ספרים

מאת: בר פישביין

כרגיל, באמצע השיר האהוב עלי נכנסה שיחת טלפון. ביצעתי את תרגיל הלוליינות הדרוש כדי להגיע עם הכתף לכפתור המענה באזניות, חצי מקווה שאגיע בטעות לכפתור הניתוק ואוכל לסיים לשטוף כלים בשקט. הערימה בכיור כבר הצחינה נורא והייתי באמת חייבת לסיים אותה הפעם.
"הלו? הגר?"
"כן?"
"היי, אני מדבר מהספרייה במודיעין," הנחתי את הצלחת שעמדתי לסבן ונשמתי עמוק. אלו לא הולכות להיות חדשות טובות.
"זה בקשר לספרים שתרמת לנו…"
"אתם רוצים עוד? אני יכולה-"
"את צריכה לבוא לקחת אותם."
"קצת קשה לי להגיע," ניסיתי לקנות זמן. למצוא תירוץ, לחשוב על פתרון, כל דבר שלא יאלץ אותי לחזור לעוד ספריה ושוב לאסוף ארגזים.
"את מבינה שאנחנו לא יכולים להשאיל את הספרים האלה." הספרן נשמע חסר סבלנות, ולמרות שהבנתי אותו ניסיתי להיאחז באפשרות הקלושה שבכל זאת אוכל להישאר רחוקה.
"ממ, באמת? כלומר, למה בעצם…?"
"כי הם כל הזמן קוראים לך, זה למה! מפיצים קסם זוועתי. בואי בבקשה לאסוף את הארגזים עד סוף השבוע, ועדיף היום."
"בסדר, אני אגיע". הספרן כנראה כבר היה ממש עצבני, כי הוא פשוט ניתק. ניגבתי את ידי ובדקתי מה תדירות הרכבות למודיעין. כשרוצים לתרום ספרים אפשר לשכור רכב ליום-יומיים ולהסתובב ברחבי הארץ כדי לחלק ארגזים לספריות מרוחקות. כשצריך לאסוף- טוב, מזל שבמודיעין השארתי רק שלושה ארגזים קטנים יחסית, סביר להניח שאצליח להתמודד עם מזוודה, וטוב שכך כי לא היה לי תקציב להרבה יותר.

עוד לפני שסיימתי לחצות את חצר הספרייה הרגשתי אותם. הם לא סתם קראו לי, הם צרחו אלי, צווחו בכל הכוח שלא ידעתי שיש להם. שלא ידעתי שנתתי להם.
"אני כאן," לחשתי. "אני מגיעה."
למרות שידעתי שזו טעות, משהו בי הרגיש שלם יותר ויותר עם כל צעד נוסף. המחנק בגרון שלא שמתי לב שהיה שם פתאום כבר באמת לא היה שם. פתאום היה לי קצת יותר חם, כאילו קודם היה לי קר ולא ידעתי מזה.
מיד כשנכנסתי פנימה ראיתי את הארגזים שלי, נטושים ליד הכניסה כאילו לאף אחד לא אכפת מי ייקח אותם בכלל. רציתי לכעוס על הספרן המסכן שבסך הכול לא הצליח להתמודד עם הבלגן שלי, ורציתי לחבק כל אחד ואחד מהספרים שהיו מסודרים בארגזים ולא היה סביר או הגיוני לעשות אף אחד מהדברים האלו אז פרקתי בזריזות את החברים שלי לתוך המזוודה. פניתי לצאת משם במהירות הגבוהה ביותר שהתאפשרה בהתחשב בזה שעכשיו גררתי אחרי בקושי רב משקולת ענקית על גלגלים.
"אה, הגר?" זה נשמע כמו הספרן שדיבר איתי בטלפון. הסתובבתי אליו, מעמידה את המזוודה ונשענת עליה קצת. כל ההחזרות האלה לפחות מכניסות אותי לכושר. "כן?"
"אני לא יודע מה עשית להם, אבל אל תתרמי אותם שוב. או כל דבר אחר. אלה ספרים שצריכים להישאר אצלך או… אה… לעבור," ראיתי אותו מתמהמה, והרגשתי שאני יודעת לאן זה הולך.
"להשמדה? אתה חושב שצריך להשמיד אותם?"
"לא קל לי לומר דבר כזה. גם אני אוהב ספרים, אבל כל אלה נגועים בקסם מוזר מאוד, באמת."
"אל תדאג. אני אסתדר." אני מסתובבת וחוזרת ללכת, מנסה לתפוס קצת קצב. הרכבת הבאה בעוד יותר מחצי שעה, ואפילו עם הספרים, אם לא אתעכב בדרך, אני אמורה להספיק.

במשך כל הנסיעה הרגשתי את הדחף למשוך את המזוודה שדחפתי בין המושבים בקושי רב ולהוציא משם ספר. רק ספר אחד. לפחות אחד, מה הנזק באחד?
הצלחתי להחזיק כמעט עד עתלית לפני שזינקתי מהמושב וכמעט רצתי אל המזוודה. פתחתי אותה במטרה לשלוף את הספר הקרוב ביותר, אבל לא באמת רציתי לקרוא עכשיו את האיליאדה או את הקוסם מארץ עוץ, שהיו היחידים ממש בהישג ידי, מוכנים לשליפה בלי פתיחה רחבה יותר של הרוכסן התקוע. מה שבאמת רציתי היה פשוט לשבת שם, ולמרות שסביר להניח שלהרבה נוסעים נראה משונה שהתיישבתי פתאום על הרצפה במעבר בקרון פנוי למדי, אף אחד לא אמר כלום.
ירדתי בלב המפרץ והצלחתי למשוך את המזוודה עד המדשאה הקטנה שבחוץ לפני שקרסתי.

פקחתי את עיני בחדר לבן בוהק, מלא באור פלורסנט כואב שחדר עד מאחורי עיני. בכיסא מולי ישב גבר זר עם משקפיים גדולים מכוערים למדי, שנראו כמו ניסיון לא מוצלח לוינטג'.
"איפה אני?" קרקרתי בקול מעט צרוד, מרגישה ריקנות מוזרה בחזי.
הזר הרים עיניו וענה "במחלקת אירועי קסם ברמב"ם. איך את מרגישה?"
"מחלקת אירועי קסם?" איך הם יכולים לדעת שאני מעורבת בקסם? איפה הספרים שלי?
הבהלה שלי נראתה כנראה על פני, כי הזר חיוך וקם לקראתי לפני שענה. "התמוטטת בתחנה המרכזית בלב המפרץ והגעת לחדר המיון חסרת הכרה. בשל זיהוי סימני קסם במזוודה שלך הועברת למחלקה שלנו."
הוא יישר את משקפיו והושיט את ידו לעברי, "נעים מאוד, דוקטור שדה".
לא לחצתי את ידו, והוא לקח צעד קטן אחורנית. מיקדתי את מבטי בכיסא שישב בו עד לא מזמן.
"אני בסדר. אין בעיית קסם. מתי אני יכולה לצאת מכאן?"
"הגר, המזוודה שלך-"
"זו לא המזוודה!" התפרצתי, ומיד התחרטתי על שנתתי לו פרטים כלשהם.
"אלו הספרים, נכון?" הכרחתי את עצמי בכל זאת להביט בו, וראיתי את דוקטור שדה מתבונן בי עם חצי חיוך.
"הם שלי. אתם לא יכולים לקחת אותם. אתם לא יכולים לפתוח לי את התיק!" ידעתי שהם יכולים, שהחוק מתיר להם לבדוק אם אני נושאת חפצים מסוכנים, אבל הספרים שלי לא מסוכנים לאף אחד. או לכל הפחות לאף אחד אחר.
"אף אחד לא לקח אותם. הגר, אני רק רוצה לעזור. אנחנו ניתן לך את הספרים שלך בחזרה, אני מבטיח."
האמנתי לו. משהו בי עדיין רצה לברוח ולשמור על הספרים שלי לעצמי, אבל באותו רגע הצלחתי להדחיק את הדחף הזה. הצלחתי למצוא את החלק בי שהצליח למסור את הספרים, את החלק בי שהצליח לשבת רחוק מהם ברכבת, את החלק שהלך ונעלם ככל שהמשכתי להיאבק לבד.
"אני צריכה עזרה," ניסיתי לא לבכות.
"אני ממש צריכה עזרה."
דוקטור שדה הרים את הכיסא שלו וקירב אותו אלי. הוא התיישב וביקש ממני לספר לו איך זה התחיל.

סיפרתי לו הכול.
איך התאהבתי במילה הכתובה עוד כשהיא הייתה בשמיעה, בספרים שהקריאו לי לפני שידעתי לקרוא. מהרגע שיכולתי להבין ספר לגמרי לבדי התחלתי לשקוע בהם, בעוד ספר ועוד ספר. אני לא יודעת מה הגיע קודם- חוסר היכולת שלי ליצור קשרים עם ילדים בגילי, או הנטייה לשקוע בספר כדי להתחמק מאותם ילדים בדיוק. תקשורת עם אנשים תמיד הייתה לי קשה, תמיד לוותה ברגשות דחיה ופחד ורצון לברוח והבריחה הייתה כל כך פשוטה.
רק להעביר עמוד ואני כבר לא בפינה המרוחקת והנסתרת ביותר של חצר בית הספר, מחכה בקוצר רוח לסוף ההפסקה, אלא מבלה עם ילד אחד שמדבר עם אריות, וילדה אחת שמחפשת את סבא שלה בכל צרפת, ושד בבקבוק שגורם נזק עצום לכל מי שמוצא אותו. כבר לא הייתי צריכה לחשוב על עצמי או על הצרות שלי, וכבר לא היה משנה שאין לי חברים. כי בעצם היו לי חברים, היו לי המון חברים. היו לי חברים בספריה ובבית הספר ובחנויות הספרים ובמדפים בבית.
מהיסודי עברתי לחטיבה והמצב רק נהיה רע יותר. חברת הילדים האחרים כבר לא הייתה רק לא נעימה. שתי ילדות פחות מקובלות בכיתה חיפשו מישהי להציק לה ובדרך כלל מצאו אותי, ואני ביליתי את רוב זמני הפנוי בספריית בית הספר כדי להתחמק מהן. בגלל שגם הן לא היו מבוקשות במיוחד שובצתי איתן ברוב העבודות הקבוצתיות ובחדרי הטיולים השנתיים, וברחתי בקריאה לעתים קרובות. ככל שהתבגרתי עברתי תהליך הפוך לזה שעוברים רוב הילדים. ילדים קטנים רוצים תמיד לצפות באותו סרט ולהקשיב לאותו סיפור שוב ושוב, ולאט לאט מחפשים יותר ויותר תוכן חדש. אני, לעומת זאת, לפחות החל מתקופת החטיבה קראתי פחות ופחות ספרים חדשים ויותר ספרים שכבר קראתי. הדמויות המוכרות היו חברותי, וכשכעסתי או נפגעתי ורציתי לדבר עם חברה טובה, פתחתי ספר לקריאה העשרים והתנחמתי בחברים בדיוניים.
בכל הכסף שהיה לי קניתי רק ספרים, ובכל פעם שנגמר לי המקום הייתי מוצאת עוד דרך יצירתית לפנות מקום באחד הארונות שלי. היו לי ספרים בארון הבגדים ומעליו, ספרים בערימה על שידת הלילה וספרים בשורה על שולחן הכתיבה. לפעמים כשהתלבטתי איזה ספר לקרוא, הייתי מרפרפת על שדרותיהם באצבעותיי, מדמיינת לי את הדמויות והעלילות מכל ספר, מדמיינת לי שאני יכולה להרגיש את האווירה המיוחדת של כל כרך וכרך.

"עד שכבר לא היית צריכה לדמיין", העיר דוקטור שדה.
"בערך, אבל לא ישר שמתי לב. חשבתי שזה עדיין בראש שלי, הייתי מבצעת את טקס הרפרוף הקטן שלי לעתים קרובות- לפעמים כשהייתי בצבא לכמה ימים ברצף, הייתי מבלה את כל סוף השבוע בחדר, יושבת על המיטה ומסתכלת על ספרים מבחוץ. כבר לא ממש קראתי אותם אם לא הייתי ליד אנשים."
"מתי הבנת?"
"לא הבנתי. לא לבד. אימא שלי נכנסה לחדר שלי יום אחד, אירוע נדיר, כי לא ממש הייתי מזמינה אליו את בני הבית. היא נבהלה נורא ודרשה שאפטר מכל הספרים ואלך לטיפול."
"מה עשית?"
"הייתי שנה אחרי צבא והיו לי חסכונות די סבירים ממלצרות. עברתי לגור לבד. הבנתי מה עשיתי, הבנתי שהשקעתי קסם בספרים שלי, אבל זה לא היה סתם קסם. השקעתי בהם אותי, דוקטור שדה. איך אני אמורה לותר על חלק מעצמי?"
הרופא נראה מודאג. "הגר, למדת פעם קסם בצורה מסודרת?" שאל.
"בבגרות החובה, כמו כולם. לא הרחבתי לחמש יחידות. אני יודעת מספיק כדי להבין מה עשיתי."
"הקסם שהכנסת לספרים הוא באמת חלק מהטבע שלך, אבל זה קסם מאוד חלש. יש לנו אספקה בלתי פוסקת של קסם בעוצמה נמוכה כזו, שמפעפעת בנו כל הזמן."
זה לא נשמע לי הגיוני. "הקסם שיש בספרים שלי… הוא בעוצמה נמוכה?"
"כמובן שלא. הספרים שלך כמעט צורחים אלייך, אני יכול להרגיש את זה בעצמותי בכל פעם שאני עובר ליד חדר הציוד. זה קסם חזק מאוד. מה שאני אומר זה שהקסם שהשקעת היה קטן, אבל לאורך זמן רב. למרות שנדמה לך שהספרים תופסים חלק גדול ממך, הם למעשה לא באמת חלק מהותי מהאני הקסום שלך. את תראי שכשנבצע את הניתוק-"
"ניתוק? איזה ניתוק?" התיישבתי במהירות ונתתי לשמיכה להחליק ממני.
"אנחנו יכולים להסית את הקסם מהספרים להשמדה, ולבצע ניתוק בינך לבינם. זה אפילו לא יחייב השמדה חומרית, אבל אני חושב שבכל זאת עדיף שלא תקחי אותם איתך בחזרה."
"לא, אין מצב, אני לא מוכנה."
"למה את צריכה עזרה?"
"מה?"
"בתחילת השיחה שלנו ביקשת עזרה. למה?"
"הסברתי לך מה הבעיה, הקסם, והספרים, ואני,"
"ומה הבעיה בזה?"
לא הייתי בטוחה מה לענות, ודוקטור שדה שאל שוב. "מה מפריע לך כרגע?"
"אני… לפעמים אני מחמיצה ימי עבודה. לפעמים אני שוכחת לאכול ימים שלמים, או שוכחת לישון עד שאני כל כך מותשת שאני לא מצליחה לקום."
"למה?"
"כי אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליהם. זה לא רק להסתכל, אני מרגישה אותם. לכל ספר יש תחושה, דוקטור, תחושה עמוקה ומורכבת ונהדרת שממלאת אותי מכל כיוון. כשהם ביחד, מאות ספרים שנודפים אווירה עשירה ונפלאה, זה בלתי אפשרי לעשות משהו אחר." חשבתי רגע על מה שאמרתי והבנתי שזה מקרב אותי אל ה'ניתוק' הסיוטי שהרופא הציע. "לא בלתי אפשרי, כלומר, אני כן חיה וכאלה."
"בינתיים. את עדיין חיה וכאלה, בינתיים. מה יקרה כשיפטרו אותך מהעבודה? מה יקרה כשתשכחי לאכול ליותר מדי זמן? הגר, את מבינה בעצמך שזה לא בריא."
הנהנתי, ודוקטור שדה אמר שהוא יחזור בבוקר ונדבר על ההליך יותר. הוא ביקש מאחת האחיות שתביא לי ארוחת ערב, וכשביקשתי שיביאו את המזוודה שלי לחדר נעניתי בשלילה. "רק ערב אחד אחרון," אמרתי, כמעט מתחננת. "זו באמת כמות די קטנה, רק שלושה ארגזים לא גדולים נכנסו שם."
"אני מצטער, הגר. זה לא אפשרי כרגע." דוקטור שדה יצא מהחדר, ואני נשכבתי במיטה ופתחתי את אפליקציית הקינדל בטלפון, מתנחמת בעותק דיגיטלי של הסיפור על הילדה והג'יני שקראתי כבר לפחות ארבעים פעמים.

 

בלילה סבלתי מסיוטים בלתי פוסקים. נדמה היה שהספרים שלי ידעו מה עומד לקרות, ושהם קוראים לי לחזור אליהם, להציל אותם. חלום אחרי חלום נקלעתי לעלילה שבה הייתי צריכה להציל את אחד מהגיבורים האהובים עלי ממגרסת נייר ענקית, או מבור שחור חסר תחתית, או מדרקון מרושע שהיה לו זוג משקפי וינטג' מכוערים. בערך בארבע לפנות בוקר החלטתי להפסיק לנסות לישון, קמתי בשקט ויצאתי למסדרון. הלכתי לאט, מחייכת קלות לאחות שעברה ולשמחתי לא שאלה שאלות. מצאתי את חדר הציוד בלי קושי, הרגשתי את עצמי מובלת אליו עם קריאתם של חברי. התיישבתי על כיסא ליד המזוודה שלי ונגעתי בה קלות בידי, עד שהחלל בחזי התמלא ולא הרגשתי ריקה יותר.

"את לא יכולה סתם לעזוב!"
"זה לא יעלה על הדעת."
"את חולה, הגר. אנחנו יכולים לעזור"
דוקטור שדה הגיע חמוש בעוד רופאה וגם באחות אחת דקות ספורות לאחר שהכרזתי באותו בוקר שאני משתחררת, ושלא אכפת לי על כמה טפסי ויתור רוצים שאחתום.
"אתם לא מבינים. אתם לא יכולים להבין."
"אולי כדאי לקרוא למחלקה הפסיכיאטרית," הציעה אחת הנשים, שזכרתי שהיא הרופאה אבל לא את השם בו דוקטור שדה הציג אותה.
"אם אנחנו לא מבינים, אז תסבירי לנו" הציע דוקטור שדה.
"הם החברים שלי, החיים שלי, הם אני. אני לא יכולה לותר על עצמי."
דוקטור שדה התיישב וסימן לקולגות שלו להתרחק קצת. "את יודעת, הגר, יש הרבה אנשים כמוך."
"כמוני?"
"שאוהבים לקרוא. שאוהבים לחזור לאותם ספרים. שאוהבים קסם והרפתקאות. יש הרבה אנשים שמתקשים ליצור חברויות עם אחרים. יש הרבה אנשים שמוצאים נחמה בספרים."
"והם גם שופכים קסם עצמי לספרים שלהם?"
"לא," ענה דוקטור שדה. "הם יוצרים קהילות לעצמם."
"קהילות?" לא הבנתי מה הוא מנסה לומר ואיך זה קשור לקסם שלי.
"הם נפגשים אחד עם השני. עם אנשים שדומים להם, שהם יכולים ליצור איתם קשר. זה הרבה יותר קל בקהילות האלה."
"ואיך זה קשור אלי? אתה מציע שאחליף את הספרים שלי באנשים שאני לא מכירה?"
"אני מציע שתנסי. שתנסי קשר אנושי, שתנסי חברים שיכולים לענות לך, ש-"
"הם יכולים לענות לי. אולי לא באותה צורה כמוך, אולי לא באופן שבו אתה מבין, אבל הם שם בשבילי."
"הגר,"
"אתם לא יכולים להחזיק בי פה. אני רוצה ללכת."
דוקטור שדה קם והתקרב אלי. "הגר, את התמוטטת בתחנת הרכבת כי הספרים כבר שואבים ממך את החיים באופן פעיל לחלוטין, וזה היה בקרבה לכמה עשרות בלבד. אם תחזרי הביתה, אם תחזירי אלייך את כל מאות הספרים שהשקעת בהם כל כך הרבה קסם, אני לא חושב שתצליחי לשרוד אפילו שבוע."
הסתכלתי על הרופא ולא הצלחתי באמת להקשיב לו. באזני היו אלפי קולות קוראים לי לחזור הביתה, קוראים לי לאחד אותם ולשבת איתם ולעזוב את כל האנשים הרעים שלוחצים עלי בעולם החיצוני. עברתי את כל הטפסים והויתורים, מסננת עוד רופאה ועוד אח בדרך החוצה.

כשסוף סוף קיבלתי חזרה את המזוודה הידקתי את המעיל שלי, משכתי אותה והתחלתי לרוץ לעבר השמים הכחולים צלולים והשמש השקרנית הקטנה שנצצה בהם. אני לא צריכה קהילת קוראי ספרים, או קהילת אוהבי פנטזיה או קהילת שונאי אנשים. יש לי את הקהילה הקטנה שלי שהיא רק שלי, מתגלגלת איתי בדרכים ומחכה לי בבית על המדפים המתעגלים מהעומס.