבלת פניי בחמימות אימהית כל ביקור שלי את הבית. אנו חוזרים אל ביתי ועוברים אל פלוגתי טרם החזרה. יגאל מקבל את פניי בחמימות ומכיר את לאה. הוא מחליט להצטרף ולומר שלום להוריי, ודורש לנהוג ברכבי בצחוקו השובבי ובלוריתו המדובללת היפה. 

 

רק כשבלנקה מתה הבנתי עד כמה עודני בחור רגיש. מרוב קרבות, יריות ומבצעים, ליבי הפך מחוספס כידיי האוחזות בנשק בעת מארב. אך כזה רגש אמיתי, טהור, תמים וזך, חשתי רק שכלבתי האהובה מתה. חזרנו יחד אל הבית עם לאה ויגאל, כאשר תוך כדי הנסיעה אני מספר לו עד כמה כלבה זו עצלנית, מפונקת וטיפשה, אך ליבה טוב ורך כמו חמאה. יגאל חנה ואני הורדתי את חגורת הבטיחות. תוך פתיחת דלת המכונית הבחנתי ברגליה של בלנקה מבצבצות מתוך השיח בו אהבה לנום בצל הצונן מהשמש. פסעתי לעברה והרגשתי. היא לא נשמה. קיוויתי שאולי היא ישנה חזק נורא, אבל תוך הזזת רגלי לכיוונה ונענוע בטנה, ראיתי את גללי הירוקת המשוחים אחרי עכוזה. סימני אכילת רעל. את ראשה לא ראיתי והאינסטינקט היה למשוך את גופה אלי ולנסות להציל, אך משהו בי עצר מפחד. אולי רציתי לזכור אותה כשהייתה, במבט תמים ויופי מיוחד. וכמו בפוסט טראומה מהימן, את השאר אני זוכר במעורפל. אולי שוחחתי עם לאה, אולי עדכנתי את הוריי, אך במובהק אני יודע שפעלתי על אוטומט בכדי לגבור על הצער וההלם. נסעתי לקבור את כלבתי האהובה. מצאתי חלקה קטנטנה, עטופה בעלי הדר יבשים וחומים. במרכזה גללי צואה סמיכים של חמורים, חזירי בר ופרות, ששיקע את נעליי בכל טוב. 

הנחתי אותה בשקע הגומה שכאילו חיכה לה, תוך שאני ממלמל כאידיוט כמה כלבה אהובה היא הייתה.  לא התאפקתי ונפרדתי ממנה במבט אמיץ אחרון, ונוכח לדעת כי סופית אכן היא אינה בחיים. לשונה בחוץ, עיניה חצי פתוחות. ההכרה במותה גרמה לי צינה פנימית וחזרתי משתקשק מקור לבית אימי ויגאל חזר עם הרכב לבסיסינו. רק למחרת התחיל הרעד בסנטרי לרעוד. מבטה המנחם של אימי הזכיר לי כי בלנקה אינה עוד. לא דמיינתי שאבכה בצורה רציפה בכי ייבבני ומכמיר. כל פינה בחלל הבית, , מגרש החנייה, הכביש מול הבית ועצי הפרי אשר בחוץ, הזכירו לי אותה. הכל צף בי. האופן בו הסתכלה בי ומבע בעלות הטריטוריה. כשכוש זנבה העייף וצחנת ריח גופה מלולי הכפריים שמסביב. ריצתה אלי מתוך אהבת הכלב לבעליו או סתם חובת החיה הקדמונית שבה, מכניסה את ראשה בקרבי כדרדק. אני מודה שהייתי מסניף את ריחה הפולקלורי המצחין כאשר הייתה נהנית מרביצה בשמש החורף להתחממות צוהריים, ואני מניח ראשי על בטנה ומשוחח בדמיון עמה כמו אימי כעת עם חתולה הלבן. הניואנסים הקטנים והבנליים שבשגרת היום של ישות חייתית זו, הרגו את נשמתי והפיחו כיסופים לכלבתי האהובה שלא תשוב עוד. אהבה נכזבת של אדם לחייתו, אשר כל שעשתה בחייה היה להיות קיימת ולהפיץ בתוכי אהבה. הדמעות החלו דולפות, סנטרי שוב רטט, ותוך מחשבה על נביחותיה והנחתה בגומחת החלקה השרירותית בפאתי העיר, פרצתי שוב בבכי כילדת גן עם קוקיות. בכי בריא, משחרר. אך גם נוגה ודואב. בכי אבלים. אולי כי הייתי לבדי, אולי כי פשוט כזה אני. לא בכיתי כך על חיילי היקרים ביותר שאבדו בקרב. לא הזלתי דמעות גם לאחר הקרבות הקשים ביותר בהן הייתי שותף. תחושת אחריות ומחשבה ליצירת זיכרון לכלבתי האהובה הוסיפה למצפוני המבולבל מרגשות. אולי אביא כלבה נוספת ואקרא לה על שמה. אולי אמסגר תמונה פתטית מעל המיטה. שוב זיכרון מכאיב. כאב על נשמתה שכבתה בסבל מרעל שחורר את בטנה. אולי חזרה הביתה, ציפתה שאציל אותה בפאניקה של כלבים מורעלים בגסיסתם, ואני רחוק ולא מודע. נפשי מכורסמת ודמעות לחות זבות מלחיי הלא מגולחות. אני חושב לחזור למקום קבורתה לראותה רק עוד פעם אחת אחרונה בטרם יאכלוהו עופות השמיים וחיות השדה. בטרם תולעים יהיו מנת חלקה של גופה המת. אך אני מוותר ועוטה פנים קשוחות. בתוכי הנצה שמחה קלה, על תובנה כי רגש קיים בי. קרבות עקובים מדם חספסו את נפשי ותהיתי אם אוכל אי פעם לחזור ולהרגיש.  אם אוכל לבכות או סתם להיעצב ונכחתי להבין כי רגש עודנו  קיים בקרבי.  חסד אחרון מכלבה שחורה. אני צריך לחזור לבסיסי. שכני המוזר עובר על יד ביתי והפעם אוסף ולא משליך. אני שואל לפשר הדבר והוא עונה שאתמול זרק שיירי בשרים מורעלים והיום הוא אוספם. הוא מחייך חיוך דבילי חסר שיניים טוחנות ומתרחק מביתי בצליעה של מלאך המוות. טרם נסיעתי אני שם ראשי האבל על כתפי אימי, "היא הייתה טובה אמא, כל כך טובה". החתול הלבן בוחן אותי בעצבותי.

 

יוני, 1946

יום שבת היום. אני יושב בבסיסי וקובע עתודות לחימה. יגאל לצידי, כרגיל מפקח, מעיר ומלמד. לאחרונה יש לי דרור לכל פעולת כיתתי להכין, לגייס מודיעין ולבצע כמעט לבדי. יגאל רק מאשר. ארבעה מפקדי מחלקה אנו, את כולנו מפתיעה פריצת דלת בריטית בדלת העץ.  מזוינים בנשק וצועקים באנגלית. אני נדהם. שבת עגומה זו תיזכר לדיראון עולם כ"שבת שחורה". הם מכוונים אלינו את נשקם וצועקים לעמוד אל הקיר. יגאל מזוהה מיד ונלקח ראשון. אותי יחד עם שלושה מפקדים נוספים מעמידים, ומפרקים אותנו מנשקנו הקר ושלל מסמכים אותם אנו עוטים. אני מזהה הלשנה אך גם פעולה איכותית של הבריטים. לאחרונה הבכנו את חיילי הממלכה לא פעם ורצח הלורד מוין בידי "ההגנה" היה הקש ששבר את גב הגמל. הם החליטו  לנקום. את שמי לאחר שעה של היפרדות מחבריי, מזהים בעזרת אדם בריטי נוסף כמפקד בכיר, ואני נלקח בכוח הזרוע ונבזות, כשידיי קשורות אל גבי, לטנדר בריטי מפויח. חמישה בחורים נוספים קשורים בעיניהם עמי על הרכב. אני לא רואה אך חש אותם. אני מורד מהרכב ופרצוף אדום ומשופם צורח באנגלית היכן מסתתרים חיילי פלמ"ח נוספים. היכן ישנו נשק. היכן סליק המסמכים. אני לא מספיק לענות לו והוא ממשיך לצרוח ולשרוק לפניי רסיסי רוק שיטפטפו על פניי. ידעתי היכן ישנו נשק אך כמובן שלא אמרתי דבר. לגבי חיילים נוספים או מסמכים, היינו היחידים בנקודת זמן זו שנתפסו וגם פה בלמתי את פי. הוא לא נותן לי הזדמנות לענות וסוטר בחוזקה על פניי. לאחר מכן מעמידים אותי עטוי פלנלית שחורה ושקט מצמית שורר סביבי. אני מבין שאני אל מול כיתת יורים. עברה בי המחשבה שהקצין הבריטי אידיוט, שכן אולי הייתי עונה דבר שירצה לשמוע. אך המחשבה חולפת ואני חש את קרביי מצטמקים. כדרך הטבע הפחד משתלט על גופי ואני מוכן למטח. האמנם ירו בי? אני מנסה לאזור אומץ, אך הציפייה לכדורי רובה המחוררים את גופי, מחדיר בי חרדה ואני מרגיש שסוגרי גופי בוגדים בי כששתן דולף ממכנסיי. אמיץ הוא זה המתגבר על פחדו אני משנן לעצמי כילד. אני מובל היישר אל הרכב הנוסע ומבין שהיה זה משחק סדיסטי בריטי כאות השפלה ונקמה.

אנו נוסעים וצחנה עולה באפי. זיעת הגברים המצטופפים עמי נעלמת כשהרכב בדהירתו מפיל אותנו קשורים ידיים ועיניים על רצפת הרכב הגדול והמוצק ברגבי אדמה מבחילה. אני מנסה להבין את ריח הזלעפות העולה באפי ומסיק שזהו אדמה מדושנת מעורבבת גללי חיות וזיעת בחורינו. אני מצליח לעמוד והרכב נעצר. אני מזהה שאני מורד יחידי ובכוח והרכב שמאחרי שואט ונוסע. חייל בריטי מציב אותי בפניו ומוריד את המטפחת השחורה. "הגעת לבית המעצר ברפיח" הוא אומר לי ומבטא את רפיח בצורה מוזרה כ"רפהה" או "רפיה" או משהו כזה. מבטי אדיש כתמיד ואם לא הרגוני כבר בהתחלת זיהויי אני מבין שאישאר בחיים לעת עתה. אני מובל קשור אל עבר בית המעצר המגודר העשוי שתי בניינים שהיו לדעתי פעם רפת או דיר חזירים. מחכים שם לא מעט אנשים. אני נדחף אל עבר יהודים נוספים רצוץ ובוחן. כמה מחבריי מזהים אותי כמפקדם בשלל פעולות וזורים בי כבוד מחויל. הרגשתי משתפרת וסביבה נעימה מפיחה בי חדווה. אני בוחן את המחנה העלוב שקרוי בית מעצר, ומבין שנעשה מבצע עצום של הצבא הבריטי כנגדנו שכן שבויים רבים במחנה. איך ידענו? כיצד לא היינו מוכנים? מה קורה פה כל הרוחות? אני טרם מתאקלם ומושכים אותי שוב, הפעם לחקירה. עשיתי זאת בעצמי במעצרים שלנו נגד האויב. אתה לא נותן לשבוי זמן להשתהות ומפעיל לחץ מהיר טרם הסתגלותו. אני נלקח ומושב אל מול קצין בריטי זועף. גם הוא צורח. אני חושב לעצמי, היכן הנימוס הבריטי הידוע? הוא שואל על פעולה מסוימת שאין לי מושג  לגביה. הוא ממשיך לצרוח ואני מנסה להסביר, אך הוא מכה אותי בכף ידי וגורם לי לזעוק. מאחוריי עומד חייל נוסף שמפיל אותי מכיסאי ארצה ושואל את אותה השאלה. הוא מכה אותי בברכי ואני מתקפל מהכאב החד. אילו ידיי לא היו קשורות…

נכנס כעת קצין נוסף. הוא מנומס יותר, מורה להרימני ומסדר מעט את חולצתי. אני מבקש מים והקצין הצעקן מגחך. המנומס מורה לו לצאת ומוזג לפי היבש מים הניגרים לגרוני הניחר כמי מעיין מתוק. אני מזיע משמש הצהריים היוקדת של חודש יוני ופוקח את עיני אליו ברעננות בשל שתיית מים הקרים. הוא מרנין פנים ואומר שאוהב אנשים בעלי נמשים כמותי. אני מחייך ומנצל את ההזדמנות לבקש ממנו סיגריה ללא הענות מצדו. הוא יושב מולי בקרירות ואני מזהה אדם שלכימיה אתו יש תקרת זכוכית. הוא מדבר בפסקנות על המרד הרחב של ההגנה והישוב היהודי ואני מאזין וחושב במקביל כמה אני שונא אנשים כמותו המדברים בפסקנות. הם מטומטמים לדעתי וכך לא חקרים אדם, אך לפחות אני זה שיודע את זה. הוא גם לא מרים את ידיו עליי. עד מהרה הוא מבין שעל אף היכרות אנשיי אותי כמפקדם, את ההחלטות הגבוהות לא אני מקבל ובסופו של דבר אני קבלן ביצוע של עמי. אני מקבל ביטחון בשיח עמו ומספר דברים שראיתי בוודאות שהבריטים מבחינים בהם. הוא "בולע" את הפיתיון ומעריך אותי על כנותי. אח"כ מנחה להתיר את קשריי בידיי ולהחזירני לשבי עם חבריי. את הסיגריה לא קיבלתי אך אני מתנחם שגם לא הכאות. אני חבול, בגדיי בלוים וקרועים, וגופי עטוי שחור של זיעה לכלוך וצחנה, אך אני מחייך בהקלה ואף יוצאת לי שריקה נעימה של אנחה. אך מהלומה אימתנית מפילני ארצה כיתוש, ובעיניים מזוגגות אני רואה את המנומס מרצין פנים ומסתכל עליי באדנות פטרונית. אני לא מבין, הרי הרגע ביקש להתיר את כבליי. ראשי הולם וריח חמוץ של מרה עולה מבטני וגורמת לי להקיא על עצמי מבעיטה בבטן של בריטי נוסף. המנומס פוצה את פיו ואומר "אספר לך סיפור בריטי עתיק" הוא בוחן את כאביי ואנחותיי היבבניות וממשיך, "ציפורים נודדות מסקוטלנד של שיא החורף, חפצות לחזור לאזור שמשי בכדי להתחמם מהשלג המקפיא הקשה. הן פורסות כנפיים ובדבוקה ממהרות  לעלות באוויר ולדאות להן לארץ חמימה. אך ציפור אחת קטנה נשכחה מאחור. ראשה אץ ימינה ושמאלה לחפש את חבריה שנעלמו באוויר הקפוא. בוכייה הרכינה ראשה ודמעות זרמו מעיניה על מר גורלה. התובנה בקעה בה כי הנה תקפא עוד מעט מקור. הרי לטוס לבדה אינה יודעת והקור הקשה החל מקפיא ומקשה עליה לזוז. היא אט אט קופאת ונמוגה. אך לפתע, חשה נעימות חמה. פרה כבדת משקל הלכה לה מעליה ורוקנה את צואתה הכבדה והחמה דמוית העוגה על הציפור הקטנה, עד שחיממה אותה והפשירה אותה כך שתוכל תכף להיחלץ. שמחתה של הציפור הייתה כל כך גדולה עד שהחלה שורקת להנאתה. את שריקתה שמע השועל שהגיע במהירות אל המקום. הוא הבחין בציפור הכלואה בצואה, הוציא אותה בעדינות, ניקה אותה טוב טוב, בחן אותה מכל עבר והשליך אותה במהירות לפיו הרעב, לטריפה מהירה ומשביעה. מה מוסר ההשכל אדון רבין"? אני בוחן אותו מלמעלה וחש כמו הציפור מסיפורו. אני מבחין שהוא מחכה לתשובה, ומגולגל על הרצפה אני עונה "לא כל מי שמחרבן עליך רוצה ברעתך, ולא כל מי שמוציא אותך מהחרא, רוצה בטובתך" עניתי. "יפה", אמר הקצין הג'נטלמני והרים אותי שוב לכיסא. הוא התיר את קשריי ואמר "אך בקשר אליך אדוני, מוסר ההשכל הוא שאם אתה תקוע בחרא, אל תשרוק להנאתך". ממשפטו זה הבנתי שלא חשד של הסתרת מידע הפריע לו, אלא שריקתי שלי שהייתה לי לרועץ.  אני חלוש ורפה ואין לי כוחות להתגונן. גוררים אותי החוצה ומשליכים אותי למחנה המעצר שם אני מזהה עוד כמה חבר'ה מההגנה והפלמ"ח ומיד מנהלים שיחה על מה נאמר ולמי. אני חושש שנאמרו מדי דברים אך הנזק הגדול יתגלה לנו לאחר השחרור. אני נרדם במהרה תשוש וחבול על אדמת מחנה המעצר. לימים נדע כי 17000 חיילים בריטים פשטו על כלל הישוב ההגנתי של עמנו, ועצרו אלפי לוחמים, הרגו 4 אנשים וכן אספו 80 אחוזים מן הנשק שהיה בידינו. 

אני מעביר את החיים במחנה בשעמום ניכר. השגרה הופכת את בטני בחוסר פעילות. אנו קמים ממיטת העץ הרעועה בשעה חמש בבוקר, אוכלים גבינה עם לחם ומים מרים. לאחר מכן משוטטים כעובדים במחנה ובעיקר מדברים. מחנק החום והזבובים משגעים את מחונו. סיגריות מביאים לנו, והתנהגות הבריטים למעט הימים הראשונים נינוחה ומכבדת. ההבדל בין יומי הראשון לשאר הימים שיבואו אחריו הן בבחינת שמיים וארץ. לכל הפחות מבחינת הצרחות והמכות. אני יורד במשקל ונכנס לדכדוך. האוכל תפל ולא רציף, ואני מקיא לא מעט שלוליות קולחות של קיבה רגיזה. לשאלותיי עד מתי נהיה כאן, אף בריטי לא עונה. לאחר כחודש אנו מתחילים לקבל מכתבים. אני מבקש מאבי לדאוג לאימי ולשלוח את כתובת המעצר ללאה אהובתי. בנוסף אני מבקש שישלח לי ספרים. כל ספר שידו משגת. אני אעדיף ספרים שמנים ועבים הפעם. אני רוצה להיעלם בתוך סיפור ולשקוע במחשבות שונות מצהוב המחנה ואדום החמה היוקדת. ספר זה כמו אישה בשביל גבר טיפוסי בשנות התבגרותו. לרוב תבחר אותה ע"פ טעם וריח, אך בשעת המצוקה תסתפק בכל. הספרים כמו האישה, יש שאוהבים את עומקה, קצבה או גזרתה. כמו ספר, יש המעדיפים דקה או כרסתנית, וכמו הספר יש הנלהבים מהכריכה המזמינה. וכך חמישה חודשים אני קורא וקורא. בוהה ומעלעל. אני חושב על עתידי. אני חושב על יגאל והצעתו לעתיד צבאי. אני חושב על אימי ומחלתה. על אבי האוהב והמשפחתי וכמובן על רחל אחותי הקטנה. אפילו על בלנקה כלבתי אני חושב, הפעם בחיוך. היא מפיחה בי צחוק וזיכרון מתוק. אני רוצה למשפחתי.

 

חמישה חודשים עברו ולא ביעף. אני ממורמר ועצבני. משחררים אותנו כאילו כלאו אותנו ליומיים וחצי מה שמגדיל את עצבותי ועצבנותי. אני מחכה לחזור לביתי. אך טרם כך אנו מתבקשים, כלל מפקדי המחלקות, לעבור בבסיס הפלמ"ח לסנכרון המידע שהועבר. יגאל תופס אותי לשיחה בחיוך מאוזן לאוזן. אנו מפטפטים כבעבר ואני מגלה שגם הוא נעצר אך שוחרר טרם זמני. יגאל מושיבני בחיוך אבהי ואמר שבהתייעצות עם מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה, הם מציעים לי להתמנות כמפקד הגדוד השני של החטיבה המגויסת. "מכאן, אתה רק תמריא. אתה עוד תהיה הרמטכ"ל של מדינת ישראל שזו תקום". אני מחייך בחיוך ביישני אופייני אך לא עונה בצורה חד משמעית. יגאל מזהה את עייפותי ומשלח אותי לישון בביתי. "תישן על זה כמו שאומרים, נדבר בהמשך, אתה תהייה מצוין" כך נפרד ממני יגאל אלון המהולל. אני מבין שאני בכיסו, אך רצוץ מחשבה אני נוסע ומחשבתי לדלת אמות קהילת אהוביי. השבי גרם לי להעריך את משפחתי אף יותר מהפלמ"ח. מחשבתי נדדה ללאה אהובתי. מה לעשות, האם לצאת ולהגשים את חלומי להיות מהנדס מים בלימודים בחו"ל. או שמא כדאי לי לפתוח בקריירה צבאית ממושכת. אני חושב להתייעץ עם לאה אבל בעיקר עם אבי ואמי. אני מגיע לביתי והבית שקט. אבי יוצא לקראתי בחיבוק אבהי. חיוכו מסגיר רגשנות יתרה ויחד עם לאה ורחל הם עוטפים אותי בנשיקות. "היכן אמא" אני שואל בסקרנות ונענה כי היא בחדרה עם חתולה הלבן. אבי מתעקש למזוג לי את התה האהוב עליי ואני מתייעץ עמו ועם לאה לגבי המשך עתידי. "קשה לי להיות רחוק מכם" אני מסביר. "אני מעדיף לשהות בקרבתכם וללמוד את הנדסת המים שכל כך רציתי". הם מחייכים ושמחים. אבי מוזג לי את התה ואומר "עשה מה שטוב לך בני. עשה מה שאומר לך ליבך". אני מותיר את התה על השולחן וניגש לחדרה של אימי השוכבת במיטתה. היא נראית טוב עוד יותר. אבי לא סיפר לי כלום. ממיטתה היא מקפצת כאילו אינה חולה כלל ואני מפציר בה שלא תקום. היא מכה קלות על כתפי ואומרת שמחלתה נעלמה. אני נדהם, הכיצד? היא מושיבה אותי על מיטתה ושואלת כילדה מה שלומי, מחבקת ומרעיפה חום ואהבה בחיבוקיה הרבים. אני מתייעץ גם איתה על עתידי מבלי לחכות, הנושא בוער בי. המחשבה מטלטלת. אני עייף מהשבי, רעב ככלב וצמא כפרד. אך יותר מכל כמה לאהבת אמי ולפתרון עתידי. היא יושבת ואני אחריה על מיטתה. אני שומע קול מאחוריי האומר לי "ברוך שובך יצחק". על הכיסא נח החתול הלבן של אימי. אני חושש שאני משתגע ואימי מחייכת. אני מסתכל ימינה ושמאלה צפונה ונגבה. אני מודיע לאימי ששמעתי אדם מבוגר מדבר והיא עונה שנכון. אני שוב מסתובב ומבטי על הקיר מעל החתול הלבן. הוא פוצה את פיו ואמר "לא סיפרו לך שאני מדבר? כבר חודש. זאת אומרת שכבר חודש בצורה רציפה ולא מגומגמת. צא ללמוד יצחק ותישאר קרוב למשפחה". אני חש שאני מתעלף. אימי מציינת בפניי שאין דבר העומד בפני הרצון ועל כן החתול מדבר בדיוק כפי שהבטחתי ורציתי. "עכשיו תראה בני, בצבא תלחם למען רצונותיך והמדינה. אין ספק שתרמת כבר מספיק ויש דור חדש הבא אחריך. כחייל אתה יכול להיהרג ואני רוצה אותך חי ושלם. קרוב אתה כעת למשפחתך. אני יודעת שאתה יכול להיות רמטכ"ל, אבל אתה יכול להיות גם ראש ממשלה. וזאת אני מעדיפה, זה תפקיד בו לא נהרגים". אני מסתכל בה נדהם. היא ממשיכה לשוחח איתי כאילו החתול הלבן לא השלים משפט שלם בצורה חד גונית ובעיצורים מושלמים. אני שוב מסתובב אליו כחולם והוא אומר "עוזב יצחק, תישאר בקרב משפחתך. הם רוצים אותך ואת נוכחותך. עשה חייל כמהנדס מים ופרוש בכבוד מהשירות. תמיד תוכל לתרום במקרה הצורך. אתה הרי איש שלום ונלחם למען השלום, זאת ראיתי מהיום הראשון שהכרתי אותך". נדהם אני מסתכל ומסכים עמו. אני פורץ החוצה מחדר אמי ושואל את לאה אם השתגעתי או שגם היא שומעת את החתול הלבן מדבר כאדם מן הישוב. לאה מהנהנת וכך גם אבי.

 

דצמבר, 2020

 

הודעתי ליגאל שנרשמתי ללימודי הנדסת מים באוניברסיטת ברקלי שבארצות הברית. מאוכזב הוא איחל לי הצלחה ועדכן אותי כי נשמור על קשר חם. הוא נפטר בשנת 1980.

אני נושא את לאה לאישה ומביא שני ילדים מקסימים לעולם. את לימודיי אני מסיים בהצטיינות באוניברסיטה וחוזר לחיק משפחתי כאשר אני מתגורר קרוב לביתם ברחוב צהלה בתל אביב. את החתול הלבן לא שמעתי יותר מדבר. למעשה גם לא ראיתיו עוד. הוא נעלם לאחר אותו היום ואימי חזרה לשבת בביתנו, לארגן עצרות סוציאליסטיות ולחיות באהבה עם אבי. רחל אחותי הפכה למחנכת נערצת שדוגלת בעמידה בכוח הרצון. ואנוכי, חי בשלווה עד היום ואני בן 98. הפכתי למהנדס בכיר ובעיקר איש משפחה. עד לפני מותו בשיבה טובה לפני ארבע שנים, היה שמעון פרס חברי הטוב ביותר המנסה להביא שלום למזה"ת. אני בעד שלום, הייתי מת למענו.