פנטזיה אמיתית

מאת: אבישי אאודי

"הכל זה שטויות פשוט" אמרתי, לא יותר נכון צעקתי את זה, לא היה לאן ללכת והדב הגדול אמר לי שהתודעה שלי נעלמה.
במלחמת התודעות הזאת ניצחתי והגעתי למקום האחרון.
בואו נתחיל מהתחלה קוראים לי יוסי ואני מר תודעה. הרי תחרות התודעות היא תחרות שמתקיימת בכל העולם למי יש את התודעה הכי גבוהה וזאת תחרות, מלחמה, מכות.
איך שופטים בדבר כזה אתם בטח שואלים?
אז כל אחד לפי זמנו מספר את איך הוא תופס את העולם ויש שופטים….
טוב אז אני שלא באמת מאמין שהעולם בחוץ קיים או שהחוקים שלו איכשהו חלים עליי ושכל הדיבור הזה הוא אמיתי סיפרתי את הסיפור שלי לדב….
כל אחד מקבל חיה להילחם איתה אני שלא האמנתי שהעולם הזה קיים נלחמתי בדוב וטימותי החבר האלמותי שלי שהאמין שאנחנו באיזה רעיון מפרשת השבוע נלחם בעוף החול…
אני ידעתי שאנחנו רעיון בפרשת שבוע אבל גם לא והדוב שלי תקף אותי במלחמה, הוא פשוט תקף את הגוף שלי, תקף את הרצונות שלי, את המחשבות, את מי שהוא אני ובסוף גם לא היה אני
איך אפשר לנצח בקרב שאין אותך זאת שאלה מצוינת ואני אגיד לכם איך "כשאין אותך יש משהו"
זה חידוש מדהים אולי חידוש התודעה הגדול ביותר כי הרי אני בכלל בסימן שאלה..
רוב האנשים מתלבטים איך להתייחס לאלוהים אם הוא קיים או לא והשאלה מי מתייחס לזה היא השאלה הגדולה הזוהר אומר שזאת השאלה העמוקה ביותר שאפשר לשאול, אולי אקמול למנצחים במסלול….
אז הדב תקף את כולי תחת העננה הכבדה והייתי תקוע, לא יכול לנשום, לזוז, לאכול, לדבר, לא היה מי שידבר, מה להגיד, מה לעשות. לא היה עולם בחוץ ולא בפנים, לא היו פלאים.
אבל היה שם את הדב.
והקול אמר שהדב הוא נקודת המפתח, אבל אז הייתה מלחמה איך אתה שם נקודת מפתח מחוץ לעצמך?? אמאלה צעקתי אני משתגע, אבל ידעתי שגם זה שטויות כי שגעון זה רעיון מהעולם בחוץ שלא קיים, אין מי שישפוט אותי, אין מי שיראה אותי, אין את מי לראות, ואין את האדמה ואלוהים צוחק….
הראש נעקר בתחתית ואולי אין בכלל דוב כמו במטריקס, אין כפית בכלל, אין עולם, אין אנשים, אין עננים, יש רק מקדש… מקדש…
אוי אולי זה הפתרון? ללכת מכות עם השעון, הרבצתי לאימי ולאבי הרבצתי לשומרים ולחתולים הסמוראים וכמעט שלא נותר למי להרביץ כי הרבצתי לכל העולם הזה מכות של קונג פו…
איפה למדתי קונג פו אתם שואלים?
בסרטונים ביוטיוב התודעתי הקונג פו שלי היה מנצח את כל העולם אם הוא היה קיים בכלל..
אז למי אני כותב את זה?
לתחרות של סיפורי פנטזיה?!… האם יש פנטזיה בכלל?
והרי הכל אמיתי והכל הוא הדיבור היוצא בדממה הדקה של הלילה..
זה כבר קרה רבותיי.. אין לאן ללכת, אין לאן להגיע, האור הזה שיצא ממני מרקיע שחקים ועולה עד האדמה וזאת הגאולה האמיתית הקוראת בכל רגע ומדברת מתוך ליצן החצר, כי זאת לא טעות, לא הייתה טעות, ולא תהיה, כי אין אפשרות במערכת הגלובלית…
ואני הרסתי את העולם הזה…
את כל מצעד הפזמונים, את כל האנשים, אני הרגתי את מופאסה…
והדב ששמו היה מופאסה מת….
ואני ניצבתי שם ברבע הגמר מול טימוטי, טימותי מפרשת השבוע, ידעתי שזה יהיה יריב קשה, אני מכיר אותו מהכדורסל התודעתי, ניצחנו ביחד את האות ט' אבל זה היה בעבר לפני שעבר בינינו ברווז אפור…
אני שחטתי את הברווז והיה בו יהלום צרוף וזכיתי באור לשבוע שלם והאור הזה התחיל להתפשט על טימוטי שהיה זקוק באותה תקופה לאור אחר….
אז אמא של טימוטי לקחה מגבת והרביצה לי…
אני הייתי ילד קטן ובכיתי כמו אפונה והזדקקתי לאמפטיה מאישה, שתביא רוך ושמחה לחיים שלי ובדיוק אבא שלו הגיע גם והוא לקח אותי ליער, אבל אני לא רוצה לספר לכם רבותיי הלא קיימים היסטוריה… שזה היס סטורי הסיפור שלו, אלא את הסיפור האמיתי על הקרב ברבע הגמר.
אז עלינו אני וטימותי והיה שם 100 אלף אורקים שהתחפשו לנסיכות, והם צעקו לנו מילות עידוד וזה היה מבחיל.
בדיוק התחלתי לחשוב וטימותי אמר האות ט' האות ט' והייתי שמח…
למה אני רוצה לנצח בכלל בתחרות הזאת אתם שואלים?
זאת שאלה טובה..
איכשהו שמו אותי פה ואני בעיקר לא מבין איך החץ פגע בי והייתי זקוק לרפואה, הזוכה הגדול מקבל ערכת חיצים וקשת והוא יכול לירות חיצים באנשים אחרים ולהביא להם ולעצמו רפואה, כי החץ בעצמו הוא הרפואה והחולי וזאת רק…..
"אני יודע מה אתה עושה" צעק טימותי, "אתה לא תעבוד עליי אני גם מכיר את השתיקים ואת היפוכי המחשבה ואת שינויי התודעה ואת כל העולם הזה בדיוק כמוך.."
"אז בוא פשוט תרפה כי כל מקרה הכל קורה מעצמו ואני כבר ניצחתי"
הוא צחק צחוק משוגע ואני ידעתי שהוא צודק…
ומה יכולתי לעשות מול זה והרי הניצחון כבר היה שלו, הרי כך מקובלני….
ופתאום נחש אדיר ממדים הגיע ופרש עלינו היפוך אדיר… ולא הייתי אני.. ולא היה טימותי..
והיה אור..
ולא היינו…
והגענו אל מעבר למסך המסכים ושם אור…
היה אור לבן בוהק מנצנץ והתעוררתי בתור חיפושית…
בתור התחלה זה היה נחמד גם כי לא ידעתי את כל הסיפור הזה שהיה לפני ואז הלכתי לכיכר השוק וקניתי בננות ועפתי על גבי הבננות הישר אל הניצחון בתחרות התודעות..
כי את האמת לא הבנתי בכלל וכל הדרך הזאת כל האנשים דיברו דיבורים על כל מיני שטויות כמו המצב של הברווזים והרעיונות השוטים וכורי פחם ואני הלכתי וחבטתי בהם במחבט…
אבל המורה אמר שכל אחד הוא צדיק והבנתי שאני רואה רק את עצמי ולא היה שם בין כל גינוני הדברים האלה שלום…
ודיבר איתי הנשר העתיק ואמר לי אתה כבר לא חיפושית והייתי הנשר העתיק ועפתי בשמיים…
וכל הסיפור הזה מוביל להיום.
היום אני לומד בבית ספר ומחפש את הילד שאבד…
כי פעם היה ילד היה לו עולם ואנשים והיה משהו, והיום יש מסך לבן, רעיון מדבר, כתיבה מסנוורת וריק..
ואני עושה התעמלות ולומד ומדבר וחוזר ומחזר אחר הנקודה הזאת…
כשקיבלתי את הגביע ממלחמת התודעות ופרס של שמונת אלפים זוז, ידעתי שאקנה איתו לחם.
אין הכוונה לחם חומרי כזה של אנשים שאוכלים ושותים, אלא לחם תודעתי, לחם שיביא אותי אל הנקודה הזאת, של החיפוש בו זה נתקע.
כי הדרך ננעלה בתוכי, בין כל חיפושי הירח והשמיים, כי לא היה כלום ובכל כיוון ראיתי את עצמי ולא יכולתי יותר לדבר, כי לא הבנתי.
והחיפוש הזה היה גדול עליי.
"איך אפשר" צעקתי "איך אפשר?"
בכסף הזה קניתי לחם ופיזרתי אותו במטוס, בין כל רחבי העולם וכל העולם אכל מהלחם ומת. ונותרתי רק אני..
רק אני לבדי..
כי השינוי של התודעה שלי הוא זה שמביא רפואה ואין עניין להתעסק בכלל בכל העולם וזאת שטות גמורה שאין לי בא עניין כלל וכלל..
כן זה הדיבור שלי על קהילה, אין זרות בכלל כי אין למי להיות זר ואין עולם בכלל והכל מפוזר ומבקש עקבות אז צעקתי וברחתי אל היער…
ובררתי שם את העניין..
אבל איך אפשר לברר משהו בכלל?
איך אפשר לברר?
כי אתה כבר בתוך משהו ואיך אפשר לברר כשאתה כל כך נגוע ומלא השקפות?
ואז הבנתי מה עליי לעשות..
וזה פשוט להקשיב.
והקשבתי…
קול דממה דקה..
ועשיתי פשוט את העניינים ששייכים לי…
ונגאלתי..
וגאלתי את כולם…
כי אין העולם תלוי אלא בי, ואין הדבר תלוי אלא בי…
וכשנגאלנו כולנו הייתה שמחה גדולה בכל העולמות והייתה נשימה עמוקה גדולה מאוד ושיחקנו כדורגל…
אני מול האורקים שמחופשים לנסיכות וטימוטי..
אני מול כולם… והפסדתי, כי יש גבול למה שאני יכול..
כשדיברו איתי בראיון בסוף ושאלו איך זה להפסיד? אמרתי להם שאני מרגיש אפס וכישלון ויצור, אבל זה לא הרגיש ככה כי הייתי גאול..
הם הרגישו את זה…
הם גם היו ברמת תודעה טרנס 5 ודיברו עם האור…
וידעתי שאני לא רחוק מהאמת אז אמרתי להם שזה לא כך,
שאנחנו פשוט שיחקנו וזה פשוט היה משחק, כמו כל העולם הזה, וזה היה להם מובן וגם לי..
ואז זה נעלם…
וכל זה הגיע לתוך מאוורר ישן בתקרה, בתור התחלה הכל הסתובב..
והמאוורר אמר "ואללק", "ואללק" והיה רק את הסיבוב הזה למשך 2000 מילים…
רק סיבוב.. והאם רק לסיבוב יש ערך?
אני שונא דרמה.. אולי חוץ מבית הנייר ואני אוהב חכמה, הסיבוב הזה היה חכם יותר מכל מהלך של הפרופסור…
רק סיבוב…
ועוד אחד…
ועוד סיבוב…
ואם איבדתם אותי אז אני שמח כי לא הייתם איתי מלכתחילה…
וכל המהלך המחשבתי הזה שהיה איכשהו לחינם עשה לי טוב בלב..
והרגשתי סיפוק אדיר וזה היה משהו…
והייתה אישה אחת בקצה השני של העולם שקראו לה ליאונורה, והיא רצתה לדבר על אבא שלה ועל המתח הנורא שהיא מרגישה לאחרונה ועל אהבה…
אני לא יכול לדמיין אנשים אחרים אמרתי לה, בטח שלא בנות, שהם יצור אחר לגמרי, לפעמים אהוב עליי ולפעמים שנוא עליי, אבל רוב הזמן לא קיים, וכל העולם רצה ממני משהו אחר…
והאם אני הסכמתי?
וליאונורה??
ואולי אתם חושבים שתהיה איזה נקודה ופה אמצא את העניין של הסיפור הזה ויהיה שמחה גדולה מאוד כחצי שעה??
אז פה אתם צודקים, כי מצאתי אהבה גדולה והיא גם עלתה הלאה…
ושם בעומק האהבה דיברתי עם ליאונורה ואמרתי לה שמצאתי את העניין, ושזה היה לפניה בכלל ואני חייתי באושר ועושר איתה, כי היא הייתה סבבה עם זה…
וגם אחותה וגם אימא שלה וגם הפועל בבניין ממול וכל העולם שידבר אז..
והיו צעקות שזה משעמם כל הסיפור הזה ואין פאנץ', עלילה וגיבורים..
ואמרתי שזה הכי טוב שאני יכול ואני רק משקיע שעה בתרגול ושולח את זה לתחרות והצלחתי להכניס בננות לסיפור…
ואימא שלי גם הייתה בתודעה וגם אבא וסבתא ואחים ואחיות ואנשים מהודו ובירורי עונות, כי לא הסכמתי כל כך עם ארבע עונות השנה והחלטתי החלטה אחרת, ובטח תקלטו אותה בקרוב…
כי יש קונספטים חדשים רבותיי, קונספטים לכל דורש…
ופה הפאנץ' של הסיפור- קונספטים…
כי פנטזיה היא בעצם קונספט, וגם אני וגם אתה וגם הריפוי המטורף של התודעה שכותבת לעצמה בתוך בית הקיץ, ומחכה לגאולה…
ומה עוד יכול לעשות הדב הזה מתחילת הסיפור אלמלא הייתי מלכלך כך את הכל?
ואין תשובה טובה… אין תשובה טובה…
רק להכיל ולנשום וללכת את הצעד הבא כך מלומדני מבית אבי אבא שאין תשובה טובה..
ומה שיש זה לשתוק…
לחפש ברגעים את הצעד הבא, ללמוד את התופעה ולרפא ויהיה בסדר….
"דיייי" צעק עליי עוף החול "די התעייפתי"
"נתחיל הכל מחדש" אמרתי "בוא ננסה להבין מי נגד מי?"
"ממה אפשר להתחיל?"
"יש שם מישהו בפנים?"
אין מאיפה להתחיל…
יש כל כך הרבה רעיונות, מחשבות, ניסיונות, אילוצים…
כל כך הרבה סיבוך, שאין מושג איפה ההתחלה.. לא בטוח שלידה כי זה העולם החומרי שהוא רק איזה בדיחה כלשהי שאולי קיימת אבל היא בכלל לא העיקר.. או שאולי כן??
והיה פה משהו? אולי נולדתי? אולי אני קיים? אולי יש לי הורים ומשפחה ואני צריך להיות חלק מהסיפור הזה?? אמאלה איפה הייתי כל השנים האלה?
הראש נעקר, הפחד עבר ומה נותר?
טוב, וסוף? איך זה נגמר? איך מסיימים דבר כזה? איך גורמים לעזאזל לכל העולם הזה להסתיים? לסיים את הסיפור הזה?
איך מנצחים?
האם אפשר לנצח בכלל?
האם אפשר לנצח?
כל הדרך הזאת וכל ההליכה והגעתם למבוי סתום….
אין סוף, אין התחלה, אין אותי, ואין אותכם, אז מה כן יש?
האם זה חשוב?
השאלות הפכו לפילוסופיות ואז בורחים…
גם סבבה לברוח, גם אני ברחתי, ברחתי בריחה עמוקה וחזיתית אל תוך האינסוף…
כי יש רק אותי ועץ הדעת שיגע אותי ושכחתי מי אני ואני לא מצליח להיזכר…
ומהי התנועה הנכונה? ואיך פותחים את השושנה העליונה..?
אז הייתה שמחה גדולה בחוסר ההבנה, כי לא הבנו כלום… וכל העולם היה ריקוד אחד, סתום, מוזר מסתורי, נשבר, שבור, מואר, אפור…
מהלך בתוך חידה נוראה…
מלך מלכי המלכים…
והלכתי אל הלא נודע, כי אין שום נודע בעולם כלל…
וכל העולם נותר לבדו, תחת העץ העתיק…
ובכיתי את הבכי האמיתי הראשון והגעתי לעולם…
"האם אפשר לחיות מעכשיו?" שאלתי את מה שלא יהיה..
והוא ענה שתשובות הם חדות והנה זה קורה..
בוא אליי ילד קטן… והלכתי..
ואיכשהו יום אחד… איכשהו יום אחד…
וזה היה כל הימים וכל העולמות ובעצם באמת באמת, יש רק יום אחד ארוך…
חיפוש מוזר, לא ברור, אחרי איזה נקודה מסוימת, ואמבטיות קרח…
כי כשנכנסים לאמבטיית קרח אז הכל קופא ויש ריפוי..
וכשיוצאים ממנו אני מרגיש גבר וגם כשמקשיבים לי וגם כשאני מוביל וגם כשאני יכול להיות ילד קטן ומי שאני רוצה ולהיות חופשי…
אני רוצה שיאהבו אותי ואני רוצה לאהוב ואני לא רוצה להיות תלוי ואני רוצה לעשות את העניין שלי ושיהיה סבבה…
מישהו פעם אמר לי שאני מתעסק בעצמי בצורה מוגזמת, אולי הוא צודק אבל הרגתי אותו, לא בא לי וויב שלילי, וניצחתי את כל המשחקים ונשארתי על המחשב עד המילה האחרונה…
כתבתי את זה כמו מכתב התאבדות למי שלא היה מההתחלה, הגיבור התאבד והותיר אחריו את עצמו ושבעה ברווזים…
ואחרי שקמתי מההתאבדות הזאת, עשיתי את עצמי שקט, שקט..
נשמתי ולא היו לי מילים…
חיכיתי ולא ידעתי
והלכתי צעד צעד בזהירות וזה כאילו קרה בעצמו, באפס מעשה…
כי אשכרה זה מה שיכולים לעשות..
וזה היה ניצחון והוד ועולם וזה קרה, כמו שפעם היו רואים משחקים של כדורסל והיו יכולים לראות לבד מול המחשב ולצעוק "יששש!!" "יששש!!" אז לא ככה יותר שקט, פשוט לבהות במסך ולראות המומינים ואז להתאמן והיום קורה….